שירים על קירות גדולים

לפני כמה שבועות עלו בוקר אחד על קירות ארבעה בניינים בירושלים, בצומת הרחובות יפו וקינג ג'ורג' וסביבתם, ארבע עבודות שמורכבות משירים קצרים שלי ואיורים של המאייר אסף קרס. כל זה במסגרת פרויקט "עיר סיפור 2" של האגף לתרבות ואמנויות בעיריית ירושלים.

הפונט שבו אני מקליד את המילים האלה הוא בגודל 14. מה זה אומר לכתוב טקסט שיפורסם בפונט בגודל 500 או 1000 או כמה שלא יהיה הגודל העצום שבו שירים מודפסים על קירות?

מה זה אומר לפרסם טקסט במרחב ציבורי, ברחובות ראשיים, לקוראים שלא בחרו לקרוא אותו אלא נתקלים בו במקרה, מוקפים בעוד אינספור גירויים? מה צריך להיות בטקסט שלפחות עבור חלק מקוראיו יהפוך לחלק משגרת היום שלהם בהחפזם ממקום זה לאחר?

ומה זה אומר לכתוב ארבעה טקסטים שפזורים בארבעה מקומות שונים, לא רחוקים אבל גם לא קרובים דים כדי שייקראו כולם יחד? איך ליצור אחידות בלי לדעת באיזה סדר מישהו יקרא אותם, או אפילו אם יגיע לכולם?

מה זה אומר לכתוב טקסט שלא מונח גלוי על דף לבן אלא נמצא בדיאלוג עם עבודה חזותית של אמן אחר והוא גם חלק מנוף, אלמנט אחד בתוך קומפוזיציה שלמה של בניינים, מדרכות, עמודי תאורה, חנויות, דודי שמש, שלטי פרסומת ופיגומים? טקסט שנראה אחרת מזוויות ראיה שונות, שלעיתים גלוי רק בחלקו ולעיתים אחרות, כמו בתמונה למטה, נפרש בהדרגה מימין לשמאל ככל שיורדים לכיוונו במורד המדרחוב של רחוב ההסתדרות.

לא אענה כאן על השאלות האלה. ענינו עליהן לאט ובהדרגה, אסף ואני, כל אחד לעצמו ותוך דיאלוג בין שנינו במשך שבועות העבודה על הפרויקט; במהלך הסיורים בין הבניינים, תוך חילופי המיילים הרבים, בדיונים על סקיצות, בתובנות פתאום שנשלחות בווטסאפ באמצע היום. התשובות שמצאנו פרושות על הקירות.

אכתוב בכל זאת רק מעט על שאלה מהותית אחת שהעסיקה אותי בתחילת הדרך מעבר לכל האחרות: מה הטעם בשירה הפרושה בענק על ארבעה קירות בלב העיר? האם ולמי היא עשויה להועיל?

טקסטים וציורים על קירות העיר הם לא עניין חדש כמובן, ערים מלאות בגרפיטי למיניו כבר עשורים רבים. גרפיטי מבין הרבה על איך עובדים טקסט ואמנות חזותית בתוך מרחב עירוני. הוא יודע איך לתפוס את המבט, את השכל ואת הלב באיבחה קליטה אחת. הוא מבין מהי דחיפות ואיך לגשת ישר ללב העניין בלי לסטות, איך לדבר בגדולות, איך להניע לפעולה. את כל אלה רציתי ללמוד ממנו.

אבל לא רציתי, ולא רצינו, ליצור גרפיטי. רצינו להיות גיס חמישי, להיות אפקטיביים ובני בית ברחוב כמותו אבל לנצל את כל מה שלמדנו ממנו כדי להגיש למי שנפגש בעבודות האלה דבר מאוד אחר שלתחושתי חסר, אולי הכי חסר, במרחב ובזמן שלנו: שקט ורוחב. את ההזדמנות והיכולת שנשחקה לעצור, להשתהות, להתבונן, להיות קשוב, להתרומם מעבר ענייני השעה ולהיווכח שהדברים אינם מתחילים ונגמרים כאן, שהיריעה היא רחבה ושהעולם פתוח ומלא אפשרויות ואפשר לפגוש, לנוע ולפעול בו במלאות וללא פחד.

לשם מכוונים, כל אחד בדרכו, גם הטקסטים וגם האיורים. אין לי וכנראה לעולם לא יהיה לי מושג אם ובאיזו מדה הצלחנו, אבל היה עונג גדול לנסות.

 

 

האתר הרשמי של הפרויקט: http://www.ir-sipur.co.il/

דף הפייסבוק: https://www.facebook.com/irsipur/

קֹמֶץ – ספר הייקו חדש

יכול להיות שאנחנו רציניים בעניין הזה של ההייקו.

