וולפגנג אמדאוס מוצרט, ג'ק קרואק: שיחה קצרה על יצירה וכתיבה

·"כאשר אני לגמרי עצמי, כלומר שרוי לבדי ורוחי טובה עלי, כמו למשל בעת נסיעה בכרכרה או בטיול רגלי אחרי ארוחה טובה או בלילה כשאינני מצליח להרדם; בעיתות כאלה זורמים רעיונותיי בחופשיות ובשפע הרבים ביותר. כיצד או מהיכן הם באים אינני יודע וגם לאלצם לבוא איני יכול. את אלה שנושאים חן בעיניי אני שומר בזכרוני ולעיתים קרובות, כך אומרים לי, גם מזמזם אותם לעצמי בקול. אם הדבר נמשך, מתחוור לי במהרה כיצד אוכל לרקוח מכל המרכיבים הללו תבשיל נאה, כלומר כזה שנענה לחוקי הקונטרפונקט, לגחמותיהם של הכלים השונים וכיוצא באלו.

כל זה משלהב את רוחי וכעת, אם אין מפריעים לי, מושאי הולך ומגדיל את עצמו ולובש צורה וסדר והשלם, גם אם הוא ארוך, מתייצב כמעט מוגמר בעיני רוחי ואני יכול לסקור אותו במבט אחד, כאילו היה תמונה יפה או פסל מרהיב. אני שומע את חלקיו השונים בראשי לא כרצף אלא, איכשהו, את כולם בעת ובעונה אחת. איזו חדווה שלא תתואר! … מה שנוצר בדרך זו נותר חרוט בזיכרוני לתמיד, וזו אולי המתת היקרה ביותר שעלי להודות עליה לאל הטוב.

כאשר אני ניגש להעלות את היצירה על הכתב אני פשוט שולף משק הזיכרון מה שכבר הונח בו קודם לכן. הכתיבה עצמה היא לפיכך מהירה מאוד שכן, כמו שתארתי, הכל כבר מוגמר ונדיר שהוא שונה על הניר ממה שהיה בדעתי. לכן בשלב הזה אני מוכן לסבול כל הפרעה ומסוגל להמשיך לכתוב בלי קשר למה שמתחולל סביבי ומסוגל אפילו לנהל שיחה קלה תוך כדי שאני כותב…"

(וולפגנג אמדיאוס מוצרט, מכתב, שלהי המאה ה-18)

·

*·

·

"אתה מפענח את מה שבאמת היה, מספר על זה באריכות לחברים, מגלגל את זה שוב ושוב בראש, תופר בקצב שלך את כל הקצוות ואז, כששוב מגיע הזמן שצריך לשלם שכר דירה, אתה מאלץ את עצמך להתיישב מול מכונת הכתיבה, או עם המחברת, ולגמור עם זה כמה שיותר מהר… אבל אין עם זה בעיה כי כל הסיפור כבר יושב לך גמור בראש. איך אתה בדיוק מצליח לעשות את זה, זה כבר תלוי בכמה הקופסא שלך חדה. זה נשמע שחצני אבל בחורה אחת אמרה לי פעם שיש לי מוח חד כמו תער, כמו מוח של עורך דין או משהו. הייתי תופס אותה על איזה משפט שהיא אמרה שעה קודם, אחרי שהשיחה כבר התגלגלה מיליון שנות אור משם. כל הסיפור פשוט יושב לי בראש, מוכן לגמרי, חוץ מהשפה המסוימת שאני עומד להשתמש בה ברגע שאני מתחיל…"

(ג'ק קרואק, ראיון ב-Paris Review, גליון 43, קיץ 1968)

