מקרה מנוע: הערה עצובה עם תום העונה השישית של משחקי הכס

[לכבוד בואה הקרב של עונה שבע, רשימה שכתבתי לעצמי לפני יותר משנה, עם תום עונה שש]

העונה השישית של משחקי הכס הסתיימה ואני מוטרד. זה לא בגלל הרמה של העונה הזו. היא התחילה רע והמשיכה לא טוב, אבל זה היה צפוי: ההתנתקות מהמצפן של הספרים הייתה מוכרחה לגבות מחיר, ושילמנו אותו. לאורך מרבית העונה הסידרה הרגישה כמו מכונית מונפת על פיגום במוסך והמון פועלי תסריט מתרוצצים מתחתיה להבין איך לעזאזל לגרום לדבר הזה לחזור לעבוד.

אני מוטרד דווקא כי בשני הפרקים האחרונים הם סוף סוף הצליחו. הכותבים מצאו את הכיוון והקצב הנכון שלהם ומאותו רגע הכל; הדיאלוגים, העלילה, הצילום, אפילו פס הקול, החליק בטבעיות למקומו. אני מוטרד כי זה עובד וכנראה ימשיך לעבוד ולכן בעונה הבאה תתחיל במלוא התנופה סדרת פנטסיה מהנה, מותחת, מלאת תהפוכות, מרהיבה חזותית ודוהרת משיא אל שיא ששמה, למרבה הבלבול, גם הוא "משחקי הכס", אבל היא תהיה סדרה אחרת לחלוטין.

בטח יהיה כיף לראות את הסדרה החדשה הזו. היא בטח תהיה המשך ישיר של שוט הסיום המהפנט של עונה שש, נעה בתנופה קדימה כמו צי הספינות והדרקונים ששטף שם את הים הפתוח. יהיה בטח מרגש לדהור על גבה אל השיא אדיר הממדים שאליו, ורק אליו, היא חותרת; הקרב על כס הברזל, המלחמה הצפויה עם מלך הלילה, אולי שילוב של שניהם. אבל עם כל פרק, עם כל עליה במינון הריגוש, גם תלך ותתחדד הכרת האבדן של הדבר הגדול שהתודעה התסריטאית החדשה והמיומנת הזו זנחה, אבדנה של הסדרה האפלה, הספירלית המהפנטת בפטליזם המתמטי שלה שנקראה "משחקי הכס" ונקטעה בטרם עת בפרק הסיום של עונה חמש, כנראה על מנת שלא לשוב עוד. הסדרה שאת ארבע העונות הראשונות שלה ראיתי כמעט בלי לעצור ובסיומן כתבתי לה כאן, לפני קצת יותר משנתיים, שיר הלל וחיכיתי כל כך לעוד.

היי שלום משחקי הכס ההיא. תעשיית הטלוויזיה שבתוכה נוצרת והתקיימת פועלת, באופן אירוני, בדיוק על פי התבנית הקרה, שיכורת העוצמה, שאת עצמך לימדת אותנו להכיר טוב כל כך. כמו הגיבורים שלך גם את נקטלת בחטף מצמית, בלי חרטה, בשרירות עניינית והעולם סביבך, בלי ניד עפעף, ממשיך הלאה, מותיר אותך מרוטשת מאחור.

אני חושב שאני יותר ממוטרד, אני עצוב.

ניסוי בכתיבה שיתופית: מבטים על קיץ

הרצף השירי הבא הוא חלק משבוע של כתיבה שיתופית של שלושה: קרן איל-מלמד, אילנה זידמן ואנוכי. פתחנו קבוצת ווטצאפ וכתבנו אל תוכה: שלושה כותבים שהם הורים לילדים בחופש הגדול, שהם עובדים במישרה מלאה, שהם אנשים רצים בלב הקיץ הלוהט והלא נגמר.