הספר השני בהוצאת ספרי ההייקו "ירח חסר" שהקמנו לפני חצי שנה הגיע מהדפוס לפני כמה ימים והוא זמין למכירה מוקדמת באתר שלנו, או דרך הכפתור בתחתית הפוסט הזה. מאמצע ינואר נפיץ אותו גם למספר חנויות ספרים עצמאיות.

"קמץ" הוא מבחר שערכנו יחד מתוך שירי ההייקו של ששתנו (יעקב רז, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, יובל אידו טל ואני) מן השנתיים האחרונות.

העריכה הייתה פלא של קשב: ששה אנשים רכונים על שבע-שמונה מילים ומצליחים לדייק אותן יחד לא ברוב קולות אלא בשיחה, לפעמים ארוכה ומפורטת מאוד, וכל זה כשאחד מהם הוא זה שכתב את השיר. למדתי בחודשים האלה על הייקו, על עריכה ובעיקר על איך קבוצת אנשים עושה משהו יחד יותר ממה שחשבתי שאפשר.

כמו באתר, השירים מופיעים גם בספר ללא ציון שם המחבר.

 

חֲנֻכַּת בַּיִת
עַל רִצְפַּת הָעֵץ
כָּל הַצְּעָדִים שֶׁיַּעֲשׂוּ                                        

 

חוֹזֵר הַבַּיְתָה.
מִמָּחָר
הֲכָנוֹת לַמַּסָּע

 

הספר הראשון שראה אור ב-"ירח חסר", מבחר ההייקו "יותר חלונות מבית" מאת המשורר האמריקאי גארי הותם, מכר כבר למרבה השימחה כמעט את כל המהדורה שלו ומימן בכך את הוצאת הספר הנוכחי. אנחנו מקווים ש"קמץ", בתורו, יממן את הספר הבא שמתוכנן לראות אור בהוצאה: מבחר הייקו ראשון בעברית מאת יעקב רז.

לרכישה מאובטחת של "קמץ" בפייפאל או בכרטיס אשראי במחיר של 40 ש"ח כולל משלוח:

Buy Now Button

 

kometz-cover

הוצאת ספרים חדשה

"אחד המקימים של הוצאת ספרים חדשה" – הנה משהו שלא חשבתי שאי פעם אכתוב על עצמי. אבל לפני כמה ימים דרור הגיע מהדפוס עם העותקים של הספר הראשון וחודשי השיחות, ישיבות העריכה, שרשורי המיילים ושובל של צלחות חומוס ריקות נעשו באחת לצירוף הקצר הזה.

הוצאת "ירח חסר" נולדה מתוך הבלוג "ירח חסר" שמוקדש להייקו בעברית ובו אנחנו (כלומר יעקב רז, דרור בורשטיין, איתן בולוקן, ליאת קפלן, יובל אדו טל ואני) מפרסמים שירי הייקו בלי לציין מי מאיתנו כתב אותם.

במשך הכמעט שנה וחצי בה הוא פועל, הבלוג נעשה עבורנו למקום, למרחב שהכתיבה והמחשבה על הייקו מתנקזת אליו ומתעצבת דרכו. עם הזמן הוא נעשה גם למקום פיסי, בדמות השולחן הגדול במטבח של ליאת סביבו התחלנו להיפגש, תחילה לעיתים רחוקות ובהרכבים משתנים ובהדרגה במעין מקצב שדומה לסדירות ובהרכב כמעט מלא.

מקום, מעצם טבעו, מאפשר משך. משך, מטבעו, מזמן הצטברות והתרבדות. נדמה לי שההוצאה החדשה היא מפירותיהן של ההצטברות וההתרבדות האלה סביב הבלוג וסביב שולחן המטבח הגדול. במובן הזה מתאים מאוד לפתוח אותה בדיוק בספר המסוים הזה: "יותר חלונות מבית" – מבחר של 121 הייקו של המשורר האמריקאי גארי הותם שנבררו מתוך 40 שנות כתיבה.

מעבר ליופיים של השירים שבחר ותרגם דרור בורשטיין, עצם המבחר, שמסודר באופן כרונולוגי, מאפשר התבוננות מרוכזת באיזון הנוגע ללב בין התפתחות של תודעה אחת לאורך שנים לבין גרעין יסודי ובלתי משתנה שמבצבץ מתוכה שוב ושוב. הוצאת מבחר כתבים של משורר היא דבר מקובל, כמעט אופנתי במקומותינו בשנים האחרונות, אבל בניגוד לכרכים גדולי מימדים (לא אחת בצירוף אחרית דבר כרסתנית מאת דן מירון) שקשה מאוד כקורא להכיל אותם במלואם, את המבחר של הותם אפשר לספוג כמעט בבת אחת, קריאה ראשונה מהירה תקח ודאי פחות ממחצית השעה, ולגעת מתוך כך באופן בלתי אמצעי, באופן שמעולם לא יצא לי לחוות לפני כן עם משורר, באיזו ליבה של הוויתו דרך גלגוליה בזמן.

