הקדמה ארוכה שבסופה הודעה על ארוע

אני לא זוכר מתי בדיוק עלה בדעתי הרעיון לחזור לספר השירה הראשון שלי, "ימים סמויים" וליצור אותו מחדש באמצעות מחיקה. אני כן זוכר את השניה המדויקת שבה השתכנעתי להתמסר לזה. רכבתי הביתה על האופניים ולקראת אמצע העלייה הכי קשה, מאלה שדורשות ממך להתנתק ולתת לגוף לעשות את שלו בלי להפריע, בדיוק אז צפה בדעתי כותרת הספר והעובדה המהממת שבמחי מחיקת ארבע אותיות אפשר להעלות מתוכה על פני השטח את מה שמכריז על עצמו כמסתתר. להפוך "ימים סמויים" ל-"מים מים".

מאז חזרתי שוב ושוב אל השירים בספר ויצרתי כל אחד מהם מחדש באמצעות מחיקה של מילים מן השיר המקורי. אני כותב "יצרתי מחדש" כי לא השתמשתי בשירים המקוריים כחומר גלם כפי שנוהגים לעשות למשל במחיקה של ספרים ומסמכים בפרויקט המאוד יפה הזה או של תשדורות בין נאס"א לחללית אפולו 11 כאן וכיוצא באלה. ב-"מים מים"' השיר המקורי הוא לא מצע אלא דגם. נקודת יציאה. במרבית הפעמים מצאתי את עצמי מנסה, כמאמרו היפה של באשו, לחפש את מה שהשיר המקורי חיפש. להמשיך, באמצעות פעולת הגריעה, ממנו והלאה. ללכת באמצעות ההשלה של המילים רחוק יותר מן הנקודה בה השיר המקורי עצר.

אגב הנסיון התברר לי, לעיתים בבהירות מכאיבה, מדוע השיר המקורי עצר לפעמים מוקדם מדי. יש לפעמים נקודה בכתיבה שבה נולדת תחושת היופי. רגע שממנו והלאה אתה נעשה מודע לאיזו איכות (נמשיך ונקרא לה כרגע יופי למרות שזו לא המלה הכי מדויקת) שעולה מתוך הצטברות המילים שאתה מניח על הדף. זו תחושה משכרת והשיכרון הסירני הזה יכול, ולעיתים קרובות בדיוק כך קורה, להסיט את השיר ממסלולו. להפוך סיבה ומסובב ובמקום שהיפה ישרת את תנועת השיר, ידחוף אותו אל יעדו, היפה נעשה תכלית ותנועת השיר סוטה ומכפיפה את עצמה אליו. התוצאה היא שירים שמרגע מסוים ליופי שלהם אין כיסוי. שהם יפים ותו-לא. שירים כאלה תמיד עוצרים מוקדם מדי, ולו בגלל שהם כבר לא זוכרים לאן רצו להגיע מלתכחילה.

זה קורה כמובן לא רק, אפילו לא בעיקר, בשירים. זה עניין של יומיום שכל אחד מאיתנו מכיר מתוך תנועת חייו כשהיא פוגשת תחושות מאותה משפחה רחבה: נוחות, שביעות רצון, הצלחה וכדומה.

עד כאן בינתיים. הכרזתי בכותרת על הקדמה ארוכה. נדמה לי שקיימתי. עכשיו לארוע: בשלושת החודשים האחרונים, בזכות תכנית שהות אמן של מוזיאוני בת-ים, זכיתי לבלות הרבה ימים בבית שלום אש, החלל המדויק ביותר לכתיבה שאי פעם עבדתי בו. ימים שבהם יכולתי להתפנות ולהשלים מה שמרגיש לי כמו גרסה, שגם אם היא עוד רחוקה מסופית היא לראשונה אולי כבר ראויה לתואר שלמה.

לציון אבן הדרך הזו וסיומה המתקרב של שהות האמן, תהיה לי הזכות להחליף מחשבות עם האוצרות דלית מתתיהו והילה כהן-שניידרמן על מחיקה באמנות חזותית ובשירה בכלל ועל "מים מים" בפרט.

השיחה תתקיים ביום רביעי הקרוב (26.8) בשעה 19:00. בזום ובפייסבוק לייב. ההרשמה בקישור הבא: http://bit.ly/moby_erase

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יציאה

נעים, מוזר ומערער להיות שוב עד כדי כך בעמדת המתחיל. אני מציג בימים אלה שתי עבודות קטנות בתערוכה קבוצתית בשם "פעולה מתוזמנת" בבית הנסן בירושלים.

