שעת הפעמונים, ז'ורז' סימנון, הוצ' עם-עובד

לא א.א.מילן, לא קנת גרהם, לא רודיארד קיפלינג, לא אריך קסטנר, לא לואיס קרול. לא.
ז'ורז' סימנון הוא סופר הילדים האמיתי למבוגרים. מדוע ? כי הנובלות של סימנון מחזירות לקורא שלהן את אותה חווית קריאה נכספת שחווינו כל כך הרבה וכל כך בקלות כשהיינו ילדים; לשכב על הספה, ספר פתוח, שקועים באופן מושלם בעולם אחר. בלי יכולת להתנתק, בלי להבחין בדפים המתמעטים והולכים, עד הגילוי המעציב לקראת סופו של הספר שכל כך מעט עוד נותרו.

נכון, יש ספרי מתח או מדע בדיוני שמחזיקים אותך מתוח עד העמוד האחרון, יש ספרים קלילים ומצחיקים שכיף לקרוא בנשימה אחת, יש ספרים עמוקים שתובעים ממך את מלוא הקשב האינטלקטואלי והרגשי שלך – אבל יש מעט מאוד ספרים שפשוט לוקחים אותך, כמו על ענן, ומוליכים אותך במיומנות ובבטחון מחוץ לחייך אל תוך עולם אחר. ז'ורז סימנון הוא אחד מאותם סופרים נדירים שמסוגלים לכתוב סיפורים שמחוללים בקוראיהם את הכישוף הזה.
"שעת הפעמונים" הוא הכרך השלישי בסדרת תרגומיו של יהושע קנז לנובלות של סימנון. קדמו לו "האיש שצפה ברכבות" ו-"מדרגות הברזל", גם הם בהוצאת עם עובד. שתי הנובלות המרכיבות את הספר הזה נעות על ציר משותף. בשתיהן עומד במרכז גבר בשנות הארבעים שלו, בשיאם המקצועי והפיננסי של חייו המסודרים להפליא. בכל אחד מהסיפורים מביא ארוע פתאומי, המגיח כמו משום מקום, לכך שחייו של הגיבור סוטים לחלוטין ממהלכם הרגיל. כתוצאה מכך מתגלים לו, וזו לבה של כל אחת מן הנובלות האלה, היסודות האמיתיים מהם מורכב עולמו והאופן בו הם עצבו את חייו במחשכים והביאו אותו, באופן שמסתבר כבלתי נמנע, אל נקודת השבר בה אנו פוגשים אותו בראשיתו של כל אחד מן הסיפורים.
בקשב, בדייקנות, תוך שליטה מופלאה בקצב הסיפור מצליח סימנון להתחבר לאחד הצרכים העמוקים ביותר של קוראיו. כילדים דהרנו אחרי החמישיה הסודית להרפתקאות מהסוג שנחוץ היה לנו לפנטז, אבל תמיד רק בין קירותיו הבטוחים של החדר, שיכלו לקרות יום אחד גם לנו. עכשיו, כמבוגרים, אנחנו עוקבים, באותה נשימה עצורה, אחרי גיבוריו של סימנון, שכל אחד מהם יוצא להרפתקה המשמעותית ביותר בחייו של האדם הבוגר – הרפתקת חיפוש האמת של חייו, המסע הגדול אל עבר האני האמיתי.

(פורסם ב-6.8.04 ב-'צומת השרון')

אדום צהוב שחור, חיים ברעם, הוצ' מעריב

בימים המתוקים, הנפלאים האלה, כשעוגות קצפת של כדורגל מומטרות עלינו ערב ערב מן המסך הקטן, כשהעיניים בולעות בלי לשבוע מן השפע המרהיב, המהוקצע והקוסמופוליטי של יורו 2004 – כמה הולם לאזן את התפריט עם החוויה הצנועה, הנעימה והמקומית כל כך שמציע הספר הזה. להעלות מול כל אריות הכדורגל של אירופה את ההרכב האדום-צהוב-שחור של הפועל-בית"ר-ירושלים-ברעם.

