דגל

הרבה ימים עברו. ימים שמחים, דחוסים, נטולי שהות ומשופעי פרטים. כמו נחש שבלע פיל, מסתגל הכל לאיטו למצב החדש.
עכשיו, בזהירות הראויה, מנסה האתר לשוב ולהניף את דגלו. ברוכים השבים. ברוכים הנמצאים. שלום.

מצחיק

הערב, בסופר, ראיתי:

"קנה שתי חבילות חיתולי פמפרס
הוסף 29.90 וקבל
חלזון מנגן".

חילזון מנגן, כן. מנגן. אבל רק למי שקונה 160 חיתולים ועוד נשאר לו קצת כסף.

פוליטי

אני רוצה לדבר על הפוסט הזה של טלי. הוא הולך אתי מאז שהוא פורסם.
אני רוצה להתחיל בלעשות משהו שלא נהוג אולי לעשות בדרך כלל – להתבונן בו כעל טקסט ספרותי.
הוא מצהיר על עצמו בכותרת, הפוסט הזה, כמוקדש לאבא של טלי, שמת. וכך הוא אכן מתחיל. בשורות פשוטות, נוגעות ללב. נע בין תאור דמותו של האב להדהוד הדמות הזו בתוך החיים שלה ולאופן בו הם ממשיכים לנוע, נושאים את המבט שלו בתוכם. אבל מרגע מסוים, מאוד מהר, כבר בפסקה השנייה, החיים מתחילים להוביל. המציאות לוקחת את הדיבור ומובילה אותו אל החיים עכשיו, אל הפוליטיקה, אל המקום הזה שבו רבים כל כך, גם אני, נמצאים. אותו גשר שכותב עליו דרור בורשטיין. משם והלאה הטקסט מפליג, מתרחק ומתרחק מן האב, עד שבחלק האחרון, מה שהתחיל כדיבור אינטימי מסלים הכי רחוק משם שאפשר והופך למטא-דיבור על ה'מצב'.

פסקה על אבא, רק אחת, ומשם והלאה הפוליטי מפלח את הפרטי והטקסט, הן בתוכן והן בפרישה הפיסית שלו על הצג, נעשה לתא שהדופן שלו נקרעה – כתם סמיך של חומר שהכל משמש בו בעירבוביה. פה ושם האב עוד מופיע להרף ונשטף שוב בזרימה הכללית. האחדות הזו של תוכן וצורה מנכיחה בעוצמה את המצב שהפוסט מדבר עליו. כמו תמיד כשהשניים האלה מתחברים נכון. אבל גם לא בדיוק כמו תמיד. מה שהופך את המהלומה למוחצת ממש במקרה הזה הוא העובדה שברור לנו שהטקסט נכתב בלי יומרה אומנותית. כלומר אחדות התוכן-צורה איננה אמצעי ספרותי מכוון אלא פרי של איזו אי-נמנעות אמיתית. חריפה. לא משויפת. שיקוף תיעודי של הרוח.

אמנות, אני חושב בעקבות הפוסט הזה, יש בה אולי סוג של הסכמה מובלעת. אנחנו מסכימים ליטול אותה לתוכנו מתוך תחושה בסיסית של מוגנות שנובעת מזה שהייתה יד אנוש גדולה ממנה שמלכה עליה לפני ששילחה אותה לעולם. היא חיה נוראה, אבל כזו שנכלאה בידי הרוח היוצרת. לכן אנו ניגשים אליה בלי חשש אמיתי. ששים לריגוש. כמו עליה לרכבת הרים. 
לא בפוסט הזה של טלי. כאן החיה משוחררת בלי נחמת היפה. לכן, אני חושב, הוא היה בשבילי מכאיב באמת.

הגירוש מן המדבר. אנטומיה של הולדת דימוי.