נטלנו על עצמנו שני אילוצים בלבד. הראשון: שכל הקטעים יהיו סביב מלה אחת שנבחרה מראש – קיץ. השני היה הקשבה: כל פרגמנט נולד מתוך קשב לזה שקדם לו. לעיתים החיבור ברור, לעיתים הוא סמוי יותר ולעיתים פנימי לגמרי. לא היה סדר קבוע מראש בין הכותבים, כל אחד כתב מתי שרצה וכמה שרצה.

מעניינים יותר אולי הם האילוצים שלא בחרנו במפורש אלא התגלו לנו אגב עשייה ועיצבו במובלע את טיבו של הרצף הזה. מלבד זה שהיא הכתיבה בדיעבד נטיה אל הפרגמנט הקצר, הבחירה לכתוב בקבוצת ווטצאפ שמה אותנו באזור ביניים שבין התכנסות מכוונת על מנת לכתוב, כמו למשל במושב רנגה, לבין כתיבה ספונטנית לחלוטין. הטלפון, ולכן הקבוצה שבתוכו, נמצאים כמעט תמיד בהישג יד. הנוכחות המתמדת הזו יצרה בהקשר של הכתיבה היפוך מפתיע: במקום גורם קוטע ומטריד, הפך הטלפון בשבוע הזה לגורם של חיבור והרמוניה, למייצג גשמי של המקום הפנימי הנוכח, המתבונן, זה שמרחף, שקט, בגובה נמוך מעל פני השטח ההומים. הזמינות היתרה של המכשיר, ולכן של הקבוצה, איפשרה לנו לשוב למקום הזה לא ברגעי חסד נדירים אלא כעניין של יום יום, עם כל הודעה שהגיעה ועוררה בנו הדים, עם כל חמיקה של כל אחד מאיתנו לכמה דקות משנתגבש בו איזה דבר לאמרו.

הנה אם כן מקבץ מתוך הרצף של השבוע הזה. הקטעים מובאים כפי שנכתבו במקור. הסדר ביניהם שונה רק מעט בנקודות שהיה צורך לפצות על קטעים שלא נכנסו.

 

קרן:

בקיץ אחותי נולדה

ובכל קיץ היא רחוקה ממני

 

אילנה:

בקיץ

יש חורף

במקום אחר

 

אלכס:

מהבית לקפה

חוצה

סבכה של קיץ

 

אילנה:

דרור קטן עומד

בריבוע צל שמטיל

לוח מודעות שעליו

ציור של מזגן

 

קרן:

הרחק ממני

נח בתוך לוח השנה

החופש הגדול

 

אלכס:

הרחק למטה

מחלון בנין משרדים

קיץ

 

קרן:

השמיים זירת פצע

 

אילנה:

קיץ

חרדי ספרדי בבגדי אבות

אבותיו של חרדי אשכנזי

מסתיר את פניו

 

אלכס:

רבי חסידא היה נותן בסוף הקיץ סימנים.

אמרו לו:

וכלום אם אינם מתקיימים אין הקיץ מסתיים?

אמר להם: "בין אם מתקיימים ובין אם לא, עומד הקיץ לעולם".

והוסיף עליו רבי עדאי:

חורפו של קיץ – קיץ

אביבו של חורף – קיץ

סתוו של אביב – קיץ

אביבו של סתיו – קיץ

 

אילנה:

סוף הקיץ

תחת נוף שצבעיו דהו

מוכן חצב

 

אלכס:

משב רוח חם

הופך את הכוס

מזכיר לי להמשיך בענייני

 

_

מתוך גליון 5 של ננופואטיקה שראה אור בימים אלה. אפשר להשיג אותו באינדיבוק ובחנויות הספרים העצמאיות בתל-אביב ובירושלים.