בהלימה עם הנושא של התערוכה, כל אחת מהן היא נגיעה קטנה בחוויה של התקופה הזו. לאחת מהן, זו שאי אפשר כל כך לצלם, באמת קוראים "נגיעה". זו השניה.

יציאה

יציאה, קוביות עץ, מדבקות צבעוניות ופינה

הוא אמר על קיר

הנה עוד משפט שלא חשבתי שאי פעם אכתוב: אצרתי תערוכה.

קוראים לה "הוא אמר על קיר" והיא מוצגת עד ה-18.1 במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, כחלק מתערוכת-על מעניינת מאוד בשם "הבלתי נראה" שאצר שם ליאור זלמנסון.

הפרויקט שהוליד את התערוכה נוצר כחלק מהאנתולוגיה לכתיבה מושגית שערכתי וראתה אור ממש בימים אלה בהוצאת "מקום לשירה". האנתולוגיה הזו היא דבר משמח כשלעצמו שבתקווה עוד יידון כאן בפוסט אחר. בינתיים אני מביא פה בהמשך את הטקסט המלווה שכתבתי לתערוכה. אני חושב שהוא מסביר כל מה שצריך לדעת, גם אם לוקחים בחשבון שטקסט המבוא לפרויקט שהתפרסם באנתולוגיה מסביר גם הוא כל מה שצריך לדעת, אבל כתובים בו דברים אחרים לגמרי.

*

הוא אמר על קיר

13 אמנים ישראלים עושים לוויט

משתתפים: רות אור, מאיה אטון, מרב ש. בן אלון, עדן בנט, דגנית ברסט, נועה גיניגר, יאיר גרבוז, הדס חסיד,   שי יחזקאלי, הילה טוני נבוק, תומר ספיר, גליה פסטרנק, הלל רומן

אוצר: אלכס בן-ארי

 

 

 

 

 

 

 

 

"הוא אמר על קיר" היא תערוכה שמתעדת מלכודת, חידה ללא פיתרון, שהונחה לפתחם של 13 אמנים ואמניות ישראלים ואת סיפור היחלצותו של כל אחד מהם מתוכה.

בשנות הששים של המאה הקודמת החל האמן האמריקאי סול לוויט (Sol Lewitt) ליצור את ציורי הקיר הידועים שלו: טקסטים קצרים של הנחיות שנועדו למימוש על גבי קיר על ידי רַשמים שהוכשרו לכך במיוחד. כשישים שנה מאוחר יותר, באמצע שנת 2019, 13 אמניות ואמנים ישראלים מקבלים על עצמם כל אחד לבצע את ההוראות המקוריות לציור קיר מספר 118 של לוויט, בשני שינויים קלים: במקום על קיר, ברישום קטן מימדים בעיפרון על ניר ובנוסף לכתוב טקסט חופשי קצר על העבודה.

המעבר מקיר לנייר מנטרל את הקושי ההפקתי והטכני שיש בציורי הקיר גדולי המימדים שלביצועם נדרש חלל ייעודי, זמן ממושך ובדרך כלל צוות של יותר ממבצע אחד. העבודה נעשית פשוטה, נגישה, ניתנת לביצוע בזמן קצר ובאמצעי ייצור "זולים". ההוראות גם הן נדמות פשוטות, כמעט טריוויאליות. לפזר כמה נקודות ולחבר ביניהן בקווים ישרים. What could possibly go wrong?

כמו תמיד, כמעט הכל.

ההוראות הפשוטות לכאורה האלה לא ממהרות להתמסר. מה זה בעצם פיזור שהוא גם אקראי וגם אחיד? זו לא סתירה, אבל גם לא משהו שאפשר לדלג מעליו בקלילות. המצח מתקמט. היד נעשית מעט כבדה. ומה זה אומר שכל הנקודות צריכות להיות מחוברות בקווים ישרים? לחבר כל נקודה לכל נקודה דורש להעביר כמעט 2500 קווים עם סרגל ועיפרון על משטח ניר קטן וצפוף. קרוב לשעתיים של עבודה מאומצת גם בחישוב האופטימי ביותר.

אולי להסתפק בלחבר כל נקודה רק לנקודה אחת אחרת? אפשר לטעון שגם זה עונה על ההוראות. לכך מספיקים רק 49 קווים, כלומר לכל היותר 2-3 דקות של עבודה. אבל האם זו לא התחכמות? ניצול פירצה? בחירה בפיתרון הקל? האם אני סוג האדם הזה? סוג האמן הזה? האם התוצאה הסופית לא תהיה דלה מכדי שנתן יהיה לעמוד מאחוריה?

