סיכום השנה בבלוג

רשימות

  • פרסמתי כאן השנה 26 פוסטים, כלומר 2.2 פוסטים לחודש או 0.5 פוסטים לשבוע – מה שהופך לדעתי את הבלוג הזה למתמודד רציני על תואר הבלוג הכי פחות מתעדכן מבין הבלוגים הפעילים ברשימות.
  • עוד כמספר הזה של רשימות נעצרו בשלבים כאלו או אחרים של הכתיבה מחמת חוסר זמן, איבוד עניין בנושא או רמתו הירודה של התוצר הסופי.
  • שבעה מתוך הפוסטים הם שירים (27%). ארבעה מתוכם שלי, שניים לא שלי ואחד שהוא גם שלי וגם לא שלי .
  • פרק הזמן הארוך ביותר בין שני פוסטים: שישים יום (בין ה-30.10 לפוסט שאתם קוראים ברגע זה).
  • פרק הזמן הקצר ביותר בין שני פוסטים: פחות משישים שניות בבוקר יום שני ה-24.1
  • המדור הפעיל ביותר (בהפרש עצום): שוטף – 10 רשימות.

מילים

  • בסך הכל נכתבו בבלוג השנה 5053 מילים, מתוכן 399 מנוקדות (8%).
  • קצב קריאה של קורא ממוצע: 150 מילים בדקה.
  • אדם שיתחיל לקרוא את כל מה שפורסם בבלוג השנה ברצף יסיים כעבור 34 דקות.
  • ממוצע מילים לפוסט: 194
  • הפוסט הארוך ביותר: "עוד קצת באטמן, הפעם של פרנק מילר" – 865 מילים.
  • הפוסט הקצר ביותר: "עקדה" – 12 מילים.
  • המלה "אני" הופיעה השנה בבלוג 35 פעמים. כלומר 0.53 פעמים לפוסט, כלומר אחת לכל 145 מילים.
  • המלה "אהבה" הופיעה שלוש פעמים, בדיוק כמו המילה "ארגז".
  • המלה "לא" – 58 פעם.
    "כן" – 3 פעמים.

עיניים

מקלדות

  • המספר הכולל של תגובות בבלוג : 176.
  • מספר תגובות ממוצע לפוסט: 6.8.
  • התגובות הגיעו מ-52 מגיבים שונים. ששה מהם מוכרים לי אישית.  
  • 42% מהמגיבים הזדהו באמצעות מייל או כתובת אתר אישי.
  • 15% מן המגיבים הם בעלי אתרים אישיים ברשימות.
  • המלך הבלתי המעורער של המגיבים באתר הוא אני – 30%.
  • הרשימה ה"מוגבת" ביותר: "שמתי לב" – 19 תגובות. 
  • לרשימה " עוד קצת באטמן, הפעם של פרנק מילר" התפרסמו חמש תגובות. כולן שלי.

תודה לכל מי שקרא השנה ולכל מי שהגיב.
תודה גם לאורי לירדן ולאילן על כל העבודה שהם משקיעים כאן ובכלל ושהופכת את האינטרנט דובר העברית למקום משמעותי יותר לגלוש בו.  

נמשיך, בלי נדר, להשתמע גם בשנה הקרובה.

מפגשיר

ביום חמישי הקרוב, ה-3.11, כלומר בעוד ארבעה ימים, אני מעביר מפגשיר ב-'מקום לשירה' במנהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים.
'מקום לשירה' הוא מוסד מבורך מיסודה של קבוצת משוררים המתכנה קבוצת 'כתובת'. מתקיימת בו פעילות שוטפת של ערבי קריאה, סדנאות כתיבה ומיזמי שירה נוספים.
מפגשיר הוא אחת מאותן פעילויות שוטפות. מדובר במפגש בן-שעה של דיבור על שירה בקבוצה מצומצמת. אני מתכוון להקדיש את המפגש למושג של "אינטנסיביות" בקריאת שירה. את זה אני מקווה לעשות באמצעות שתי קריאות; האחת בתהילים קכ"א, שאת עיקריה פרסמתי פעם מעל דפי הבלוג הזה,  והשניה בשיר "גשם בשדה קרב" מאת יהודה עמיחי. 