עוד בגליון: מבחר מתוך תרגום ראשון לעברית של קלאסיקת האוליפו "תרגילים בסגנון" מאת רמון קנו (תרגום: רותם עטר), "סאיכומים" – ניסויים בסיכומים ממוחשבים למחצה לסיפור "הנידח" של עגנון (חולל והוסיף מסת מבוא: ד"ר מני אדלר מהמחלקה לבלשנות חישובית באוניברסיטת בר-אילן), מסה של ד"ר יעל נצר מאוניברסיטת בן-גוריון על יצירתיות חישובית, פרק נוסף בפרויקט משניות השירה של נועה שקרג'י ועמיחי חסון, מבחר הייקו מן השירה האמריקאית בת-זמננו בתרגומו של דרור בורשטיין, שירי הייקו מאת רועי צ'יקי ארד ואיתן בולוקן ועוד המון שירה, מקור ותרגום מאת שמעון בוזגלו ,שי דותן, נדיה עדינה רוז, עינה ארדל, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג, נעמה בוגט, רוני סומק, אלה נובק, אבנר מרים עמית, מרילין מונרו, צ'רלס סימיק, פול דורקן, אלן גינזברג ורבים נוספים. 

שיר

 

הַיּוֹם, בִּמְבוֹאוֹת הַשּׁוּק, נִזְכַּרְתִּי בָּךְ

בְּרֵיחַ הַמּוּשְׁק שֶׁל עָרְפֵּךְ

וְסִפּוּרֵי הוֹלַנְד הַקָּרִים.

 

תְּלוּלִיּוֹת שֶׁל צֶבַע מִתְחַלְּפוֹת בַּדּוּכָנִים

מַרְאִית עַיִן שֶׁל סְדִירוּת.

קוֹלוֹת הָרוֹכְלִים מִתְאַבְּכִים. אֶשֶׁד רַגְלַיִם.

אֶחָד הַדּוּכָנִים

נוֹתָר סָגוּר.

 

אֲנִי רוֹצֶה לְמַלֵּא אֶת סַלִּי בעַגְבָנִיּוֹת גְּמִישׁוֹת

וְלִמְנוֹת אֶת תְּמוּרָתָן בְּמַטְבְּעוֹת

אֶל תּוֹךְ יָדֵךְ. אוֹ לַעֲצֹר נָבוֹךְ, לְהִתְנַצֵּל

עַל שֶׁהִסַּעְתִּי בְּשׁוֹגֵג אֶת עֶגְלָתִי

עַל כַּף רַגְלְךָ.

 

מַדּוּעַ בָּא הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה? מַדּוּעַ דַּוְקָא כָּעֵת?

זֶה אֵינֶנּוּ הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ. אֶת טַעֲמוֹ

אֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב. דָּבָר אַחֵר: אִגֶּרֶת

עִנְיָן בָּהוּל בִּכְתַב סְתָרִים. תְּבִיעָה. כִּתּוּר. חָרִיץ פָּתוּחַ.

כּוֹרַח לְהַרְעִיד.

 

יומן לילי קטן

אתמול בלילה, במקום אזעקה, התעוררתי לקולות רמים, עולים ויורדים, של אישה גומרת. זמן מה שכבתי והקשבתי להם חוצים בשיירה את הדממה ונכנסים דרך החלון הפתוח. הייתי מטושטש משינה ומבולבל מהכסות הלא צפויה של הפרת הסדר ומחויך מהאירוניה ונרגש כמו ילד.

אחר כך קמתי עם כל החבורה הזו בתוכי ושוטטתי בסלון החשוך, בא והולך ממדפי הספרים, שולף ומחזיר, עד שנתקלתי פתאום בשיר הזה של בעז יניב שמעולם לא קראתי קודם והשיר מיד הבין אותי ואני אותו וחזרתי לישון שָׁלֵו, כמו אחרי שיחה טובה.

*

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מֵהַחֹם.

הָרַדְיוֹ שָׁר לְעַצְמוֹ בַּסָּלוֹן, מַשֶּׁהוּ עַל חַיָּלִים.