ובעצם כל מספר של קווים בין 49 ל-2500 עונה גם הוא על ההוראות. זה כבר הופך את מספר האפשרויות לאסטרונומי ולכן גם כל בחירה באחת מהן לביטוי אישי מובהק. אבל האם דווקא לשם, לרדוקציה הגמלונית משהו של רישום באמצעות חיבור של נקודות ראוי לנקז את הכישרון והיצירתיות בעבודה הזו?

עניין היצירתיות מוביל למילכוד נוסף שיש בהוראות האלה – עצם קיומן. אלה לא הוראות שנועדו לאמנים. הן נכתבו עבור טכנאים מיומנים. הן מצמצמות עד לסף המכניות את המרחב היצירתי מהסוג שאמן זקוק לו, אפילו כשהוא פועל תחת אילוץ. גם המרחב היחיד שנותר חופשי ממגבלות, הטקסט הקצר, איננו מובן מאליו. הוא מחייב פעולה במדיום שאיננו "שפת האם" האמנותית של כמעט אף אחד מהאמנים הללו, מה שהופך אותו בה בעת למוצא ולסַד מסוג חדש. התוצר הסופי, לעומת כל זה, נדרש להישאר בתוך הקשר אמנותי מסורתי להכעיס; הוא מיועד להיות מוצג על קיר של גלריה לצד עבודות של אמנים נוספים שקיבלו על עצמם את אותו אתגר.

אל התמהיל הסבוך הזה נכנסו שלוש עשרה האמנים והאמניות המציגים בתערוכה. הקיר שלפניכם הוא פיזור – אקראי במידת מה, אחיד במידת מה – ובעיקר עשיר מאוד של אפשרויות מגע והתמודדות עם האתגר הפשוט-מורכב (או אולי פשוט מורכב) הזה. מפתה למתוח ביניהם כמה קווים.

קו אחד כזה עובר בין ההתמסרות המלאה של דגנית ברסט, שמניחה את כולה בלי חשש בתוך ההוראות של לוויט, לבין התנועה ההפוכה של יאיר גרבוז, שהופך, באותו חוסר חשש, את ההוראות לחומר גלם ליצירה אישית וחופשית. עוד עבודות נמצאות על ומצדי הקו הזה. כך למשל, קרוב יותר לדגנית ברסט, העבודות של תומר ספיר ורות אור ובקצהו השני מאיה אטון ומרב ש. בן אלון.

קו אחר מחבר עבודות שבהן היבט אחד או יותר של המורכבות של הפרויקט הופכת להיות בעצמה הנושא של העבודה. הדס חסיד, שי יחזקאלי, גליה פסטרנק, הלל רומן, עדן בנט וגם הילה טוני נבוק, בדרכה, נמצאים על הקו הדמיוני הזה. אחרים, כמו נעה גיניגר וגם, שוב, מאיה אטון והדס חסיד מתייחסים להוראות לא רק כאל מידע אלא כישות טקסטואלית-אסתטית עצמאית. אקס-טריטוריה שאפשר לזכות באמצעותה חזרה לפחות בחלק מן החרות האמנותית שנגזלה בידי הפרוצדורה הקשוחה.

אפשר להמשיך עוד הרבה: סוגי הטקסטים החל משיר (גליה פסטרנק) דרך אוביקט גרפי (גיניגר), תיאור קצר וענייני (ברסט, אור), הערה (בנט, בן-אלון) ומסה אישית קצרה (רומן, יחזקאלי, גרבוז). הפרופורציה בין הטקסט לרישום, היחס לדילמת המקוריות, העֶמדה מול לוויט, מידת האירוניה. מפתה למתוח עוד ועוד קווים. לראות דרך מי עוברים הכי הרבה, דרך מי פחות, על איזה קו יש הכי הרבה נקודות, האם ניתן לחבר את כולן לכולן.

הסתבכתי. מזל שהדף, המיגבלה הגואלת, תכף נגמר.

רגע לפני

 

 

 

מקרה מנוע: הערה עצובה עם תום העונה השישית של משחקי הכס

[לכבוד בואה הקרב של עונה שבע, רשימה שכתבתי לעצמי לפני יותר משנה, עם תום עונה שש]

העונה השישית של משחקי הכס הסתיימה ואני מוטרד. זה לא בגלל הרמה של העונה הזו. היא התחילה רע והמשיכה לא טוב, אבל זה היה צפוי: ההתנתקות מהמצפן של הספרים הייתה מוכרחה לגבות מחיר, ושילמנו אותו. לאורך מרבית העונה הסידרה הרגישה כמו מכונית מונפת על פיגום במוסך והמון פועלי תסריט מתרוצצים מתחתיה להבין איך לעזאזל לגרום לדבר הזה לחזור לעבוד.