מיד אחרי ה-'מפגשיר' מתקיים ערב קריאת שירה בהשתתפות המשוררים טוביה ריבנר, אריאל זינדר וענת שרון. הכניסה גם למפגשיר וגם לערב הקריאה חופשית.
את התוכניה הרשמית (כולל כתובת וטלפון של המקום) אפשר למצוא כאן.

בואו.

רשימות מעבר – 3

באותו ארגז, בשכבה גיאולוגית אחרת מצאתי את זה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחברת בית ספר חומה פשוטה עטופה שרוול ניילון לבן. על המדבקה ריטה בימי התום הקצוצים שלה:
"אלכס בן-ארי. אינדקס משחקי מחשב.".

140 משחקי מחשב בדיוק היו לי באותם ימים של 1986, קצת אחרי שנכנס המחשב הראשון, אטארי 800XL , לחיי בני השלוש-עשרה וקצת, וכל אחד מהם קיבל את מקומו במחברת הזו. 17 עמודים של טבלה ארוכה בת שתי עמודות. באחת שם המשחק יחד עם מספר סידורי ובשניה משפט ביקורת קצר מלווה בציון בין 0 ל – 100.

הנה כמה פנינים:
#32 – Silent Service –  סימולצית צוללות אדירה. גרפיקה פנטסטית. לא ידוע איך משחקים בה – 90
#43 – Pac-Man – משחק מבוך אדיר. מרתק מאוד. גרפיקה יפה. מהנה ביותר – 87
#44 – Sargon II – משחק שח ברמה די טובה. חושב יותר מדי. חמוד מבחינה גרפית. – 80
#60 – Pitstop II – איזו אכזבה. משחק ריקני, איטי ומרגיז. טוב יותר מבחינה גרפית. – 79
#71 – Robin Hood – משחק מטומטם באופן פאטאלי. צריך לירות באנשים. – 68

מעבר לשעשוע והנוסטלגיה שבקריאת הניסוחים הללו אני שואל את עצמי: מדוע נוצרה המחברת הזו ? מה הצדיק אז, לפני 19 שנה, לשבת שעות ולמלא עמוד אחר עמוד במין ביקורות שכאלה ? 
אפילו ממעט הציטוטים שהובאו כאן צריך להיות ברור שהביקורות עצמן לא היו העניין. גם לא הציונים השרירותיים משהו או הצורך לרכז במקום אחד את כל רשימת המשחקים. לא.
אני מרשה לעצמי לנסח בעניין הזה תובנה לילית זריזה שאולי איננה מדויקת עד הסוף אבל מצביעה, נדמה לי, בכיוון הנכון. מה שהצדיק את קיומה של המחברת הזו היא הטבלה. הגריד הריק המצפה להתמלא באינפורמציה. ההזדמנות לייצר סדר. להיות אדון. בורא. להפריד בין מים למים. לייצר לעצמי אי של בלעדיות, מקום שכולו ידוע לי לפני ולפנים. מקור של כוח ונחמה נחוצים כל כך באותם ימי התבגרות מוזרים ומלאי טלטלות. המשחקים היו התירוץ. הגלם. העיקר היה הטבלה:

.

ועל גבי התובנה הקודמת, עדיין בחסותו הסלחנית של הלילה, אני מרשה לעצמי לערום עוד אחת, פריכה עוד יותר מקודמתה אך עיקשת דיה להסתנן פנימה: שבעה-עשר העמודים של המחברת הזו לא היו התרחשות מקרית בודדת אלא חוליה בשרשרת שעוברת לאורך השנים ומגיעה, אחרי אבולוציה ארוכה עד לא הכר כמעט, עד המחברות בהן אני כותב שירה היום. 

בזאת תם ונשלם מעבר הדירה ועמו, בדרך הטבע, גם רשימות המעבר האלה.
החיים והבלוג שבים מעתה, יש לקוות, למסלוליהם.