המדבר מופרד ממדרשת שדה בוקר במראית עין של סליל תיל נמוך. אני יורד במורד השלוחה, דרך שער המתכת הצר והגבוה. למעשה, רק סימון של שער; מסגרת ברזל ריקה. פתוחה תמיד למדבר.
מהלך שניות ספורות במורד התלול, מאחורי העיקול הראשון, נבלעים הקולות כולם בבת אחת מאחור ונותרת רק צפירה פנימית בתוך הראש, רמה ואיומה. לא שוככת. בלתי הגיונית כל כך בתוך הנוף הדומם הזה. חוצצת ביני לבינו. האם הבאתי אותה אתי ? האם נולדה כאן, מתוך הדממה ?

                                                          *

העיניים מתקשות להביט בנוף. חוסר התנועה המוחלט בו פרושה פיסת המדבר הזו מכל עברי המצוק ממלא אותן בתערובת של ריגוש ומצוקה. בבת אחת הן מסתערות עליו, כמו ילדי בית ספר שועטים להפסקה. חופשיות לפתע מן העול היומיומי של מעקב אחר המולת החיים. מתרוצצות בחדווה על פני החריצים והקפלים, מטפסות על השלוחות המעוותות. רצות בשיא כוחן במרחב הריק, הלא תובע, הפרוש מולן. נחות לרגע, מתנשפות, מתענגות על חירותן החדשה.
לפתע אוחז אותן סוג של אי שקט. המרחב, שלפני רגע מלא אותן תחושת חרות הופך מאיים בריקותו, בחוסר ההקשר המוחלט שלו. המונוטוניות השקטה, חסרת ההעדפה שלו הופכת לכלא.
במרחב האינסופי שבין קירות תאן החדש הן מתרוצצות עתה בעצבנות. בחרדה.

                                                          *

קורא ספר בתוך המדבר. האור מתחיל לגווע. לפתע אני נלפת ומפסיק. מחשבה מוזרה משתלטת עלי ולא מרפה. אני חש פיסית ממש איך צבוע עומד לזנק על גבי ולקרוע בשיניו את העורק הראשי שלי. אני מרגיש הד של הכאב שעומד לבוא, מדמיין את הדם מתפרץ וניגר חם על הגוף. יש בכלל צבועים במדבר ?
בבת אחת אני מסתובב לאחור. דרוך. שום דבר. מנסה להמשיך לקרוא.
צרור של יללות מרעים פתאום את המדבר. מרחוק, על אחת השלוחות ממול אני רואה להקה מתחילה להתקבץ. הבחינו בי, אם כן. הם קוראים זה לזה, ומשנאספו מתחילים לרוץ בגוש אחד לכיוון הכללי שלי. אני נזכר לפתע שצבועים (הו, נשיונל ג'אוגרפיק) צדים בחבורות. משחזר קטע של סרט טבע בו הם מקיפים איילה, לא מותירים לה סיכוי. אני מדמיין איך אני הודף את הראשון במכה לאפו. בינתיים השני תופס מן הצד בזרועה השניה שלי. אני מצליח לתקוע שתי אצבעות בתוך עיניו, מרגיש אותן חודרות פנימה, דרך החומר הרך אל חלל הגולגולת. הוא מרפה ממני ביללה ומתגלגל אל תוך הנקיק. האחרים כבר סגרו עלי. נוגסים בידיים, בירכיים, בבטן. אני נופל תחת כדור הצבועים. מספיק עוד להבחין באחד עומד מעט מן הצד, פיו מלא בשריר התאומים הימני שלי. לועס.
אני מתנער מן התמונות ומתחיל לרוץ בכל כוחי אל השער. אימת מוות. הם רצים על השלוחה המרוחקת. קרבים והולכים. באמצע הדרך אני נעצר. קולות היללה מתפענחים עתה לנביחות. אני מרכז את המבט. כלבים. כלבי השכונה שיצאו לריצת שיגעון של לפני שקיעה. אני עוצר, מדוכדך. נבוך מן הקלות בה התרחש כל זה.
האור כמעט ונעלם. מבט אחרון, חבול ונעלב, לאחור. כבר לא אחזור. אני מתחיל, לאט, ללכת לכיוון השער. מגורש.