אני מוטרד דווקא כי בשני הפרקים האחרונים הם סוף סוף הצליחו. הכותבים מצאו את הכיוון והקצב הנכון שלהם ומאותו רגע הכל; הדיאלוגים, העלילה, הצילום, אפילו פס הקול, החליק בטבעיות למקומו. אני מוטרד כי זה עובד וכנראה ימשיך לעבוד ולכן בעונה הבאה תתחיל במלוא התנופה סדרת פנטסיה מהנה, מותחת, מלאת תהפוכות, מרהיבה חזותית ודוהרת משיא אל שיא ששמה, למרבה הבלבול, גם הוא "משחקי הכס", אבל היא תהיה סדרה אחרת לחלוטין.

בטח יהיה כיף לראות את הסדרה החדשה הזו. היא בטח תהיה המשך ישיר של שוט הסיום המהפנט של עונה שש, נעה בתנופה קדימה כמו צי הספינות והדרקונים ששטף שם את הים הפתוח. יהיה בטח מרגש לדהור על גבה אל השיא אדיר הממדים שאליו, ורק אליו, היא חותרת; הקרב על כס הברזל, המלחמה הצפויה עם מלך הלילה, אולי שילוב של שניהם. אבל עם כל פרק, עם כל עליה במינון הריגוש, גם תלך ותתחדד הכרת האבדן של הדבר הגדול שהתודעה התסריטאית החדשה והמיומנת הזו זנחה, אבדנה של הסדרה האפלה, הספירלית המהפנטת בפטליזם המתמטי שלה שנקראה "משחקי הכס" ונקטעה בטרם עת בפרק הסיום של עונה חמש, כנראה על מנת שלא לשוב עוד. הסדרה שאת ארבע העונות הראשונות שלה ראיתי כמעט בלי לעצור ובסיומן כתבתי לה כאן, לפני קצת יותר משנתיים, שיר הלל וחיכיתי כל כך לעוד.

היי שלום משחקי הכס ההיא. תעשיית הטלוויזיה שבתוכה נוצרת והתקיימת פועלת, באופן אירוני, בדיוק על פי התבנית הקרה, שיכורת העוצמה, שאת עצמך לימדת אותנו להכיר טוב כל כך. כמו הגיבורים שלך גם את נקטלת בחטף מצמית, בלי חרטה, בשרירות עניינית והעולם סביבך, בלי ניד עפעף, ממשיך הלאה, מותיר אותך מרוטשת מאחור.

אני חושב שאני יותר ממוטרד, אני עצוב.

ניסוי בכתיבה שיתופית: מבטים על קיץ

הרצף השירי הבא הוא חלק משבוע של כתיבה שיתופית של שלושה: קרן איל-מלמד, אילנה זידמן ואנוכי. פתחנו קבוצת ווטצאפ וכתבנו אל תוכה: שלושה כותבים שהם הורים לילדים בחופש הגדול, שהם עובדים במישרה מלאה, שהם אנשים רצים בלב הקיץ הלוהט והלא נגמר.

נטלנו על עצמנו שני אילוצים בלבד. הראשון: שכל הקטעים יהיו סביב מלה אחת שנבחרה מראש – קיץ. השני היה הקשבה: כל פרגמנט נולד מתוך קשב לזה שקדם לו. לעיתים החיבור ברור, לעיתים הוא סמוי יותר ולעיתים פנימי לגמרי. לא היה סדר קבוע מראש בין הכותבים, כל אחד כתב מתי שרצה וכמה שרצה.