הֵם קוֹרְאִים לְזֶה הֶמְשֵׁךְ לְחִימָה,

אֲנִי מְכַבֶּה מַהֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּנֵּן לַחֲלוֹמֵךְ.

כְּשֶׁתִּתְעוֹרְרִי בַּבֹּקֶר, אֲסַפֵּר לָךְ:

הַלַּיְלָה קָרְאוּ בָּרַדְיוֹ שִׁירֵי הַיְקוּ

עַל פְּרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן.

צְפִירָה בַּצָּפוֹן.

עֵץ הַדֻּבְדְּבָן נָבַל.

אֶמְצַע הַקַּיִץ.

                                                                   (בעז יניב"הפרת סדר", הוצאת פרדס, 2013)

איך עושה קאבר? – הרצאה שלי בערב '12 דקות' האחרון

הפעם השניה שלי בערב-12 דקות, והפעם ניסיון לפצח איך קאברים מוצלחים עובדים מתחת למכסה המנוע.

ואם כבר התכנסנו, הנה גם ההרצאה הראשונה שלי שם, בערך שנתיים קודם, על הקשר בין כתיבת שירה לכתיבת קוד:

 

 

זו האינדיקציה – כמה מילים על "אחות שמש" של דרור בורשטיין

לפעמים ספר נושא בסבלנות את הפליאה שלך בתוכו ואז, לקראת סופו, בעמ' 161 כתוב: "…אם מה שאני אומרת לך היה נכתב בספר היה אפשר לתלוש את הדפים האלה ואף אחד לא היה מרגיש שמשהו חסר. אפשר לתלוש, אפשר עם זה אבל גם בלי זה, כן, זו האינדיקציה." ואתה קורא את המילים האלה ומבין שכל הזמן הזה לא היית לבד.

התחושה היא שדרור יכול היה להתיישב ולכתוב את הספר הזה מחדש שוב ושוב ובכל פעם כזו היה מתקבל ספר אחר מאוד ועם זאת אותו ספר ממש. כמו אדם היושב על ספסל בגינה הציבורית ומתעד את רצועת הדשא שמולו. פעם העין נופלת על נמלת ענק המתאמצת להעפיל על סלע, פעם היא מתעכבת על הצללים שמטילים העלים, פעם אחרת ציפור קטנה מותירה בחול עקבות דילוג שהמבט עוקב אחריהם וכן הלאה, אין ספור פרטים, כולם חיים בתחומו של הרגע המסוים של המבט, שרירותיים והכרחיים בה בעת. כל פרט הוא חלק מהגינה, אבל אף אחד מהם איננו חיוני לה. אפשר היה להחליף את כולם באחרים והתאור היה נותר נאמן באותה מידה.

"אחות שמש" הוא גינה כזו. הוא אוסף אפיזודות שכולן אמנם חלק ממכלול, מתמונה גדולה שהרומן הזה משרטט, אבל בו בזמן כל אחת מהן כמעט מקרית, חולפת, אפשרות אחת מסוימת שהתממשה אל תוך הטקסט. ברגע אחר התודעה הכותבת הייתה נחה על עניין אחר ודבר שונה היה נכתב. במילים אחרות, הפרטים בו אינם כפופים לישות סיפורית עליונה, סמכותית המכתיבה את טיבם. מבנה העל ישנו שם, אבל כמו הגינה הוא מונח בינות הפרטים, כאחד מהם, שווה בין שווים.

אבל "אחות שמש" הוא לכאורה גם בדיוק ההפך מזה. הוא בנוי כרומן כמו-בלשי המגולל את פתרון חידת התאבדותה של אחת הגיבורות שלו, דורית. כלומר יש במרכזו תעלומה הנחשפת בהדרגה עד לשיא המפתיע בסופו. במילים אחרות, הוא שיך לסוגה שתובעת מבנה-על מחושב היטב, ארכיטקטורה קפדנית שכל פרט בה נברר והונח בדיוק במקומו ואין בה דבר מיותר. תעלומה לא נפתרת באמצעות ישיבה על ספסל והתבוננות בגינה, היא זקוקה לזוג נעליים כבדות שרומסות כל נמלה ועלה בחיפוש אחר העקבות הנכונים.