אולי סיום

שבועיים מאז שאורי וירדן נתנו לי אור ירוק לאתר הזה, ולא כתבתי אף מלה. רק הדף שבחלק האחורי של היומן, בין העמוד האחרון לכריכה, הלך והתמלא בשירבוטים של רעיונות גולמיים לעתיד ושברי טיוטות. כל נסיון לכתוב ממש הסתיים בקפאון מיידי ומוחלט. מתחת לקפאון הזה התרחשו דברים שאת קצוותיהם הרגשתי אבל לא יכולתי לומר לעצמי עליהם דבר. משכתי כתפיים וחיכיתי, מעמיד פנים שלא אכפת לי. עם הזמן, לאט, כמו בהתרגלות העיניים בחדר חשוך, החלו להגלות הפרטים.
אני חי בתוך דמויות רבות, וכל דמות כזו, בעיני אלו שנחשפים אליה, מתראה כלפי חוץ כאני השלם שלי או בקיצור, אלכס. אבל זה, כמובן, לא ייתכן כי בפועל כל הדמויות האלה שונות מאוד אחת מהשניה. יתרה מזאת, וזה הדבר המעניין שמתגלה לי בשבועיים האחרונים, יש משהו בי שדואג שלא תהיה אף פעם "גלישה" של דמות מהקשר להקשר. האלכס של העבודה, למשל, אף פעם לא יצוץ כשנמצא האלכס של החברים (שגם אתם יש לפחות שני תת-דמויות מובחנות), או של המשפחה (גם כאן, שתי תת-דמויות). מנגנון "אטימת הנזילות" הזה אינטואיטיבי ומיומן כל כך עד שלא הבחנתי אף פעם כמה הוא תשתיתי ועקרוני אצלי. עד עכשיו.
עכשיו מגיע פתאום האינטרנט הזה עם הנגישות הבלתי נסבלת שלו ותוקע את כל המכניזם העדין והמורכב שפותח במעמקים שנים. כל דמות שלי שתעלה לכתוב כאן תהיה חשופה לעיניים של אנשים שמכירים אותי מהקשרים אחרים, והיא תהיה להם פתאום משונה, מפתיעה, לא מוכרת. קשה לי מאוד להסביר למה, אבל בנקודה הזו יש משהו מאוד משתק בשבילי. משתק כל כך שכל מנגנון "אטימת הנזילות" המשוכלל הוקם בשביל למנוע אותו מלכתחילה. למה ? אין לי יכולת לומר.
כבר שבועיים אני מעלה כאן דמות אחרי דמות וכל אחת מהן קופאת מיד כשעולות בדמיוני עיניים שאינן מכירות אותה קוראות את דבריה. מדוע זה כך ? לא יודע. אני רק יכול לדווח שכל התהליך הזה הוא תענוג קטן מאוד.
מי כותב כאן עכשיו ? אני לא בטוח. בוודאי לא אף אחת מהדמויות המוכרות לי (ובאמת כל משפט שיוצא תחת ידי נחווה לי כזר ועילג). אולי זה המקום בתוכי שהדברים האלה מתחילים להתבהר לו, שמתחיל לראות את ריבוי הדמויות ואת המאמץ המתמיד לתמרן ביניהן. כמו גבר עם הרבה מאהבות שכל העולם הוא אשתו.
ימים מטרידים, מתהפכים. מלמדים.  גם אם זה יימשך ולא אוכל לכתוב כאן אף מלה יותר – היה שווה.

"הנפש, הפרח העדין,
הנפש הפרח העדין מאימת עלינו.
הנפש באה בגרוננו.
מאוד לא נעים. "  (מאיר ויזלטיר)