החלוץ המרכזי שמעמיד חיים ברעם בספר הזה הוא סיפור יריבותן של שתי קבוצות הכדורגל של ירושלים, הפועל ובית"ר, בשנות החמישים ותחילת הששים. דרך עיניו של ילד, ואחר כך נער ובחור, שהכדורגל עבורו הוא הכלי המרכזי דרכו הוא מפענח את המציאות שסביבו. דרך עיניו נפרשים יחסי הכוחות בין שתי האגודות, יחסים שהם שיקוף של תמונת המצב הפוליטית והחברתית בישראל של אותם ימים.
שתי תובנות גדולות נחשפות בהדרגה בפני הקורא דרך עיניו של ברעם הצעיר. הראשונה היא תופעת ה"אנוסים", כלומר אותה שכבה של אוהדי בית"ר שבשל צרכים כלכליים-חברתיים (למשל מקום עבודה נוח באחד מגופי ההסתדרות) מסתירים את אהדתם האמיתית ומתחזים לאוהדי הפועל. שכבה שלתדהמתו של ברעם הצעיר היא רחבה מכל מה ששיער ומגיעה עד המעוזים "האדומים" ביותר. כך למשל נסים כהן, חבר ועד העובדים בחברת החשמל ו"עסקן פועלים מסור" ש"מרחף באוויר עם שאר אוהדי בית"ר, מתמוגג מאושר" כשבית"ר מנצחת במשחק בית את הפועל פתח תקווה האימתנית. התובנה השנייה, הנשענת על הראשונה ומרחיבה אותה היא ההבנה ההדרגתית שזרעי מפלתה של מפלגת מפא"י נבטו בחשאי כל העת; ניזונים מן העוורון לרחשי הלב האמיתיים של "העם" ומן היהירות האידיאולוגית שניסתה "לתקן" את "האספסוף ולהפכו לגוף של "פועלים". בכך פערה בינה לבינו תהום שלתוכה התדרדרה המפלגה בבחירות 77.
הספר הזה הוא ספר שכונתי במובן הטוב והרע של המלה. מחד הוא ידידותי ונעים מאוד לקריאה; פרקונים קצרים, קולחים, מלאים בתיאורים צבעוניים ומלאי פרטים של משחקי כדורגל ושל הדמויות הססגוניות של ירושלים של אותם ימים. מאידך הוא נגוע ברישול עריכתי וחוסר מיקוד. יותר מדי דמויות ועלילות משנה מופיעות לרגע ונעלמות בלי להותיר משקע, יותר מדי קפיצות לא מוצדקות קדימה ואחורה בין זמנים. ברעם מדלג בין המישורים השונים של הספר – ביוגרפיה פרטית, סיפור תקופתי צבעוני על ירושלים, תעוד של תהליך היסטורי פוליטי – מבלי להתחייב ברצינות על אף אחד מהם. אף על פי שכל אחד מן המרכיבים הוא מלא חן ולעיתים קרובות מאיר עיניים, חסר כאן ההידוק הנחוץ לספר צנום כזה בכדי להותיר את הקורא עם חווית קריאה משמעותית באמת.

(פורסם ב-24.6.04 ב-'צומת השרון')

חורף בקלנדיה, ליה נירגד, הוצ' חרגול

"אי אפשר לבקר באותו מחסום פעמיים", כותבת ליה נירגד בפתיחת הספר בפאראפראזה צינית-מרירה על אימרתו של היראקליטוס. במקום הנהר החי, הזורם בחופשיות של האימרה המקורית, ישנו כאן המחסום – התגלמותה של אי התנועה. אל מחסום אחד כזה, מעט דרומית לקלנדיה, בין רמאללה לירושלים, שבה נירגד פעם אחר פעם, בכל אחד מששה עשר פרקי הספר הזה. בכל ביקור כזה היא מתארת בפירוט רב את ההתנהלות היומיומית בו. את הדרמות שחוזרות על עצמן שוב ושוב; הפלסטיני הזקוק לטיפול רפואי שמגיע למחסום עם מלווה אבל נאלץ להמשיך לבד או לוותר כי למלווה אין אישור מתאים, משפחות שנאלצות להמתין שעות בתור על טפן ומטענן בגלל איזה ברור עלום שיש לערוך ואיש אינו מזדרז לבצעו, פועלים שמעוכבים שעות ארוכות כעונש על כך שניסו, בייאושם, לעקוף את המחסום, נהג טרנזיט שרשיונותיו הוחרמו, בעל מקצוע שממהר לעבודתו אך מעוכב כי הנהלים השתנו והאישור שבידיו כבר איננו מתאים.

פרק אחר פרק חוזרות על עצמן ההתרחשויות, נבדלות זו מזו רק בפרטים הקטנים, ובדיוק בזה כוחו של הספר עוכר השלווה הזה. מי שמוכן ללכת את המסע שמציעה נירגד לקוראיה הופך, מפרק לפרק, מפרט לפרט, לבן בית במחסום, לצופה פעיל במלאכה היומיומית של הכיבוש. בין הפלסטינים, לחיילים, לנשות מחסום-ווטש הבלתי נלאות (שנירגד היא אחת מהן) הופך הקורא להיות חלק משגרת המחסום. ההיכרות הזו, שהולכת ומעמיקה ככל שמתקדמת הקריאה מדללת אט אט את שכבת המטענים האידיאולוגיים של הקורא, יהיו אשר יהיו, לטובת ההתרחשות האנושית הפשוטה, שאותה קשה לראות מבלי להזדעזע.
אלא שלמרבה הצער מה שנותנת נירגד ביד אחת, היא לוקחת באחרת. מי שנוטל עמו את הקורא למסע מסוג כזה, מי שמציע את עצמו כזוג עיניים מדויקות ומהימנות, חיב לשמור את המבט ואת הקול המדווח נקיים מכל שיפוט. אולם נירגד מניחה לא אחת לעמדה האידיאולוגית-מוסרית הברורה שלה נגד הכיבוש ונגד שהייתם של החיילים במחסום להגיח מתוך דיווחיה. כל מעידה כזו מערערת את אמונו של הקורא בדיווח שלה וזורקת אותו חזרה לשדה ההתנצחות הפוליטית שבו כלואים כולנו ללא סוף. ולמרות הכל, בחשבון אחרון מדובר עדיין במסמך חשוב ורב-עוצמה שראוי מאוד לכל אחד לקוראו.