מעניינים יותר אולי הם האילוצים שלא בחרנו במפורש אלא התגלו לנו אגב עשייה ועיצבו במובלע את טיבו של הרצף הזה. מלבד זה שהיא הכתיבה בדיעבד נטיה אל הפרגמנט הקצר, הבחירה לכתוב בקבוצת ווטצאפ שמה אותנו באזור ביניים שבין התכנסות מכוונת על מנת לכתוב, כמו למשל במושב רנגה, לבין כתיבה ספונטנית לחלוטין. הטלפון, ולכן הקבוצה שבתוכו, נמצאים כמעט תמיד בהישג יד. הנוכחות המתמדת הזו יצרה בהקשר של הכתיבה היפוך מפתיע: במקום גורם קוטע ומטריד, הפך הטלפון בשבוע הזה לגורם של חיבור והרמוניה, למייצג גשמי של המקום הפנימי הנוכח, המתבונן, זה שמרחף, שקט, בגובה נמוך מעל פני השטח ההומים. הזמינות היתרה של המכשיר, ולכן של הקבוצה, איפשרה לנו לשוב למקום הזה לא ברגעי חסד נדירים אלא כעניין של יום יום, עם כל הודעה שהגיעה ועוררה בנו הדים, עם כל חמיקה של כל אחד מאיתנו לכמה דקות משנתגבש בו איזה דבר לאמרו.

הנה אם כן מקבץ מתוך הרצף של השבוע הזה. הקטעים מובאים כפי שנכתבו במקור. הסדר ביניהם שונה רק מעט בנקודות שהיה צורך לפצות על קטעים שלא נכנסו.

 

קרן:

בקיץ אחותי נולדה

ובכל קיץ היא רחוקה ממני

 

אילנה:

בקיץ

יש חורף

במקום אחר

 

אלכס:

מהבית לקפה

חוצה

סבכה של קיץ

 

אילנה:

דרור קטן עומד

בריבוע צל שמטיל

לוח מודעות שעליו

ציור של מזגן

 

קרן:

הרחק ממני

נח בתוך לוח השנה

החופש הגדול

 

אלכס:

הרחק למטה

מחלון בנין משרדים

קיץ

 

קרן:

השמיים זירת פצע

 

אילנה:

קיץ

חרדי ספרדי בבגדי אבות

אבותיו של חרדי אשכנזי

מסתיר את פניו

 

אלכס:

רבי חסידא היה נותן בסוף הקיץ סימנים.

אמרו לו:

וכלום אם אינם מתקיימים אין הקיץ מסתיים?

אמר להם: "בין אם מתקיימים ובין אם לא, עומד הקיץ לעולם".

והוסיף עליו רבי עדאי:

חורפו של קיץ – קיץ

אביבו של חורף – קיץ

סתוו של אביב – קיץ

אביבו של סתיו – קיץ

 

אילנה:

סוף הקיץ

תחת נוף שצבעיו דהו

מוכן חצב

 

אלכס:

משב רוח חם

הופך את הכוס

מזכיר לי להמשיך בענייני

 

_

מתוך גליון 5 של ננופואטיקה שראה אור בימים אלה. אפשר להשיג אותו באינדיבוק ובחנויות הספרים העצמאיות בתל-אביב ובירושלים.

עוד בגליון: מבחר מתוך תרגום ראשון לעברית של קלאסיקת האוליפו "תרגילים בסגנון" מאת רמון קנו (תרגום: רותם עטר), "סאיכומים" – ניסויים בסיכומים ממוחשבים למחצה לסיפור "הנידח" של עגנון (חולל והוסיף מסת מבוא: ד"ר מני אדלר מהמחלקה לבלשנות חישובית באוניברסיטת בר-אילן), מסה של ד"ר יעל נצר מאוניברסיטת בן-גוריון על יצירתיות חישובית, פרק נוסף בפרויקט משניות השירה של נועה שקרג'י ועמיחי חסון, מבחר הייקו מן השירה האמריקאית בת-זמננו בתרגומו של דרור בורשטיין, שירי הייקו מאת רועי צ'יקי ארד ואיתן בולוקן ועוד המון שירה, מקור ותרגום מאת שמעון בוזגלו ,שי דותן, נדיה עדינה רוז, עינה ארדל, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג, נעמה בוגט, רוני סומק, אלה נובק, אבנר מרים עמית, מרילין מונרו, צ'רלס סימיק, פול דורקן, אלן גינזברג ורבים נוספים. 

שיר

 

הַיּוֹם, בִּמְבוֹאוֹת הַשּׁוּק, נִזְכַּרְתִּי בָּךְ

בְּרֵיחַ הַמּוּשְׁק שֶׁל עָרְפֵּךְ

וְסִפּוּרֵי הוֹלַנְד הַקָּרִים.

 

תְּלוּלִיּוֹת שֶׁל צֶבַע מִתְחַלְּפוֹת בַּדּוּכָנִים

מַרְאִית עַיִן שֶׁל סְדִירוּת.

קוֹלוֹת הָרוֹכְלִים מִתְאַבְּכִים. אֶשֶׁד רַגְלַיִם.