פינת הציטוט – מהדורה מיוחדת לליל הסדר

"… תטעם את זה. מה אתה אומר?" אני נוטל טיפה וטועם ואומר: "חסר מלח." היא טועמת ואומרת: "לא חסר מלח. הכל חסר. עכשיו תשים גם מלח וגם סוכר וגם פלפל." אני מוסיף קמצוץ מכל תבלין והיא אומרת, "מלח וסוכר זה לא אותו דבר. מלח הוא חזק. סוכר הוא חלש. אתה צריך לפחות עוד חצי כף סוכר." אני טועם אחרי הערבוב וגם היא טועמת. "נו?" היא אומרת. "חסר עוד מכולם," אני אומר. "נכון," היא אומרת, "אבל סוכר יש כמעט מספיק." אני מוסיף מכולם ומערבב. טועמים. "נו?" היא שואלת. "בסדר?" אני שואל בחשש. "בסדר?" היא שואלת. טועמת שוב. "לא. זה צריך להיות מלוח כמו שזה חריף, ולא כמו שזה מתוק." היא מוסיפה עוד קמצוץ של מלח ועוד פלפל שחור. אני מערבב וטועם. אני חש בהבדל. אני אמנם חש בו. "נו? מה חסר עכשיו?"  "אני חושב שעכשיו בכל זאת חסר קצת סוכר ועוד קצת פלפל." היא טועמת. בודקת היטב בלשונה. "נכון. הבנת." ואני אמנם הבנתי. ראיתי בדמיוני את שלושת הטעמים באים זה אל זה מכיוונים שונים. המלח מלמטה, הסוכר הוא המישור והפלפל מלמעלה, מעט אחריהם. הם מתקרבים זה אל זה עד שהם מתלכדים, לא בדיוק לטעם אחד, אלא לגוף תלת-מימדי שהפלפל הוא חודו, הסוכר הוא גופו והמלח הוא אימרתו הנמשכת אחריו. "רוזה, אני הבנתי!" אמרתי בשמחה וחיבקתי את כתפיה הזעירות בצחוק. "כן, הבנת," הפטירה, כמזכירה לי את פרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת."


(מתוך "מתכון לגפילטע פיש", אריאל הירשפלד, מן הספר הנפלא "רישומים של התגלות", עמ' 96-97, הוצאת חרגול, 2006)

פינת הציטוט – שניים לימים דחוסים

עֵז הָרַעַשׁ. אֲבָל שׁוֹתֶקֶת
מַחְשָׁבָה אַחֲרֵי מִצְחוֹ.
שָׁם הִיא בַּלָּאט מְפָרֶקֶת
אֶת הָרֶגַע, לִרְאוֹת נִצְחוֹ.

(נתן אלתרמן, חגיגת קיץ, שיר 2, פרק ג')

*

בִּגְדֵי נָסִיךְ
בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה וְהַמִּגְעֶרֶת, הַחַיִּים
הַמְּקֻמָּטִים, בְּתוֹךְ הָעִיר הַמְּעֻשֶּׁנֶת, לְפֶתַע,
בְּהֶסַּח הַדַּעַת, בְּמָבוֹי צְדָדִי, יְכַסְּךָ יִשּׁוּב-הַדַּעַת
בְּבִגְדֵי נָסִיךְ.

(אדמיאל קוסמן, בגדי נסיך, עמ' 40)

פינת הציטוט – מרקוס אורליוס – 1

הסר את המחשבה כי ניזקת ותחדל הזעקה כי ניזקת; תחדל הזעקה – והנזק איננו עוד.
(ספר רביעי, 7)

טיב שיכלך ייקבע לפי המחשבות שאתה רגיל אצלן, שכן נפש האדם נצבעת בצבע המחשבות.
(ספר חמישי, 16)

"רצונך בחיים של שלווה, הווה ממעט במעשים", אמר החכם [דמוקריטוס]. כלום לא מוטב לעשות רק את הצריך להיעשות, מה שהשכל דורש מן האדם, שמטבעו הוא יצור חברתי, ובאופן שהשכל דורש לעשותו? שכן נחת רוח לא באה רק מעשיה כראוי, אלא גם ממיעוט העשיה. רוב הדברים שאנו אומרים או עושים מיותרים הם, וההמנעות מהם מרבה את הפנאי וממעטת את הטרדות, לכן צריך אדם לשאול את עצמו בכל עניין: "כלום אין מעשה זה מן המיותרים?". זאת ועוד, אדם צריך להימנע לא רק ממעשים מיותרים כי אם גם מדמיונות-יתר, שעל ידי כך יימנע ממעשים שהדמיונות גוררים אותם אחריהם.
(ספר רביעי, 24)

לאיזה צורך אני משתמש בשעה זו בנשמה שלי? בכל הזדמנות שאל זאת את עצמך, והיה בוחן את עצמך כך: מה נעשה כעת בחלק הזה שבקרבי, הנקרא "היסוד המנחה" שלי? נשמת מי שוכנת בקרבי כעת? נשמת ילד? נשמת עול-ימים? נשמת אשה? נשמת רודן? ואולי נשמת בהמת-בית, או של חית יער?
(ספר חמישי, 11)

מה שאינו מועיל לכוורת אינו מועיל לדבורה.
(ספר ששי, 54)

 

פינת הציטוט [אנה קארנינה] – 2

"לאמיתו של דבר, כל אלה שלדעתו של ורונסקי הבינו את העניין "כראוי", לא הבינו בעצם כלום, אלא פשוט נהגו כדרך שנוהגים אנשים מחונכים בכל השאלות הסבוכות והמוקשות המקיפות את החיים מכל עבר – נהגו בנימוס ובדרך ארץ, חומקים מכל מעקש ומכל רמז לא נעים. הם העמידו פנים שהמצב מובן להם לאשורו, והם מקבלים אותו ואף מברכים עליו, אלא שאינם מוצאים לנכון לומר את כל אלה במפורש."