 

(פורסם ב'צומת השרון', ב-4.6.04)

לא אלף ולא לילה, יוסף סדן, עם עובד

 יוסף סדן, פרופסור לתרבות האיסלאם וספרות ערבית בימי הביניים מכנס בספר הזה סיפורים שלא מצאו את דרכם לתוך הקבצים הקאנוניים "אלף לילה ולילה" ו- "מאה לילה ולילה". את הסיפורים הללו, שלוקטו מתוך כתבי יד עתיקים שמעולם לא ראו אור, משבץ העורך בתוך סיפור המסגרת הידוע על שהראזאד החייבת לספר למלך סיפור חדש בכל לילה על מנת להציל את עצמה מהוצאה להורג.
הציר המרכזי בסיפור המסגרת הוא הבגידה, ליתר דיוק בגידת האישה, וההחלמה ממנה. לאחר שנודע לו על בגידת אשתו, מחליט מלך הודו לא להתמסר עוד לעולם לאישה. כל מה שהמאצ'ו הפגוע מרשה לעצמו הוא לבלות כל לילה עם נערה אחרת ולהוציא אותה להורג עם שחר. עד מתי ? עד שמגיעה האחת – שהראזאד, הסוללת את הדרכים אל לבו של הוד מלכותו דרך סיפוריה שבזכותם, כלומר בזכות יכולתם לשבות את לבו של המלך, נצלים חייה מלילה ללילה עד לסוף הטוב (המלך מחזיר לעצמו את האמון במין הנשי ומתחתן עם שהראזאד) . היכולת לספר סיפור מקבלת כאן תפקיד עצום, מציל נפשות, נותן חיים; הן, כאמור, לשחרזאדה והן למלך, שאת נפשו הם מצליחים למשות בהדרגה מן המקום הפגוע והנבגד ומאפשרים לו בכך לחזור ולחיות חיים של ממש, כלומר חיים שיש בהם מקום לאהבה. 

סיפור המסגרת, אם כן, מתפקד כאן לא רק ככלי קיבול ספרותי המאגד את הסיפורים, אלא גם כקנה המידה שעל פיו יש לבחון אותם. לסיפורים האלה, אנו מבינים עתה, אין ולא מוכרח להיות נושא משותף או אחידות סגנונית. מה שמלכד אותם לחטיבה אחת היא אותה איכות משותפת ששימשה בשעתו את שהראזאד: היכולת לשעשע, לרתק, להקסים, להחיות את הנפש. הסיפורים האלה, קורא יקר, אם רק תניח להם, יכולים להציל את חייך. ואכן יש בספר הצנום הזה מכל טוב; סיפורי אהבה עתירי תהפוכות רומנטיות (שודד הים והנסיכה, העלם מקורדובה ובת המלך), סיפור מוסר דתי (פרשת הצדיק עבדאללה אלאנדלוסי), סיפורי מתח והרפתקה (אי האזמרגדים), הלצות נוסח הרשלה (שלוש הלצות על ג'וחא,  דברי ימי כסילון) ועוד מלוא החופן של שפע שתענוג לצלול לתוכו.
התרגום של סדן עושה חסד עם הטקסטים. העברית שלו מדויקת, קולחת. הוא מתרגם ברגישות ספרותית גבוהה ובמידה נכונה של חופש יצירתי, המאפשרים לו להעתיק את הסיפורים אל העברית מבלי שיאבדו מרעננותם. למרות היותו חוקר ידוע של התחום, מוגשים הסיפורים המקובצים כאן בראש ובראשונה כחומר קריאה. ההערות הרבות והמפורטות לסיפורים (שברובן, יש להניח, לא מאוד יעניינו את הקורא הממוצע) מרוכזות בסוף הספר כך שאינן מפריעות לשטף הקריאה. כדאי מאוד, לעומת זאת, לא לדלג על פתח הדבר מאיר העיניים הדן בגלגוליו של הסיפור העממי המזרחי בכלל ושל הקובץ "אלף לילה ולילה" בפרט.

(פורסם בגרסה מקוצרת ב-20.05.04 ב-'צומת השרון').