אֶחָד הַדּוּכָנִים

נוֹתָר סָגוּר.

 

אֲנִי רוֹצֶה לְמַלֵּא אֶת סַלִּי בעַגְבָנִיּוֹת גְּמִישׁוֹת

וְלִמְנוֹת אֶת תְּמוּרָתָן בְּמַטְבְּעוֹת

אֶל תּוֹךְ יָדֵךְ. אוֹ לַעֲצֹר נָבוֹךְ, לְהִתְנַצֵּל

עַל שֶׁהִסַּעְתִּי בְּשׁוֹגֵג אֶת עֶגְלָתִי

עַל כַּף רַגְלְךָ.

 

מַדּוּעַ בָּא הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה? מַדּוּעַ דַּוְקָא כָּעֵת?

זֶה אֵינֶנּוּ הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ. אֶת טַעֲמוֹ

אֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב. דָּבָר אַחֵר: אִגֶּרֶת

עִנְיָן בָּהוּל בִּכְתַב סְתָרִים. תְּבִיעָה. כִּתּוּר. חָרִיץ פָּתוּחַ.

כּוֹרַח לְהַרְעִיד.

 

יומן לילי קטן

אתמול בלילה, במקום אזעקה, התעוררתי לקולות רמים, עולים ויורדים, של אישה גומרת. זמן מה שכבתי והקשבתי להם חוצים בשיירה את הדממה ונכנסים דרך החלון הפתוח. הייתי מטושטש משינה ומבולבל מהכסות הלא צפויה של הפרת הסדר ומחויך מהאירוניה ונרגש כמו ילד.

אחר כך קמתי עם כל החבורה הזו בתוכי ושוטטתי בסלון החשוך, בא והולך ממדפי הספרים, שולף ומחזיר, עד שנתקלתי פתאום בשיר הזה של בעז יניב שמעולם לא קראתי קודם והשיר מיד הבין אותי ואני אותו וחזרתי לישון שָׁלֵו, כמו אחרי שיחה טובה.

*

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מֵהַחֹם.

הָרַדְיוֹ שָׁר לְעַצְמוֹ בַּסָּלוֹן, מַשֶּׁהוּ עַל חַיָּלִים.

הֵם קוֹרְאִים לְזֶה הֶמְשֵׁךְ לְחִימָה,

אֲנִי מְכַבֶּה מַהֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּנֵּן לַחֲלוֹמֵךְ.

כְּשֶׁתִּתְעוֹרְרִי בַּבֹּקֶר, אֲסַפֵּר לָךְ:

הַלַּיְלָה קָרְאוּ בָּרַדְיוֹ שִׁירֵי הַיְקוּ

עַל פְּרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן.

צְפִירָה בַּצָּפוֹן.

עֵץ הַדֻּבְדְּבָן נָבַל.

אֶמְצַע הַקַּיִץ.

                                                                   (בעז יניב"הפרת סדר", הוצאת פרדס, 2013)

איך עושה קאבר? – הרצאה שלי בערב '12 דקות' האחרון

הפעם השניה שלי בערב-12 דקות, והפעם ניסיון לפצח איך קאברים מוצלחים עובדים מתחת למכסה המנוע.

[youtube_sc url="https://www.youtube.com/watch?v=x1fNdIxXrbg"]

ואם כבר התכנסנו, הנה גם ההרצאה הראשונה שלי שם, בערך שנתיים קודם, על הקשר בין כתיבת שירה לכתיבת קוד:

[youtube_sc url="http://www.youtube.com/watch?v=0jguHVQchbM"]

 

 

זו האינדיקציה – כמה מילים על "אחות שמש" של דרור בורשטיין

לפעמים ספר נושא בסבלנות את הפליאה שלך בתוכו ואז, לקראת סופו, בעמ' 161 כתוב: "…אם מה שאני אומרת לך היה נכתב בספר היה אפשר לתלוש את הדפים האלה ואף אחד לא היה מרגיש שמשהו חסר. אפשר לתלוש, אפשר עם זה אבל גם בלי זה, כן, זו האינדיקציה." ואתה קורא את המילים האלה ומבין שכל הזמן הזה לא היית לבד.