כיצד אם כן ניתן לכתוב רומן, ועוד רומן בלשי, בדיבור שכל ארכיטקטורה זרה לו, שרובו ככולו התבוננות בלתי ממיינת? ומדוע נכון, ואפילו הכרחי, לעשות זאת? השאלות הללו הן התעלומה הגדולה באמת בלבו של "אחות שמש" ומושא החקירה האמיתי שלו.

במובן הזה "אחות שמש" הוא המשך ישיר ומשוכלל יותר של יצירה מוקדמת יותר של דרור, "הרוצחים". משוכלל יותר כי הוא פשוט יותר. "הרוצחים" (שימו לב שוב לשם ה"בלשי") הוא מאמץ טקסטואלי מרהיב, עצום בניפחו (מעל 600 עמודים של טקסט צפוף) ובתובענות שלו מן הקורא, ליצור ארכיטקטורה סיפורית מוצקה שבנויה כולה מאטומים טקסטואליים של פרקי התבוננות קצרים, בלתי מחויבים לרצף כלשהו, הייקויים ברוחם. המאמץ העצום שבריקועם של הקטעים זה לזה באופן שיאפשר את התגלותו של המכלול מתוכם אגב השמירה על אופיו הפרגמנטרי של כל קטע הולידה מונומנט ספרותי מפעים שבאופן אירוני הצלחתו הגדולה היא ההוכחה לאי-היתכנותה של אופציית הכתיבה הזו, מעבר להתגייסות מאומצת, חד-פעמית מטיבה, כמו זו שהולידה את "הרוצחים". "הרוצחים" מזמין אותך לבוא אליו כתייר מתפעם, הוא איננו מקום לגור בו. אינך באמת יכול לחיות את חייך בעיר שכל הבתים בה הן פירמידות והמכולת שלה היא הטאג' מאהאל.

אבל כישלון איננו אפשרות. הצורך לספר סיפור באופן הזה בדיוק הוא קיומי מכדי שיוותר ללא מענה. הוא קיומי כי מחד, היכולת שלנו כבני אדם למשמע את חיינו כסיפור היא במידה רבה זו שמאפשרת לנו להמשיך ולחיות אותם, ומאידך המציאות מטיבה מתנגדת לכל נסיון למסור אותה כהשתלשלות מסודרת המכוונת לתכלית כלשהי, כלומר כסיפור.

אפשר לחיות את כל חייך מבלי לראות את העובדה הזו, שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו, למרות הנחיצות הקיומית שלהם, אינם באמת עשויים מאותו חומר של החיים עצמם. כלומר שבפועל הם רק מרחיקים אותנו ממפגש אמיתי עם הקיום. אבל מרגע שראית, גם החיים וגם הכתיבה נעשים בלתי אפשריים והשאלה כיצד לכתוב אחרת, באופן שאיננו סותר את קיומך, נעשית דחופה. הדחיפות הזו היא נקודת המוצא של "אחות שמש". לא לחינם התאבדות היא הנושא המרכזי שלו. החיים עצמם הם מה שמוטל כאן על הכף בחיפוש אחר אותו איזון חמקמק, מדויק.

181 עמודי הספר הם, כאמור, זירה לבירור בדיעבד של התאבדותה של אחת הדמויות המרכזיות, דורית. הבירור נוצק בתבנית המזכירה דיון בבית משפט. כל אחד משמונת השערים של הרומן הוא מעין מושב של בית הדין שבפניו מעידות דמות אחת או יותר, עד שבהדרגה פרט נקשר לפרט והתמונה כולה נפרשת. אבל הנקודות המשמעותיות בהקבלה המשפטית הזו הן אלה בהן היא נפרמת.