מרדף הכבשה, הרוקי מורקמי, הוצ' כתר

הרוקי מורקמי הוא אמן היאוש השקט, היומיומי, הפרוש על החיים כרשת אפרפרה, חובקת כל. זה איננו יאוש מן הסוג העמוק, הקיומי. לא ייאוש של מחוות גדולות או מעשים קיצוניים. זהו ייאוש קהה. גידם. גיבור הספר הזה הוא אדם שנקטע מנפשו החלק הפנימי החי שלה, מה שגורם לו להיות מנותק לחלוטין מחייו מבחינה רגשית. הוא מסתובב בעולם – עובד, אוכל, שותה בבארים, שוכב עם נשים, מתחתן, מתגרש וכל העת הזו חייו נחווים על ידו כחסרי משמעות ופשר, מלאי כמיהה בלתי ממומשת לחזור ולגעת באותו חלק חי בתוכו שאבד. "רק חצי ממך חי," אומרת למספר בת-זוגו בפגישתם הראשונה, "החצי השני מונח איפשהו ואיננו בהישג יד".

את התחושה הזו מצליח מורקמי לשרטט ביד אמן לאורך חמישים וששה העמודים הראשונים של הספר. הכתיבה שלו עומדת בהלימה מוחלטת עם מצבם הנפשי של גיבוריו, ובזה כוחה; משפטים רזים, לאקוניים, מסתפקים כמעט רק בתיאור יבש, נקי מרגש, של פעולותיו ומחשבותיו של הגיבור כאשר מעת לעת, כמו תזכורת עמומה לחלק האבוד, החי של הנפש, מתפרצים פנימה דימויים צבעוניים, מפתיעים, מלאי חיות. "הרגשתי פתאום כאילו הפכתי להיות בריכה ריקה. בריכה ריקה, מלוכלכלת וסדוקה שאי אפשר לדעת אם בשנה הבאה עוד תהיה בשימוש.", או "לאחר שעצמית עיניים שמעתי מן קול, כאילו מליון גמדים קטנים מטאטאים את פנים ראשי במטאטים קטנים."
אבל אז, למרבה האכזבה, בעמוד חמישים ושש באמצע, מתחילה העלילה.
הגיבור מזומן למפגש עם זר מסתורי במהלכו מסתבר לו שכדי להציל את משרד הפרסום שלו ושל שותפו מסגירה מיידית עליו לצאת למסע לאיתור כבשה מיוחדת מאוד. כבשה שבמציאתה עשוי להיות תלוי לא רק עתידו של הגיבור אלא גם של אחד הארגונים רבי העוצמה ביותר ביפן. מורקמי משתמש כאן בתבנית קלאסית של גיבור היוצא למסע פיסי שהוא גם מסע רוחני של גילוי עצמי, נוסח 'לב המאפליה' של קונרד (שרמזים אליו פזורים, אגב, פה ושם לאורך הספר). מסע שאמור להוביל אותו למפגש עם החלקים המתים שבתוכו ולהשלת כל הידוע לו על עצמו ועל עולמו עד לסוג של לידה כואבת מחדש.
עד כאן טוב ויפה, אלא שמרגע שהעלילה מתחילה לנוע, משנה הספר את פניו ומקבל תפנית נונסנסית-סוריאליסטית שבוגדת בחוזה שחותם הספר עם קוראיו. העלילה ההזויה מפגישה את הגיבור וחברתו עם גלריה של דמויות ומצבים שמקדמים אותם, כל אחד בדרכו המשונה עוד צעד בכיוון פתרון התעלומה. הורקמי מרוקן ממשמעות את דגם מסע הגילוי העצמי והופך גם אותו לרצף אקראי וריק של ארועים. בכך הספר, כמו גיבורו, חומק ממגע אמיתי עם המצב הקיומי הקשה שהוא כה הפליא לפרוש בתחילתו, והופך לסאגה קלילה, אמנם קולחת, קריאה מאוד ולפרקים משעשעת למדי, אבל בסיכומו של עניין נטולת משקל ספרותי של ממש.
מה שהתחיל כהבטחה הופך, למרבה הצער, ללא יותר מספר טיסה אינטליגנטי ומבדר.