והודעה קצרה לסיום: במהלך המעבר הייתי, לתקופה,בלתי מקוון לחלוטין. כל אחד שהשאיר תגובות באתר במשך התקופה הזו (נאמר, שלושת השבועות האחרונים) מוזמן לשוב ולבדוק אותן. עניתי לכל מה שראיתי לנכון.

רשימות מעבר – 1

עוד שבוע עוברים בית. החדרים הולכים ומתרוקנים מרהיטים, הולכים ומתמלאים בקופסאות. 
והנה הערב אני מוצא את עצמי בתנוחה הבלתי נמנעת: יושב בגופיה על כסא קש, רכון מעל ארגז קרטון ענק, מלא זכרונות נייר.

מכתבי אהבה, מכתבי גילוי לב, מכתבים שנועדו להרשים. מכתבים שקבלתי. ששלחתי. שלא שלחתי. פתקים. יומנים. הכל עומד צבור ודומם במשך חודשים ושנים – מנוער רק במעברים כגון אלה. ואולי בכלל זו הסיבה שפעם בכמה שנים אנחנו קמים והופכים לכמה שבועות את חיינו ומשתקעים מחדש במקום אחר – מהגעגוע לפתוח את הארגזים המתפקעים הללו שפותחים אתם את הארגזים שבפנים.

ושירים. כמה שירים. עשרות, אולי מאות. מנין בא השצף הזה ? איזו יד משוחררת, חפה מאחריות, לא נרתעת מלהתרועע בחברה מילולית רעה של חוסר הידוק, אי-דיוק, קלישאות, צרופים כבולים. שמה פס על העולם ועושה את הדבר שלה כמו שיוצא לה באותו רגע בלי להסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. ובתוך כל זה יודעת, בין ערמות ההבל, להבליח מעת לעת עם פנינים. וגם עליהן לא להתעכב.

מתי לאורך 15 השנים שחלפו מאז הארגז הזה, אני שואל את עצמי, עברתי מהברזלים לסלונים הרשמיים, המעונבים. מהמדרכות של השכונה למעבדות עם חלוקים לבנים ? קשה לומר. אבל עברתי.
אין בי צער על התהליך הזה אבל הערב, כשידיי טובלות עד המרפק בדפים מצהיבים, אני מבין שאני נושא בתוכי גם הרבה געגוע לימים ההם. ללרדת למטה אחר הצהריים, כל אחר צהריים, לבעוט קצת בכדור עם המילים.

האחד בספטמבר


האחד בספטמבר /  אלישבע גרינבאום

מִילְיוֹן יְלָדִים הוֹלְכִים הַיּוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאֶחָד מֵהֶם מַחְזִיק בְּיָדִי.   
 
רֵיחַ מַחְבָּרוֹת וְיַלְקוּט עוֹר חָדָשׁ נוֹדְפִים מִמֶּנּוּ
הִתְרַגְּשׁוּת עוֹלָה מִשְּׂעָרוֹ הֶחָפוּף.
 
אִוְשַׁת חֲלוֹמוֹת קַיִץ שֶׁתַּמּוּ דְּחוּסָה
בְּסוּלְיוֹת סַנְדָּלָיו הַקְּטַנּים.
 
יָדְךָ הַקְּטַנָּה, הַלַּחָה, לוֹחֶצֶת בְּחָזְקָה אֶת יָדִי,
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לֶחָצֵר וְהַפַּחַד הַיָּדוּעַ
 
לְהַתְחִיל שׁוּב מֵהַתְחָלָה, הַכֹּל, אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ
מוּל הָעוֹלָם, עוֹד רֶגַע אֶחָד
 
לִפְנֵי שֶׁאֶעֱזֹב אֶת יָדְךָ, וְתִהְיֶה אַתָּה לְבַדְּךָ,
גֶּבֶר קָטָן גְּזוּז שֵׂעָר מוּל הָעוֹלָם
 
וַאֲנִי אָסֵב מַבָּטִי, אִשָּׁה שֶׁרַבִּים נִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ
אֲבָל אִישׁ לֹא יָצָא מִתּוֹכָהּ מֵעוֹלָם
 
וְאֵלֵךְ 

הודעה קצרה

קוראים יקרים.