התחושה היא שדרור יכול היה להתיישב ולכתוב את הספר הזה מחדש שוב ושוב ובכל פעם כזו היה מתקבל ספר אחר מאוד ועם זאת אותו ספר ממש. כמו אדם היושב על ספסל בגינה הציבורית ומתעד את רצועת הדשא שמולו. פעם העין נופלת על נמלת ענק המתאמצת להעפיל על סלע, פעם היא מתעכבת על הצללים שמטילים העלים, פעם אחרת ציפור קטנה מותירה בחול עקבות דילוג שהמבט עוקב אחריהם וכן הלאה, אין ספור פרטים, כולם חיים בתחומו של הרגע המסוים של המבט, שרירותיים והכרחיים בה בעת. כל פרט הוא חלק מהגינה, אבל אף אחד מהם איננו חיוני לה. אפשר היה להחליף את כולם באחרים והתאור היה נותר נאמן באותה מידה.

"אחות שמש" הוא גינה כזו. הוא אוסף אפיזודות שכולן אמנם חלק ממכלול, מתמונה גדולה שהרומן הזה משרטט, אבל בו בזמן כל אחת מהן כמעט מקרית, חולפת, אפשרות אחת מסוימת שהתממשה אל תוך הטקסט. ברגע אחר התודעה הכותבת הייתה נחה על עניין אחר ודבר שונה היה נכתב. במילים אחרות, הפרטים בו אינם כפופים לישות סיפורית עליונה, סמכותית המכתיבה את טיבם. מבנה העל ישנו שם, אבל כמו הגינה הוא מונח בינות הפרטים, כאחד מהם, שווה בין שווים.

אבל "אחות שמש" הוא לכאורה גם בדיוק ההפך מזה. הוא בנוי כרומן כמו-בלשי המגולל את פתרון חידת התאבדותה של אחת הגיבורות שלו, דורית. כלומר יש במרכזו תעלומה הנחשפת בהדרגה עד לשיא המפתיע בסופו. במילים אחרות, הוא שיך לסוגה שתובעת מבנה-על מחושב היטב, ארכיטקטורה קפדנית שכל פרט בה נברר והונח בדיוק במקומו ואין בה דבר מיותר. תעלומה לא נפתרת באמצעות ישיבה על ספסל והתבוננות בגינה, היא זקוקה לזוג נעליים כבדות שרומסות כל נמלה ועלה בחיפוש אחר העקבות הנכונים.

כיצד אם כן ניתן לכתוב רומן, ועוד רומן בלשי, בדיבור שכל ארכיטקטורה זרה לו, שרובו ככולו התבוננות בלתי ממיינת? ומדוע נכון, ואפילו הכרחי, לעשות זאת? השאלות הללו הן התעלומה הגדולה באמת בלבו של "אחות שמש" ומושא החקירה האמיתי שלו.

במובן הזה "אחות שמש" הוא המשך ישיר ומשוכלל יותר של יצירה מוקדמת יותר של דרור, "הרוצחים". משוכלל יותר כי הוא פשוט יותר. "הרוצחים" (שימו לב שוב לשם ה"בלשי") הוא מאמץ טקסטואלי מרהיב, עצום בניפחו (מעל 600 עמודים של טקסט צפוף) ובתובענות שלו מן הקורא, ליצור ארכיטקטורה סיפורית מוצקה שבנויה כולה מאטומים טקסטואליים של פרקי התבוננות קצרים, בלתי מחויבים לרצף כלשהו, הייקויים ברוחם. המאמץ העצום שבריקועם של הקטעים זה לזה באופן שיאפשר את התגלותו של המכלול מתוכם אגב השמירה על אופיו הפרגמנטרי של כל קטע הולידה מונומנט ספרותי מפעים שבאופן אירוני הצלחתו הגדולה היא ההוכחה לאי-היתכנותה של אופציית הכתיבה הזו, מעבר להתגייסות מאומצת, חד-פעמית מטיבה, כמו זו שהולידה את "הרוצחים". "הרוצחים" מזמין אותך לבוא אליו כתייר מתפעם, הוא איננו מקום לגור בו. אינך באמת יכול לחיות את חייך בעיר שכל הבתים בה הן פירמידות והמכולת שלה היא הטאג' מאהאל.

אבל כישלון איננו אפשרות. הצורך לספר סיפור באופן הזה בדיוק הוא קיומי מכדי שיוותר ללא מענה. הוא קיומי כי מחד, היכולת שלנו כבני אדם למשמע את חיינו כסיפור היא במידה רבה זו שמאפשרת לנו להמשיך ולחיות אותם, ומאידך המציאות מטיבה מתנגדת לכל נסיון למסור אותה כהשתלשלות מסודרת המכוונת לתכלית כלשהי, כלומר כסיפור.