 

גֶּשֶׁם שֶׁבְּקֹשִׁי נִשְׁמָע

דַּף אַחַר דַּף

שֶׁל תְּמוּנוֹת מִשְׁפָּחָה

 

 

סוֹגְרִים אֶת דֶּלֶת הַמָּלוֹן

דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתָר מֵאָחוֹר

אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ

 

 

מֵעַל לַמִּצְעָד –

חַלּוֹן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ

מַבִּיט מִמֶּנּוּ

 

ראוי מאוד לכתוב עוד על הליבה הזו ועל האופן שבו היא מתגלה דרך השירים. אולי עוד אעשה זאת, אבל לא כעת. גם כך לא התכוונתי להאריך כל כך, רק לספר בקצרה על ההוצאה הזו ועל השימחה שהיא מביאה. וגם לומר שזו הוצאה שאנחנו מממנים מכיסנו והיא איננה למטרות רווח. אנחנו מקווים שנוכל בכל ספר למכור די עותקים על מנת להחזיר את הוצאות הפקתו ובכך לאפשר את הוצאת הספר הבא.

בגלל יכולת ההפצה העצמית המוגבלת שלנו, הספרים יימכרו במספר מצומצם של חנויות עצמאיות: המגדלור וסיפור פשוט בתל אביב, מילתא ברחובות ובקרוב גם אדרבא בירושלים. כמו כן ניתן לרכוש אותם בקלות ברשת דרך אתר אינדיבוק או דרך האתר של ירח חסר.

או פשוט דרך הכפתור הזה כאן:

Buy Now Button

 

רשימה של דרור בורשטיין על הספר ועל תהליך העריכה >>>

 

המקק

אתמול בערב המאוחר ישבנו, אורית ואני, על ספסל בגינה הציבורית מתחת לבית עם שתי כוסות תה ודיברנו. היה חשוך והגן היה מואר קלושות בהדי אורם של כמה פנסי רחוב רחוקים. במרחק מה מולנו, סביב ספסל אחר, התגודדה חבורת נערים ונערות. מעת לעת פרצו ממנה גלים של דיבור רם מדי ושככו.

פתאום, מתוך האפלה למחצה, בקע מקק חום ענק. עוד לפני שראיתי אותו ראיתי את תנועתו: מהירה וחדה, עוצרת רגע ושבה ומאיצה בקו שבור, כאילו חומק ללא הרף מדבר מה הדולק בעקבותיו. הוא עשה את דרכו המזגזגת מחבורת הנערים לכיווננו. נגעתי בכתפה של אורית והחוויתי כלפיו ושנינו קפאנו. הוא התקרב עוד, נכנס לעיגול האור הקלוש שהקיף אותנו. היו לו המחושים הארוכים ביותר שראיתי מימיי, גב חום מתנוצץ ורגליים ארוכות וחזקות. בעל חיים במילואו, בנקודת השיא של התפתחותו.

הוא הוסיף להתקרב. הרמתי אינסטינקטיבית את כפות רגליי בבהלה כבושה וקיפלתי אותן תחתיי על הספסל. גם אורית עשתה כמוני והתקרבה אלי עוד מעט. הוא איגף אותנו בחצי קשת והמשיך להתקדם בצעדים קטנים יותר עד שנעצר, כמו התיישב, בדיוק מתחת למרכז הספסל בינינו, מניע אנה ואנה בעדינות את מחושיו. נעשינו זוג עם מקק.

תחילה לא זזנו, משותקים מפחד וגועל, אבל משהו בפשטות הנינוחה, מלאת האמון, בה ישב מתחתינו גרמה לנו לא לעשות דבר כדי לגרשו. כעבור רגע או שניים אפילו רכנו בזהירות להתבונן בו מעט יותר מקרוב, מתפעלים בעל כורחנו ממושלמותו המבעיתה, מלאת החיות. נכבשים ברוגע הבטוח שהקרין.

לראשונה בחיי חשתי בדל של קירבה אל היצור הזה. משב רוח קל לטף את שלושתנו ולצד חומת הפחד עתיקת היומין בצבצה אחווה פשוטה בין שני יצורים בני חלוף ברגע משותף של עצירה, של התמסרות דמומה, זה לצד זה, לערב יפה של קיץ.

