שירים על שירה – ויזלטיר – חלק ב'

כאמור, מאותו ספר, מאותו מחזור כמו הקודם.
 
[שורות]
 
שֶׁלֹּא תִּבְרַח הַהַשְׁרָאָה הָיְתָה נוֹהֶגֶת
לִכְתֹּב שׁוּרוֹת עַל כַּף-הַיָּד.
אַחַר כָּךְ מַעֲתִיקָה
לַמַּחְבֶּרֶת, לְבַסּוֹף מְתַקְתֶּקֶת.
הַשּׁוּרוֹת, שֶׁפִּרְפְּרוּ חַיּוֹת עַל כַּף הַיָּד הַחַמָּה
גָּוְעוּ בַּמַּחְבֶּרֶת וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ
עַל-גַּבֵּי הַדַּף הַלָּבָן.
עַל-כֵּן, אֲנִי אוֹמֵר
לְעוֹלָם אַל תִּכְתְּבוּ שׁוּרוֹת עַל כַּף הַיָּד.
אַל תְּמַהֲרוּ. הַהַשְׁרָאָה לֹא תִּבְרַח,
וְאִם תִּבְרַח, מַה בְּכָךְ ?
 
מתוך "מכתבים ושירים אחרים" (הוצ' עם עובד, 1986).

ובהקשר הזה כדאי מאוד לקרוא את הראיון שהוא נתן להלית ישורון באחד הגליונות של חדרים (לא זוכר את המספר, אבל לפני 10 בטוח). ראיון שהכותרת שלו הייתה "אני כותב את מה שמתעקש".

מה קורה כאן ?

שירים על שירה – ויזלטיר – חלק א'


הנה זן אחר של כתיבה ארס-פואטית. כתיבה על שירה שלא מנסה ללכוד את מהות השירה /
כתיבה, כמו אצל כרמי או זך , אלא צוללת אל נבכי העשייה שלה.
זה שיר אינטימי מאוד על שירה. אינטימי לא במובן הרך אלא במובן של היכרות קרובה עם המלאכה. אינטימיות של מכונאי. 
וזה גם שיר
ויזלטירי מאוד: מדויק, ענייני, לא ממותק וחסר גינונים [נדמיין אדם מפלס את דרכו בהמון. השירים של ויזלטיר, אילו היו האדם הזה, היו מפלסים את דרכם בידיים, בהפעלת כוח, לא אלים אבל חזק ותקיף. לעיתים אפילו בלי לבחול באיזו ברכייה קטנה או מרפק כאילו מקרי לפנים]

[בעיה מס' 1]

בְּעָיָה מִסְפָּר 1, לְהוֹתִיר רַק אֶת הַמֻּכְרָח:
לִלְכֹּד אֶת הַקּוֹמְבִּינַצְיָה מִינִימוּם = מַקְסִימוּם.
אֶלָּא שֶׁהַמִּלָּה / מֻשָּׂג הַמֻּכְרָח הִיא עַצְמָהּ בְּעָיָה מִסְפָּר 1;
אֵין כָּאן שׁוּם מֻכְרָח בַּמּוּבָן הַמִּתְנַפֵּל
(
בְּרֶצֶף הָאֵרוּעִים הַיּוֹמְיוֹמִי),
כָּאן הַמֻּכְרָח וְהַתְנָיָתוֹ וְהַמְּיֻתָּר נֶהֱוִים בְּבַת-אַחַת,
"
בָּאִים לָעוֹלָם " כְּרוּכִים זֶה בַּזֶּה,
מוּטָלִים תְּאוֹמִים עַל הַנְּיָר
בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב, וּבְמִקְרִים אֲחֵרִים
מִתְחַזִּים לְתִינוֹק אֶחָד אוֹרְגָּנִי –
עַכְשָׁו לֵךְ וֶהֱיֵה שְׁלֹמֹה וְהַמְצֵא תַּחְבּוּלוֹת גְּזֹרוּ .

עֲשֵׂה לְךָ מִסְפָּרִים:
לַהַב אֶחָד, רָצוֹן חַסְלָן לֹא לְהוֹתִיר –
לַהַב שֵׁנִי, רָצוֹן עִקֵּשׁ לֹא לְהַחְסִיר –
גַּם אָז נִשְׁאֶרֶת בְּעָיַת הַצִּיר,
אֵיפֹה לִקְבֹּעַ אֶת הַצִּיר ?
אַל תִּתְעַסֵּק בִּבְעָיָה זוֹ.
הָנַח לָהּ. תֵּן לָהּ
לְהַפְתִּיעַ אוֹתְךָ בְּקוּמְךָ אוֹ בְּצֵאתְךָ
בַּתַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל פִּתְרוֹן. 