אפשר לחיות את כל חייך מבלי לראות את העובדה הזו, שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו, למרות הנחיצות הקיומית שלהם, אינם באמת עשויים מאותו חומר של החיים עצמם. כלומר שבפועל הם רק מרחיקים אותנו ממפגש אמיתי עם הקיום. אבל מרגע שראית, גם החיים וגם הכתיבה נעשים בלתי אפשריים והשאלה כיצד לכתוב אחרת, באופן שאיננו סותר את קיומך, נעשית דחופה. הדחיפות הזו היא נקודת המוצא של "אחות שמש". לא לחינם התאבדות היא הנושא המרכזי שלו. החיים עצמם הם מה שמוטל כאן על הכף בחיפוש אחר אותו איזון חמקמק, מדויק.

181 עמודי הספר הם, כאמור, זירה לבירור בדיעבד של התאבדותה של אחת הדמויות המרכזיות, דורית. הבירור נוצק בתבנית המזכירה דיון בבית משפט. כל אחד משמונת השערים של הרומן הוא מעין מושב של בית הדין שבפניו מעידות דמות אחת או יותר, עד שבהדרגה פרט נקשר לפרט והתמונה כולה נפרשת. אבל הנקודות המשמעותיות בהקבלה המשפטית הזו הן אלה בהן היא נפרמת.

העובדה הבולטת ביותר היא חסרונו של המרכיב המרכזי בסיטואציה – השופט, אותו מוקד סמכותי המנקז אליו את הדיבור ומפריד בין המהותי לטפל. יחד אתו חסרים גם עורכי הדין, כלומר "קוי החקירה" העקביים, התכליתיים, שעניינם הרשעה או זיכוי. בהיעדרם, הרומן מתרחש באולם ריק, בפני מעטפת נטולת תוכן מחייב. כאילו התגנבו הדמויות לבית הדין לעבודה ברחוב שוקן לאחר שעות הפעילות והן משמיעות שם, כל אחת בתורה, מעל הדוכן, בפני הכס נטול השופט, את דברן. התוצאה היא דיבור שכל הפרטים ה-"חשובים" מצויים בו אבל הם בלתי מופרדים מיתר חומרי הדיבור והחיים, בלולים לרקמה אחת שאין בה היררכיה.

התגובה המיידית כקורא היא לנסות למלא את החלל, כלומר להיות אתה עצמך השופט. לעוט על כל פרט סורר שנדמה מחוץ להקשר, כמו למשל המפגש המקרי של אביו של אורי עם החולה המכור למכונת המזל, השיחה עם הדתי שקורא את "גופך: המדריך החסר", המונולוג של האסטרונאוט ורבים נוספים ולהתאמץ לבנות מבנה-על שממשמע אותם.

אבל הנסיונות כושלים כולם בזה אחר זה. נשטפים בתנועתו האדישה, הלא-נענית, של הטקסט. מה שנותר הוא לוותר. להפסיק להתערב ולהתחיל להאזין. להפוך גם אתה לעוד מסגרת רופפת המתקיימת סביב הטקסט מבלי לכפות עליו דבר. מה שמתברר אז הוא שהספר הזה, גם מבלי הכוונה או ארכיטקטורה מסותתת, מגיע גם מגיע אל יעדו, גם אם באופן אחר מאוד משהורגלת. הוא מגיע לא כפי שגיבור של סרט פעולה הוליוודי שב הביתה אחרי שהשלים בהצלחה את משימתו הלא-תאמן, לא כפי שחזר מתנשף הרץ ממרתון עם הבשורה הגדולה וקרס אל תוך מותו המפואר. הוא מגיע שקט ורחב הרבה יותר, כמו תקופת חיים ארוכה שהסתיימה. כזו שהיו בה, כמו בכל תקופת חיים, עלילות גדולות וקטנות, שזורות כולן בחוט בלתי נראה אבל מוחש מאוד: משב תנועתו של הזמן.

המשב הזה, אותו "מטען עודף", אותו אֵתֶר לא-נרטיבי הממלא את החלל בין פרטי העלילה "החשובים" ונושא אותם הלאה בתוכו, הוא הרווחה הגדולה שיש באופן הסיפור שדרור מגיע אליו ב"אחות שמש". הוא האיזון שהיה חסר לדורית כדי להיות מסוגלת להמשיך את סיפור חייה והוא מה שחיפשו באופנים שונים הרומנים שפרסם דרור לאורך השנים. "אחות שמש" היא נקודת השיא של החיפוש הזה, אולי אפילו נקודת הסיום שלו.