ראיון עם מורקמי:
http://www.onlineenglishdegree.com/resources/haruki-murakami-interview/

 

 

מר. פוטר – ג'מייקה קינקייד – עם עובד

 

מה מקומו של העבר שלנו בתוך חיינו ? עד כמה הוא מכתיב ומעצב אותם ? איך, אם בכלל, נתן להשתחרר

מכבליו ?
הספר הזה מלא בדמויות שהן שבויות של עברן, דמויות שנפלטו מן העבר שלהן כמו מספינה טרופה אל תוך האי הבודד של חייהם, ועל האי הזה נגזר עליהם לחיות, ללא יכולת לעזוב. והאי המטפורי הזה הוא גם האי הממשי אנטיגה שבים הקריבי, בו מתרחש הרומן הזה. ישנו שם ד"ר וייזינגר, פליט שואה מצ'כוסלובקיה שחייו הבורגניים כפי שהכיר אותם נמחו והותירו אותו מהגר, זר לעולם במקום מגוריו החדש. אנשי האי, הנופים, מזג האוויר, עצם החיים בו, יחוו על ידו לעולם מבעד למסך של אי-הבנה ועוינות. ישנו מר שול, בעל שרות המוניות של האי, שילדותו המאושרת כבן של סוחר לבנוני אמיד נגדעה עם מותם בטרם עת של שני הוריו. לאחר שנים של נדודים חסרי מנוח, בהן הוא מנסה, בחוסר הצלחה, להמשיך את מורשתו של אביו כסוחר יהלומים וכלי בית הוא מגיע לאנטיגה, שם הוא מוותר על חלום חייו הקודמים על כל שאיפותיהם, ומשתקע אל תוך קהות נעימה, נטולת אמביציה וייחוד.
בין שני אלה ישנו מר. פוטר, שסיפור חייו והוויתו נפרשים ברומן הזה. מר פוטר שנולד באנטיגה ומעולם לא עזב אותה. מר. פוטר שאביו גם הוא חי כל חייו באנטיגה. מר. פוטר שאינו מכיר דבר אחר מלבד השמש הקופחת שנדמה שתמיד עומדת "במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמיים." מר. פוטר, שכמו אביו איננו יודע קרוא וכתוב ויש לו נשים מזדמנות לרוב ואלה מולידות לו צאצאים רבים, בהם איננו מתעניין כלל. ואחת מן הבנות הרבות הללו שמה איליין סינתיה פוטר, ולימים תשנה האשה הזו את שמה לג'מייקה קינקייד ותעשה מה שלא מצליחה לעשות אף אחת מדמויותיה – תברא לעצמה מחדש את חייה, באמצעות המילים.
מר. פוטר הוא אדם שהנסיבות עצבו אותו באכזריות אדישה כל כך שלא הותירה לו כל סיכוי להיות דבר אחר מן היצור הגס, חסר המודעות האומלל והקהה שהוא. שלא כמו מר.שול או ד"ר וייזינגר שנפלו קורבן לנסיבות חיים קשות, למר. פוטר לא היה כלל סיכוי לחיים אחרים מאלה שחי. לא תעתועי הגורל שיבשו את מהלך חייו אלא עשרות ומאות שנים של עבדות וקולוניאליזם תרבותי. ההעמדה הזו, המבצבת מבין השיטין של הספר, נותנת לו, מעבר להתמודדות האישית המרתקת של קינקייד עם ההסטוריה הפרטית שלה, גם ממד פוליטי חזק.
ברגעיו הטובים של הרומן הזה המילים של ג'מייקה קינקייד מייצרות טקסט ריתמי, מדויק ובה בעת גם פיוטי מאוד. טקסט שנימה דקה של קינה שזורה בו לכל אורכו. ברגעיו הטובים פחות, כמחציתו של הספר, נחצה איזה  גבול דק; הקסם מתפוגג, מה שהקסים לפני רגע הופך למאנייריסטי והספר הופך לביצה מילולית קשה לצליחה.לקרוא, אבל בזהירות.
 
קישורים:

ביוגרפיה של קינקייד עם ציטוטים נבחרים.
ראיון עם ג'מייקה קינקיד ב-Salon.
 
(פורסם בגרסה מקוצרת ב-'צומת השרון' ב-19.3.04).

השוטר השלישי, פלאן או'בריאן, הוצ' הקיבוץ המאוחד

הספר הזה לא דומה לשום ספר שקראתם לפניו. גם אם קראתם בחייכם ספרים מהסוג שנאמר עליהם שהם לא דומים לשום ספר שקראתם לפניהם, הספר הזה לא דומה להם בכלל. אין כמעט דבר הלל שלא יהיה נכון לכתוב על הרומן הזה: הוא מצחיק (לפעמים מאוד מצחיק), הוא מפתיע, רהוט, קולח, שנון, מקורי להפליא, מעורר מחשבה. מותח. לפרקים אפילו מפחיד. הוא חגיגה אינטלקטואלית ששזורה באיים של ליריות (בייחוד בכל האמור בתאורי הנוף שבו). אבל מתחת לכל זה, וזה מה שהופך אותו לחד פעמי כל כך, זהו גם ספר מאוד נוגע ללב.

