אלכס בן-ארי

אני יושב על שפת הרחוב
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹבוּמְשָגֵל אֶת הַנָּשִׁים.הֵן אֵינָן יוֹדְעוֹתשֶׁאֲנִי אוֹתָן מְשָגֵל .
הַאִם כָּךְ מְשָגֵל אוֹתָנוּ הָאֵל,מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל ?
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.לְפִי שָׁעָהאֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹבוּמְשָגֵל .

קינה / ו.ה.אודן עיצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון.תנו לכלב עצם עסיסית, שלא ינבח היום.החרישו את הפסנתרים, ובתיפוף עדיןהציגו את הארון, הכניסו את האבלים. יחוגו מטוסים ממעל נאנקיםמשרבטים את בשורת מותו בשמים הריקים,על צווארי הברבורים באגמי העיר קשרו סרטי אבלותהלבישו כל שוטר תנועה היום כפפות כותנה שחורות. צפון היה לי, ודרום. מזרח ומערב.המיית החול, קדושת שבת וחג.ימיי, לילי, [...]