מתוך "מכתבים ושירים אחרים" (הוצ' עם עובד, 1986)

בפעם הבאה עוד שיר של ויזלטיר, מאותו שער בתוך אותו ספר נהדר.

מה קורה כאן ?

 

שירים על שירה – לומר זאת אחרת – נתן זך

אני מקווה שזה ישרוד את התאורה טוב יותר מן הקודם.

לומר זאת אחרת
 
שִׁירָה מְבָרֶרֶת דְּבָרִים מְבֹרָרִים, בִּזְהִירוּת הִיא בּוֹחֶרֶת
דְּבָרִים נִבְחָרִים, הִיא מְסַדֶּרֶת
לְהַפְלִיא דְּבָרִים מְסֻדָּרִים. לוֹמַר זֹאת אַחֶרֶת
קָשֶׁה, אִם לֹא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.
 
שִׁירָה הִיא כְּחֵרֵשׁ. בְּנָקֵל הִיא נִשְׁבֶּרֶת
תַּחַת מַשָּׂאָם שֶׁל שִׁירִים. בִּידֵי מְשׁוֹרֵר הִיא מְשׁוֹרֶרֶת. בִּידֵי אֲחֵרִים
הִיא אֲפִלּוּ לֹא מְשׁוֹרֶרֶת, הִיא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית.

 

מה קורה כאן ?

 

[הערה לעצמי: יש בי קצת מבוכה על זה שאני מביא כאן כזו קלאסיקה. לברר למה.]

שירים על שירה – הרהור לאחור

השהייה עם השיר אחרי הפוסט הקודם בסדרה הזו, יחד עם ההרהור בתגובות גרמו לי להביט בו מחדש.
בעיקר אני רוצה להתעכב על הלב שלו:

בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.

לשירים כישופיים יש תכונה לגרום לנו להישבות ביופי של הסימטריות, הדימויים, הצלילים והתמונות שהם מניחים לפתחנו ולהיות ערניים פחות למה שהם בעצם אומרים.
שני צמדי השורות האלה מציבים ניגוד חד מאוד, ועושים את זה באמצעים משוכללים; הסימטריה המושלמת שיש ביניהם – שתי מילים, מקף, שלוש מילים בכל אחד מהצמדים מחד, ומאידך חוץ מן המילה 'בתוך' כל מלה בכל צמד היא ביחס של היפוך עם המילה המקבילה לה בצמד השורות השני. שיאו של המהלך המנגיד הזה מגיע כעבור שורה:
 
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
 
אבל, חייבת השאלה להשאל, האם יש בניגוד הזה ממש ?
 
השיר מוליך אותנו, דרך התמונה שהוא מצייר, למשוואה הבאה: המשורר/הקורא הם דייגים קשי יום האורבים לדגים. ברגע שהדג נתפס, כלומר נשלף מתוך המציאות אל הרשת, הדג, כלומר הדבר עצמו, מת,  ומשהו נברא על חורבותיו. יש משהו מאוד רומנטי, מאוד קוסם בהעמדה הזו. אבל, בה בעת, גם משהו מאוד לא מדויק.  
דימוי, או שיר, כשהוא טוב, כלומר כשהוא מדויק, הוא הצבעה על משהו אמיתי. דרך שיר טוב ניתן לראות משהו חדש בתוך העולם. מרגע שהדבר נראה (בעזרת ההצבעה של השיר עליו והקשב של הקורא הערני) השיר הופך למישני. העיקר הוא הדבר הנראה. מרגע שנראה הדג אין חשיבות לרשת, לסירה.
השיר איננו הורג משהו בעולם, להיפך, הוא מקים לחיים, מאיר באור חד-פעמי שמאפשר לראות את הדבר בעומקו.
כפי שכותב ויזלטיר בשיר היפה הפותח את "דבר אופטימי, עשיית שירים" :
 
תְּאוּרָה מִלּוּלִית
וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין
אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
עַל-פִּי אַמּוֹת-מִדָּה בִּלְתִּי צְפוּיוֹת
כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיּוּרֵי רֶמְבְּרַנְדְט.
 
לא זה המצב שכרמי לוכד בשיר שלו. השיר של כרמי משקף מצב נפשי שלמרבה הצער הוא רווח אצל כולנו הרבה יותר; אותו רגע של ראייה שתיארתי מתרחש אמנם, אבל רק לשבריר שניה. אז, כמעט בו זמנית, מתחיל תהליך כזה: עצם הראייה מוצאת חן כל כך בעיני המשורר/הקורא עד שהיא עצמה הופכת לעניין המרכזי, ולא הדבר שנראה. מאותו רגע הוא מפסיק להתבונן ונצמד רק לחווית הראייה העברית; מתעקש לשמר את חווית ההתגלות במקום את מה שנגלה. במונחים של השיר של כרמי, הוא איננו מוכן להסתפק רק בלהביט בדג אלא זקוק לכך שהדג יהיה "שלו". ההתעקשות הזו להחזיק בדג ממיתה אותו כמובן. 