הקלאסיקה האירית הלא מאוד מוכרת הזו משנת 1940 (שפורסמה לראשונה רק ב-1967, שנה אחרי מותו של המחבר) היא סיפורו של אחד, גיבור בלי שם, שמרגע מסוים מקבלים חייו תפנית מפתיעה שאחריה לא ישובו עוד לעולם להיות מה שהיו לפנים. אם יש כאן עלילה במובן המקובל של המונח הרי שהיא מתרחשת כולה בחמישה-עשר העמודים הראשונים של הרומן. מנהל בית-המרזח המשפחתי שבבעלותו של הגיבור מצליח לשכנע אותו לרצוח את שכנם הערירי, מאדרס הזקן, על מנת לגזול את קופסת המזומנים השחורה שלו ולהתעשר אחת ולתמיד. הרצח מתבצע באישון לילה בעזרת משאבת אופניים ואת חפירה והתיבה מוטמנת במקום מבטחים עד יעבור זעם. שלוש שנים מאוחר יותר, כשמגיע הגיבור לביתו של מאדרס להוציא את התיבה שהוחבאה בו הוא פוגש בזקן ההרוג, חי ושותה תה בחדר בו טמונה התיבה. 
                                                                                                       

מכאן והלאה, על פני קרוב למאתיים עמודים, נפרשת מסכת בלתי אפשרית, ועם זאת הגיונית להפליא של ארועים הכוללת צמד שוטרים שכל מעינייהם נתונים לטיפול בתלונות על גניבות אופניים, פגישה עם מנהיג האנשים החד-רגליים, ירידה במעלית אל העולם הבא, גילוי האומניום, החומר שממנו באמת עשוי העולם, צו הוצאה להורג, בריחה נועזת על אופניים אנושיות למחצה ופגישה מכרעת עם השוטר השלישי המסתורי שתחנת המשטרה הפרטית שלו שוכנת, איך לא, בתוך קירותיו העבים במיוחד של ביתו של מאדרס הזקן.

את כל המסכת הפרועה הזו מלווים, כמו נהר הזורם בצידי הדרך הראשית, קטעים והערות שוליים מהגותו של הפילוסוף, הפיסיקאי והפסיכולוג המהולל דה-סלבי, אלילו הרוחני ונדבך מרכזי בעולמו הפנימי של הגיבור. ענק הרוח הבדוי הזה  משמש בה בעת כקריקטורה מבריקה של עולם המדע וכמפתח להבנת נפשו של הגיבור.
כי מעבר לכל הזיקוקים והלהטוטים, הספר הזה, ובזאת גדולתו האמיתית, הוא בסופו של דבר תאור אינטימי, מרגש מאוד, של אדם שנפשו התאבנה. אדם השרוי בסוג של אוטיזם ריגשי והדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניו להבין את העולם היא דרך הרשתות האנליטיות שהוא מטיל עליו באמצעות שכלו. פעם אחר פעם מתאמץ המוח המחודד עד קצה גבול היכולת ללכוד את מה שלעולם לא נתן להבין אלא ברגש. התוצאה היא אוסף מופלא ומכמיר לב של אבסורדים ויצירי בלהות לוגיים אחרים.

(פורסם ב-4.3.04 בגרסה מקוצרת מעט ב-'צומת השרון').

הוצאת כתום – שלושה ספרים ארוטיים

ג'ני מתעופפת – עפרה ריזנפלד
שמועות על אהבה – יעל נאמן
12 פגישות – מיכל זמיר

הוצאת "כתום" החדשה משלחת אלינו שלושה ספרים המוגדרים "ארוטיים". שלושתם מעוצבים להפליא, שלושתם כתובים על ידי נשים ושלושתם, במפתיע, סובבים סביב אותו נושא: התא המשפחתי הבורגני, ה"מהוגן" שמתפרק מבפנים מכוחה של מיניות מתפרצת. אולי כפי שהמו"לות המקומית ה-"מהוגנת" שלנו נפרצת פתאום על ידי המשב הפורנוגרפי הרענן הזה.
 
'12 פגישות', החלש מבין השלושה, מביא את סיפורה של לילי, אשה בתחילת שנות הארבעים שלה, נשואה, עם ילדים, מאהב סולידי וחיים בורגניים נוחים שמגלה שהיא חזרה בבת אחת  "להיות מזדיינת, במובן הכי שפל של המילה". במהלכן של 12 פגישות עם הפסיכיאטר היא מגוללת שרשרת עלילות מיניות ופנטזיות שכוללות גם את הפסיכיאטר עצמו, שבשלב מסוים נעתר ובאקט טיפולי מפוקפק מעניק לה אף הוא מחסדיו.
זה ספר שלא מחליט מה הוא מתכוון להיות ולכן נופל בין הכסאות. כרומן פסיכולוגי הוא חסר עומק ולא מספיק מעניין, כספר סקס הוא פסיכולוגי ומודע מדי לעצמו. גם העובדה שכמחצית תאורי הסקס הן פנטזיות של הגיבורה איננה מיטיבה עם הספר. ספר ארוטי טוב צריך להיות מכוון לבניית הפנטזיה של הקורא. כשהגיבורה עצמה עוסקת כל כך הרבה בדמיונות היא מאלצת את הקורא לבנות את הפנטזיות שלו על גבי אלו שלה. פנטזיה מדרג שני כזו מותירה אותו (על כל פנים אותי) לא מסופק.  
 