בהדרגה חזרנו לדבר בקולות נמוכים, שוקעים מחדש זה בזו. כעבור מספר דקות, בלי שהבחנו, יצא מחדש לדרכו. כשהרמתי את ראשי כבר ראיתי אותו רחוק למדי, בגבו אלינו, רץ ועוצר באותם מאוצים מקוטעים שלו, שב ונבלע באפלת הגן.

איך עושה קאבר? – הרצאה שלי בערב '12 דקות' האחרון

הפעם השניה שלי בערב-12 דקות, והפעם ניסיון לפצח איך קאברים מוצלחים עובדים מתחת למכסה המנוע.

ואם כבר התכנסנו, הנה גם ההרצאה הראשונה שלי שם, בערך שנתיים קודם, על הקשר בין כתיבת שירה לכתיבת קוד:

 

 

להיטס – עכשיו להורדה

זוכרים את המופע ההוא, 'להיטס', שהעליתי פעם? נו, ההוא עם קאברים בעברית ובאנגלית ללהיטי ענק. זה עם איה כורם ואבטיפוס ואליוט וסמנתה פוקס וברברה סטרייסנד והיוריתמיקס וכל השאר? זה שקצת חפרתי עליו בשעתו כאן ובטוויטר ובן שלו כתב עליו בגלריה? אז הנה, לא חלפה שנה וכבר, בזריזות האופיינית לי, העליתי אותו לבנדקמפ: lahits.bandcamp.com

איה כורם עושה שם ביצוע עברי מקפיא-זמן ל-woman in love של ברברה סטרייסנד וגם קאבר באנגלית א-לה-טרייסי-צ'פמן ל-all the single ladies של ביונסה. אבטיפוס עושים גרסה עברית גברית ואפלולית לטאץ' מי של סמנתה פוקס, אליוט עושה באנגלס בלשון הקודש וגם קאבר עוצר נשימה ל- Day by Day שהיה אמור להיכלל באלבום הסולו שלה שיצא החודש אבל למרבה הצער נשאר בחוץ. חן רותם עושה אנני לנוקס, גם בשירה וגם במראה החיצוני, מיכאל גוטליב מקפיץ עם גרסת פסנתר קברטית ל- All that she wants של Ace of Base ו- Ecoute הירושלמים באים עם הצ'לו והגיטרות ומפרקים לגורמים את Freed from desire ו-Kiss ומרכיבים מחדש בדרכים עדינות ומתוחכמות. וכל זה בלי לדבר על שני ההדרנים שבהם כולם מתחברים עם כולם לשתי קלאסיקות ממיטב הזמר העברי: California dreaming ו-Top of the world.

אז קחו, ותקשיבו, ותפיצו הלאה.

וקיץ טוב ושמח שיהיה.

הערה מעשית קצרה על קפה

קפה איננו מפיג עייפות, קפה מייצר ערנות. זה איננו שעשוע סמנטי אלא הבחנה מעשית מאוד. נובע ממנה, למשל, שאנשים עייפים לא צריכים לשתות קפה. וגם אנשים ערניים לא.

כוס קפה מעוררת באדם עיף גל של ערנות. הערנות הזו מתקיימת במקביל לעייפות הגדולה וכעת מתחיל הגלגל. גל הערנות מניע לפעולה, גל העייפות מתנגד לה. החיכוך בין שתי התנועות המנוגדות הללו מתיש את הגוף והנפש יותר ויותר. גרוע מזה: בגלל הערנות, כבר לא ניתן להתחרט ולהפיג את העייפות באמצעות מנוחה. הגלגל נמשך עד שהערנות המלאכותית מתפוגגת והגוף קורס, מותש משאי-פעם נועד להיות.

לשתות קפה כשאתה ערני, גם זו טעות. גל הערנות שמביא אתו הקפה מצטבר על גבי הערנות הטבעית ודוחף אותה מעבר לסף הקיבולת של הגוף והנפש. העודף הופך לעצבנות, לעשיית-יתר, לחוסר מיקוד. גם במקרה הזה אין הרבה מה לעשות. רק להמתין עד שהשפעת הסם תעבור.

מתי כן לשתות קפה? בטווח המדויק שבו העייפות קלה דיה. אז גל הערנות של הקפה גדול מספיק כדי להטביע את העייפות כליל ואיננו מספיק גדול להביא לכדי ערנות יתר. מכאן כוחו של מוסד "קפה הבוקר". הבוקר הוא מחד הזמן שבו אנחנו בשיא ערנותנו ומאידך, היות ובדרך כלל אנחנו ישנים פחות ממה שנחוץ לנו, הערנות הזה מהולה בעייפות קלה. המרווח הזה הוא הרגע של הקפה.