(אנה קארנינה, לב טולסטוי, תרגום נילי מירסקי, הוצ' עם עובד, כרך ב', עמ' 588)

1

פינת הציטוט [אנה קרנינה]

"תשובה לא הייתה לו, מלבד אותה תשובה כללית שמשיבים החיים על כל השאלות היותר מסובכות שאין להן פתרון. והתשובה היא: לחיות לפי צרכי השעה, כלומר להסיח את הדעת."

(אנה קארנינה, לב טולסטוי, תרגום נילי מירסקי, הוצ' עם עובד, כרך א', עמ' 12)

פינת הציטוט [ אליעזר שביד, פסח]

"…יש להצביע בהקשר זה קודם כל על התקבולת הרמוזה בקו עדין מאוד בין המוטיב הטבעי-מיתולוגי של מחזור החיים המתחדש עם בוא האביב לבין המוטיב ההיסטורי-סיפורי של יציאת מצרים. אין כאן אלא השאלה פיוטית, אבל השאלה זו מגוונת את החג ומגיהה מתוכו חן רב. סיפור האביב הוא סיפור הזרעים שנטמנו באדמה, התפוררו ואבדו בה לכאורה, והנה לפתע הם בוקעים ויוצאים מתוכה בעוצמת חיים אדירה. מכל גרעין וגרעין יבשילו בבוא העת גרעינים הרבה. סיפור יציאת מצרם הוא סיפור "מתי המעט", בני יעקב, שירדו מצרימה, נשתעבדו בה וכמעט אבדו בתוכה. אבל "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ." בבוא עת אביב הם פורצים ובוקעים ויוצאים אל החרות. "

 

(ספר מחזור הזמנים, הוצ' עם עובד, 1984, עמ' 143) 

פינת הציטוט [מונטיין, אחרי מות]

"ואילו אני אשמר לנפשי ככל יכולתי ואדאג שמותי לא יאמר דבר שחיי לא אמרוהו תחילה."

(מתוך 'המסות', כרך א', מסה 7 -'על פי כוונותינו ישפטו את מעשינו', תרגום אביבה ברק, הוצ' שוקן)

פינת הציטוט [קליטה-מבוקרת, אבידן]

"חשיבה דינאמית ויוצרת פתוחה תמיד לחדש ולבלתי-מוכר ומוכנה לקלוט אותו קליטה-מבוקרת. אלא שאני מבין קליטה-מבוקרת כקליטה, ולאחריה ביקורת – ולא בסדר הפוך. הצרה היא, שרוב האנשים מבינים בקליטה מבוקרת הליך הפוך – קודם בקר, ולאחר מכן – אם בכלל – קלוט. קודם בדוק את ניירותיה של התופעה החדשה, ורק לאחר מכן תחליט, אם אתה רוצה לתת לה אשרת מעבר אל תודעתך.

הליך הפוך זה הוא רמיה-עצמית, משום שכל בדיקה כזו של ניירת היא, עובדתית, בדיקה שניה. אנחנו קולטים תופעה, מאפשרים לה לחדור חדירה בלתי-מופרעת  אל תודעתנו, ולאחר מכן מצווים על משטרת-המכס החשיבתית שלנו לעצור אותה קרוב ככל האפשר לנמל התעופה, להעביר אותה בחזרה אל מעבר לגבול ולבדוק את מצב דרכונה ואשרתה."

[דוד אבידן, מתוך טור מרנין בשם "פעם גלר-תמיד גלר" שפורסם אי-שם בשנות השבעים באחד מגליונות להיטון. נדפס מחדש בגליון הראשון של "כתם – עיתון לשירה יומית"]

פינת הציטוט [אויבים, שנאה, פרספקטיבה]

"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ, אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ." (משלי כ"ד, י"ז)
אויבך. כלומר: איבה-פרטית שבין אדם לחברו, אך אם הוא רשע מנאץ ה' ונפל. כתוב "ובאבד רשעים רנה" (משלי י"א, א). וגם בזה לא ישמח מצד נצחונו עליו, אלא לשם שמיים: שהרע נאבד.
(ספר 'מנות הלוי', שלמה בן-משה אלקבץ, קלח, א)

"את אויבנו יש לשנוא מתוך שיקול שנתידד עוד"
(איאס, סופוקלס, שורות 679-680, תרגום אהרן שבתאי, הוצאת שוקן)