"שמועות על אהבה", ספרה של יעל נאמן, איננו בעצם ספר ארוטי. זוג חדש, טלי ושי, מגיע לבניין משותף. כעבור יום אחד בלבד מוצאת את עצמה טלי בזרועותיו של אמנון, השכן ממול. משם והלאה מתחילה להתגלגל מסכת הלבטים והיחסים המסתבכים בין הזוגות. מדובר כאן בעצם ברומן יחסים נוסח יעל הדיה שעבר השתלה של סצנות סקס. ההשתלה, ברוב המקרים, עוברת בהצלחה אבל בבסיסו הספר הזה נותר רומן קולח, קריא מאוד על התפרקות הזוגיות הבורגנית, וכשכזה הוא ספר מצוין להעביר אתו שעה פנויה. סצנות הסקס טובות למדי אבל אין להן מספיק נוכחות כמותית ועלילתית בספר כדי להפוך אותו לארוטי באמת.
 
היחיד מבין השלושה שמרים את הכפפה הארוטית והיא מתאימה לו בדיוק ליד הוא "ג'ני מתעופפת" של עפרה ריזנפלד. יש בו עלילה שסקס הוא הציר העיקרי שלה. יש בו זיונים מוצלחים בדרך כלל, יש בו דמות ראשית שכיף לפנטז עליה, והוא לוקח את עצמו בדיוק במידה הנכונה של קלילות. העלילה היא ואריאציה על הנושא הבסיסי ביותר של ספרי סקס. בחורה צעירה ויפה במסע של שחרור מיני במהלכו היא מקפצת בחדווה בין מיטותיהם של טיפוסים מטיפוסים שונים בשלל תנוחות והרכבים. אי שם, כעבור כשני שלישים, הספר מאבד מעט את דרכו והופך לסחרחרה של זיונים שמדשדשת במקום מבחינה עלילתית ומתחיל קצת לשעמם, אבל הוא שב וממריא על גבי סילון של שתן בפרק הסיום המצוין.
 
 שלוש יריות הפתיחה של הוצאת כתום הן, בסיכומו של דבר, צליל מבורך בנוף המו"לי הבתול שלנו, גם אם לפחות שתיים מהן פוגעות די רחוק מן המטרה. נמתין למקבץ הבא, ולאלה שאחריו, בתקווה שאחרי כיול מערכות מסוים תצמח כאן תחילתה של יזיזות מופלאה.

(פורסם, בקיצורים קלים, ב-'צומת השרון', 19.02.04).

העולמות הקסומים של שר הטבעות, דיויד קולברט, הוצ' מודן, 2003

 כדרכם של מוצרי צריכה, הספר הזה מבטיח הרבה יותר ממה שהוא מקיים. במבט שטחי הכל נראה יפה ומושך: עטיפת הכרומו לוכדת את העין, הגודל של הספר מדויק, קצת גדול יותר מכף יד, מזמין להרים ולעלעל. "אוצר של מיתוסים, אגדות ועובדות מרתקות", מפתה כותרת המשנה. מה כבר יכול להיות רע באוצר של מיתוסים ואגדות מרתקות ? בפנים פרקונים קצרים, עמוסי איורים. בראש כל אחד מהם מתנוססת שאלה שהפרקון מוקדש לענות עליה, חלקן נשמעות מרתקות: איך נעשו האורקים כה כעורים ? האם מלחמת הטבעת מבוססת על מלה"ע ה-2 ? האם הוביטים מאמינים באל ?  ועוד כהנה וכהנה. מי לא היה רוצה לדעת ?

מדוע אם כן לא למהר ולרכוש את הספר הזה ? טוב ששאלתם.

 

ראשית, זהו ספר שטחי מאוד. התשובות שלו לשאלות שבראש כל פרק הן ברמה של סיכום של תלמיד תיכון. לכל אורך

 הדרך נסמך המחבר על אותם 3-4 מקורות (מצוינים כשלעצמם, אגב) ודולה מהם ברישול כמו על מנת לצאת ידי חובתו. ניכר גם שבחירת השאלות נעשתה לא על פי העניין האמיתי בהן אלא בהתאם לקלות מציאת התשובה בתוך המקורות הזמינים למחבר. התוצאה היא טקסטים שיעניינו לכל היותר ילדים

בגילאי 8-12 וגם הם, יש להניח, ימאסו בשלב מסוים בטון הפדגוגי מדי, המתנשא לעיתים, שמזכיר ספרי לימוד גרועים לחטיבת הביניים. כמובן שבשום מקום על גב הכריכה או בהקדמה לא נאמר שהספר מיועד לילדים. מדוע לאבד קונים פוטנציאליים תמימים ?