להיטס

יהיה מאוד כיף, אני חושב.


או שהכל יכול להשתבש נורא.

אולי יהיה לי פיק ברכיים ואתחיל לגמגם ולדבר שטויות.

אולי איה כורם תאבד את הקול שלה כשתצעק בבוקר על נהג שכמעט הפיל אותה מהאפניים.

אולי לאליוט ייקרעו שני מיתרים בגיטרה כבר בפריטה הראשונה.

אולי אבטיפוס יריבו ביניהם בדרך ללבונטין על מי ראשון בשירותים והלהקה תתפרק רגע לפני שהיא עולה לבמה.

אולי חן רותם תתבלבל ותחשוב שזה בשבוע אחר כך, אולי Ecoute ייתקעו בירידה משער הגיא, אולי דניאל, המנהל של לבונטין, יאחר לשנו"ץ, אולי הסאונדמן ניצן יזכה לילה קודם בהארה וימריא לטיבט.

אולי.

אבל אם לא, אז בששי הקרוב ב-16:00 נתכנס כולנו בלבונטין 7 ונדבר על להיטי ענק ונעשה קאברים בעברית ובאנגלית  ל- Eternal Flame ו-Touch me וכל מיני כאלה.


ויהיה מאוד כיף, אני חושב.

הזמנה ללהיטס


והנה מתאבן – שני קאברים שיהיו בארוע:




עשה עמנו צדקה וחסד – עוד הערה קצרה בעניין 'אבינו מלכנו'

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ.

כתבתי כאן כבר לפני כמה שנים מחשבות על הפסוק הזה מתוך הפיוט "אבינו מלכנו". הערב, בדרך חזרה הביתה במוצאי החג, חשבתי על חלקו השני של הפסוק ובעיקר על הצרוף "עשה עמנו צדקה וחסד". עד היום קראתי אותו תמיד כפשוטו. בקריאה כזו "עשה עמנו" משמעו "עשה עבורנו". הערב קראתי אותו אחרת: "עשה יחד עימנו".

זו קריאה שמשנה מאוד את טיב הבקשה ואת היחסים אדם-אל. "עשה יחד עימנו" משמעו שאיננו מחכים או מצפים שיעשו עבורנו. איננו חסרי אונים, איננו תלויים. אנחנו עושים. כל מה שאנחנו מבקשים הוא לשכלל את יכולתנו על ידי עשייה משותפת עם מי שיודע לעשות טוב מאיתנו. איננו הילדון התובע את צרכיו אלא האיש הצעיר המבקש להיות שוליה.

אולי עם השנים אני מתבגר.

שנה טובה והרצאה

.
עֶגְלַת הַשְּׂעוֹרִים

מִתְמַהְמַהַת רֶגַע

וְיוֹצֵאת בְּעִקְבוֹת

הַסּוּס


יש רגע כזה, וההייקו של פוקיאו (בתרגומו של יואל הופמן) לוכד אותו. התנועה כבר החלה אי שם והיא כוללת גם אותך, אבל אתה אינך רואה זאת עדיין. מי יודע כמה תנועות כאלה מתרחשות סביבנו ממש כעת, עתידות בעוד רגע למשוך את עגלת השעורים של חיינו בעקבותיהן אל תוך השנה החדשה.

אבל יש לרגע הזה פנים נוספות, וגם אותן ההייקו הזה לוכד. אתה רואה את התנועה שהחלה ורואה את ההיגרפות שלך אל תוכה אבל אינך מחמיץ גם את ההרף הקצר שבו ניתן לך עדיין לשהות בחלל שביניהן, נע ולא נע בו-בזמן. החלל הזה, שבו אתה גם השיר וגם הקורא שלו, מלא אויר צלול ומערבולת עדינה המחדשים את הלב. הוא נמצא שם, בפיתחה של כל תנועה, נחוצה רק השהות להבחין בו ולפסוע בעדינות אל תוכו.

אני מאחל לכולנו לשאוף השנה הרבה מן האויר הזה. כבודדים, כזוגות, אולי גם כעם.

שנה טובה.


*

וגם:

ביום ראשון הקרוב, כלומר בעוד יומיים, אתן הרצאה קצרה בערב השלישי של "12 דקות". אני אדבר על החיבור בין שני נושאים שתופסים מקום לא מבוטל בחיי: כתיבת שירה וכתיבת קוד.

ובערב החג היה גם את זה, ששימח אותי מאוד.