מדוע זה מתרחש ? זו שאלה עצומה. אפשר אולי לומר כך: גופת הדג משמשת למשורר/קורא מזון לבניין אישיותו. הפרסונה הכותבת מתחילה לספר לעצמה איזה שיר נפלא היא כתבה, כמה היא מוכשרת וכו' וכו'. או לחילופין, הפרסונה הקוראת גאה באופן בו הצליחה 'להבין' את השיר ומספרת לעצמה כמה היא נבונה ורגישה (אבל התשובה הזו היא עצמה סוג של דג מת).

את המצב הזה מציג כרמי בשיר כמשהו שמאפיין את השירה, כשלמעשה הוא מאפיין לא את השירה אלא מנגנון נפשי אחר, שאין לו עם השירה דבר. ומדוע אנו מאמינים לו ? כי הוא מצייר לעינינו תמונה שאנחנו אוהבים להתרפק עליה (ים סוער, אור מנצנץ, מלחמת קיום) ומנגן באוזנינו מוסיקה ערבה. אנחנו מאמינים לו כי הוא מצליח לטשטש את ערנותנו ברומנטיקה שלו.

השיר הזה, אם כן, אני רואה עכשיו, הוא פגום. המקום שהוא מצביע עליו איננו אמיתי. מה שהוא מנסה לומר על שירה איננו דבר נכון. נדמה לי שמרגע שרואים זאת, קשה לשהות עוד במחיצתו בלי לחוש מדה גדולה של אי-נחת.
 
חשבתי שזו תהיה הערה קצרה, ונפליג משם הלאה, אבל הדברים התארכו.
השיר החדש יחכה למחר.

שירים על שירה – דימוי – ט. כרמי

אני רוצה לפתוח קטגוריה חדשה. יהיו בה שירים של משוררים על שירה. פה ושם אולי עם איזו הערה, אבל כנראה שכמעט בלי. פשוט כמו שהם. להניח להם שיצטברו. 
אני מוצא שיש אוסף שירים מופתיים כאלה שהולכים אתי הרבה שנים. שמכשפים אותי מאוד. שבדרכים העקלתוניות שבהם שירים פועלים על הנפש, פעלו ופועלים עלי בעוצמה רבה. ועם זאת, אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להביט בהם כחטיבה. אני אפילו לא מסוגל למנות אותם. הם מאופסנים אי שם בחלק האחורי של התודעה ורק לעיתים אחד מהם קופץ לקידמת הבמה. מעניין אותי לתפוס כל אחד כזה כשהוא עולה ולהניח אותו כאן, על המדף החדש הזה. יש לי תחושה שכעבור זמן, מבט על כולם יחד ילמד אותי משהו חדש. חשוב. מעניין, על כל פנים, לנסות.

יצא גם שדברתי בתקופה האחרונה באופן בלתי תלוי עם שלוש נשים חכמות על ארס-פואטיקה. כל אחת מהן אמרה לי, במילים שלה, כמעט אותו דבר: שירים על שירה הם לא מעניינים. הם אוננות. הם לדבר במקום לעשות. הם אוטיזם פואטי. נרקסיזם. פוי. הופתעתי מאוד. מוזר היה לי איך משהו שבעיני הוא חזק ואינסטינקטיבי כל כך נתפס בעיניהן כסרח עודף. המקום בו שירה נולדת, בשבילי, הוא המקום בו הנפש היא ראויה ביותר שיביטו בה. המנגנון הפלאי שדרכו שיר מתקשר באופן אל-מילולי עם הנפש מרתק ומהותי לחיים בעיני יותר מהרבה מאוד דברים "קונקרטיים" יותר. אולי האוסף הזה, כשיצטבר, יעזור להצליח להסביר להן ולי למה.

(חוץ מזה כבר שנים, מאז אוסף המחקים הענק ביסודי, לא היה לי אוסף. אז הנה.)

 

דִּמּוּי

כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.

(ט. כרמי)

 

וישנו הביצוע של חוה אלברשטיין (שגם הלחינה) שכדאי מאוד לשמוע. יש בו כמה רגעים חזקים מאוד. נמצא בתוך האלבום "יונת האהבה" שיצא ב-NMC ב-1996.