גם האיורים, שבמבט מרפרף נראים מבטיחים, מתגלים במהלך הקריאה כאוסף של דימויים ויזואליים שבלוניים, דוגמת אלה המצויים בשפע באינטרנט בחינם. דבר שרק מוסיף על תחושת המרומות של הקורא.

ואם בכל זה לא די, בא התרגום ומוסיף את הקש האחרון. ניכר שזהו תרגום שנעשה בחופזה וללא תשומת לב רבה. תרגום של לגמור וללכת. העברית עצית, לא קולחת, קרובה מדי לתרגום מילולי של האנגלית. התוצר הסופי שמקבל לידיו הקורא העברי הוא לכל היותר ברמה של טיוטת תרגום ראשונה (וגם כשכזו בינונית למדי) שלעולם לא הייתה צריכה לעבור את עינו של העורך ולרדת לדפוס.

 

השורה התחתונה: לספר הזה אין שום עניין בקוראיו. הוא מוצר צריכה. מלכודת מיותרת ומרגיזה. מרגע שהתפתיתם לשכבת האיפור המו"לי המיומנת ושלחתם את היד לארנק, תמו כל יחסיו ומחויבויותיו כלפיכם ואתם נותרים עם ספר טפל ומיותר על המדף ופחות 72 שקלים בכיס. חבל 


(פורסם ב-22.01.04 ב-'צומת השרון')

ספר האלף-בית, דן צלקה, הוצאת חרגול

קשה לדבר על הספר הזה בלי לדבר על הצורה שלו. ספר האלף-בית, כמשתמע משמו, הוא אוסף של כתשעים ערכים, מסודרים בסדר כמו-מילוני או אינציקלופדי. ערכים קצרצרים, בין חצי עמוד לשניים-שלושה עמודים לכל היותר, שכל אחד מהם הוא שרטוט מהיר, מרפרף של דמות, זיכרון, ארוע, מושג או חפץ הנשלים מתוך חייו של המחבר ומוארים לרגע, כמו בפנס המשוטט בחדר אפל.
הבחירה הצורנית הזו מאפשרת לצלקה להשתחרר מן הצורך לייצר נאראטיב ביוגרפי מלא, פוטרת אותו מראש מלספר סיפור מובנה ומפנה אותו להתעמק בפרטים עצמם ובזיקה הייחודית שלהם לעולמו. בתוך התבנית המוגדרת היטב של אנציקלופדיה הוא משוטט בחופשיות בין תחנות חייו ו"גואל", כפי שהוא עצמו כותב ב'במקום הקדמה' לספר: "מנהר הזמן האדיר הזורם בערוצו…דגי זהב מפרפרים, שברי זכוכית וקונכיות".
על אף נדירותה (אינני מכיר, פרט לאלף-בית של צ'סלב מילוש, אליו מתייחס גם צלקה, אף נסיון ספרותי נוסף כזה) יש משהו טבעי מאוד בבחירה הצורנית הזו. חיינו הפנימיים דומים הלא בסופו של דבר הרבה יותר לאוסף רגעים שנחרטו בנו בנקודות שונות, בלתי תלויות, לאורך השנים, מאשר לסיפור רציף וסדור.  יתרה מזאת, כאשר ניגשים לספר סיפור חיים מובנה, הפרטים המרכיבים אותו "נאלצים" להשתבץ בו באופן המוכתב מצורכי הסיפור, ובכך לעיתים קרובות מאבדים את גונם המיוחד, את מה שמפיח בם חיים, את הסיבה בעטייה נחרטו מלכתחילה בזיכרון.
במיטבו, וחלק נכבד מן הקטעים בספר נכלל בקטגוריה הזו, הספר מצליח להניח בפני הקורא את קרעי הביוגרפיה האלה כשהם חיים ופועמים. המקומות בהם הוא נכשל הם אלה שבהם השרטוט נותר פרטי לגמרי, סתום רגשית, בלתי חדיר כמו בדיחה פרטית. אבל אלה, כאמור, אינם רבים ביותר.
זהו ספר שיש לנגוס בו בנגיסות קטנות. לקרוא מעט, ולאט. להניח לקטעים הקצרים להתפזר בחלל הנפש כמו שקיק תה בכוס מים חמים. הוא מספק סוג מאוד מסוים של תענוג; לא חווית קריאה עזה או מטלטלת אלא עונג מוגן, אנין, תרבותי מאוד. סוג של עושר שבע ונינוח, כמו הסבה בכורסת חדר העישון אחרי ארוחה טובה.
יש מי שימצא בכך פגם. ייתכן. לא תמיד השעה כשרה להיות מתון. צריך לקרוא את הספר הזה בזמן הנכון.

(פורסם ב-09.01.04 ב'צומת השרון')