הִיא הִבִּיטָה בִּי מֵחַיֶּיהָ כִּנְצוּרָה

בְּעוֹבְרָהּ מְחֻבֶּקֶת בָּרְחוֹב עִם בְּחִירָהּ

גּוּפָה מִקְדָּשׁ, עֵינֶיהָ כְּפִירָה

הִיא לִי דָּג – אֲנִי לָהּ אִדְרָה.

הַיּוֹם שׁוּב חָלַפְתִּי לְמַרְגְּלוֹת הָהָר בּוֹ אַתְּ קְבוּרָה.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה הֶעֱמַקְתְּ מֵאָז לָרֶדֶת בְּבִטְנוֹ, אֲבָל בְּדַעְתִּי
לֹא נִרְקַבְתְּ וְלֹא אָכְלוּ בָּךְ הַתּוֹלָעִים, נוֹתַרְתְּ כְּשֶׁהָיִית .
הַשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ מִצְטַבְּרוֹת בֵּינֵינוּ כִּשְׁתִיקָה מְבִיכָה
בֵּין מִי שֶׁאֵינָם מֻרְגָּלִים לִשְׁהוֹת יַחְדָּו זְמַן רַב.
אַךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הָהָר בְּעִקּוּל הַכְּבִישׁ
כַּף יָד אַחַת חוֹפֶנֶת אוֹתָנוּ וּמַסְמִיכָה .
אַתְּ אֵינֵךְ שָׁם. אֲנִי אֵינִי כָּאן.
אֲנִי שָׁקֵט. הֶבֶל פִּיךְ חַם.