החל מן הפוסט הקרוב יפנה הבלוג את גבו אל הקומיקס וההוליוודיה שהעסיקו אותו בחודש האחרון וישוב להסב את פניו אל הנצח. כלומר, אל השירה.

אנא הערכו רגשית בהתאם.

חזרתי

שלום. חזרתי.
לאן נעלמתי ? לא נעלמתי. פשוט חייתי. יום ועוד יום הצטברו לשבועות בלי שהות לעצור, לגבש את המחשבות. לכתוב. יותר מדי יער, פחות מדי קרחות יער.
האם מעכשיו יהיה אחרת ? אולי. אבל אולי גם לא. אני מקווה, על כל פנים, שכן. לפחות לתקופה. 
האם יש לי על בסיס מה לקוות ? לא ממש. רק איזו תחושה כללית מעורפלת של כיוון הרוח. לא יותר.

פתאום אני נזכר בשיר של אבידן:

קצתוכניות לעתיד

הַנִּיחוּ לִי לִהְיוֹת מוּמְיָה. הָעִירוּ אוֹתִי
אַחַת לְאֶלֶף שָׁנָה בִּזְרִיקַת אַדְרֶנָלִין מְרֻכֶּזֶת, וְאָז
אֶשְׂרֹף מֵחָדָשׁ אֶת רוֹמָא, אֲדַוֵּחַ עַל הָאֵרוּעַ
בְּפָנִים חִוְּרִים וּבְלֵב נִפְעָם, אֲסָרֵס מֵרֹאשׁ
אֶת כָּל הַלּוֹחֲמִים הַבַּרְבָּרִים, שֶׁיַּעֲלוּ עָלֶיהָ, אֶבְעַל
אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם הַצְּעִירוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה
מַה לִשְׂרֹף וּמַה לְּסָרֵס כַּעֲבֹר
אֶלֶף שָׁנִים נוֹסָפוֹת. יֵשׁ לִי
סַבְלָנוּת לִמְשִׂימוֹת אֲרֻכּוֹטְוָח .

לא ממש קשור. אבל שיר יפה, לא ?

מקרה קטן

הנה דבר שאתה לא רוצה שיקרה לך:
אתה מגיע להתייעץ עם פסיכולוגית באיזה עניין. בחדר הטיפולים, בזמן שאתה יושב וממתין לה על הספה, העיניים משוטטות עד שהן מגיעות לספריה הקטנה בפינה. בתנועה מתורגלת היטב הן סורקות אותה ביסודיות. במדף השלישי מלמעלה, קצת לפני האמצע, יש ספר חום, לא עבה, בכריכה רכה דהויה: The complete guide to psychotherapy.

 

שמתי לב

הבוקר כתבתי שני מכתבים. עם עט וניר. כמו פעם. בפעם השני שזה קרה שמתי לב: אני נתקע תוך כדי כתיבה כי חסר לי האמוטיקון. אין לו מקבילה טבעית בכתב ומסתבר שהאופן בו אני מתנסח התחיל מתישהו, בלי ששמתי לב, לקחת אותו כמובן מאליו ולהסתמך עליו.

מצחיק.
כלומר, מצחיק 🙂

 

אדירי התכלת חוזרים

אתמול, בפסטיבל האנימציה והקומיקס בסינמטק ת"א, הנחתי את ידי על גליונות 2 ו-3 של "אדירי התכלת". את הראשון מאוד אהבתי, קודם כל על עצם היותו. כמו השמחה על הגנב העברי הראשון בתל-אביב, אם תרצו. עכשיו הם מונחים על השולחן, מבהיקים ומבטיחים. מחכים לרגע הראשון שהחיים לא ישימו לב. 
המשך יבוא, בלי נדר.