העובדה הבולטת ביותר היא חסרונו של המרכיב המרכזי בסיטואציה – השופט, אותו מוקד סמכותי המנקז אליו את הדיבור ומפריד בין המהותי לטפל. יחד אתו חסרים גם עורכי הדין, כלומר "קוי החקירה" העקביים, התכליתיים, שעניינם הרשעה או זיכוי. בהיעדרם, הרומן מתרחש באולם ריק, בפני מעטפת נטולת תוכן מחייב. כאילו התגנבו הדמויות לבית הדין לעבודה ברחוב שוקן לאחר שעות הפעילות והן משמיעות שם, כל אחת בתורה, מעל הדוכן, בפני הכס נטול השופט, את דברן. התוצאה היא דיבור שכל הפרטים ה-"חשובים" מצויים בו אבל הם בלתי מופרדים מיתר חומרי הדיבור והחיים, בלולים לרקמה אחת שאין בה היררכיה.

התגובה המיידית כקורא היא לנסות למלא את החלל, כלומר להיות אתה עצמך השופט. לעוט על כל פרט סורר שנדמה מחוץ להקשר, כמו למשל המפגש המקרי של אביו של אורי עם החולה המכור למכונת המזל, השיחה עם הדתי שקורא את "גופך: המדריך החסר", המונולוג של האסטרונאוט ורבים נוספים ולהתאמץ לבנות מבנה-על שממשמע אותם.

אבל הנסיונות כושלים כולם בזה אחר זה. נשטפים בתנועתו האדישה, הלא-נענית, של הטקסט. מה שנותר הוא לוותר. להפסיק להתערב ולהתחיל להאזין. להפוך גם אתה לעוד מסגרת רופפת המתקיימת סביב הטקסט מבלי לכפות עליו דבר. מה שמתברר אז הוא שהספר הזה, גם מבלי הכוונה או ארכיטקטורה מסותתת, מגיע גם מגיע אל יעדו, גם אם באופן אחר מאוד משהורגלת. הוא מגיע לא כפי שגיבור של סרט פעולה הוליוודי שב הביתה אחרי שהשלים בהצלחה את משימתו הלא-תאמן, לא כפי שחזר מתנשף הרץ ממרתון עם הבשורה הגדולה וקרס אל תוך מותו המפואר. הוא מגיע שקט ורחב הרבה יותר, כמו תקופת חיים ארוכה שהסתיימה. כזו שהיו בה, כמו בכל תקופת חיים, עלילות גדולות וקטנות, שזורות כולן בחוט בלתי נראה אבל מוחש מאוד: משב תנועתו של הזמן.

המשב הזה, אותו "מטען עודף", אותו אֵתֶר לא-נרטיבי הממלא את החלל בין פרטי העלילה "החשובים" ונושא אותם הלאה בתוכו, הוא הרווחה הגדולה שיש באופן הסיפור שדרור מגיע אליו ב"אחות שמש". הוא האיזון שהיה חסר לדורית כדי להיות מסוגלת להמשיך את סיפור חייה והוא מה שחיפשו באופנים שונים הרומנים שפרסם דרור לאורך השנים. "אחות שמש" היא נקודת השיא של החיפוש הזה, אולי אפילו נקודת הסיום שלו.

וולפגנג אמדאוס מוצרט, ג'ק קרואק: שיחה קצרה על יצירה וכתיבה

·"כאשר אני לגמרי עצמי, כלומר שרוי לבדי ורוחי טובה עלי, כמו למשל בעת נסיעה בכרכרה או בטיול רגלי אחרי ארוחה טובה או בלילה כשאינני מצליח להרדם; בעיתות כאלה זורמים רעיונותיי בחופשיות ובשפע הרבים ביותר. כיצד או מהיכן הם באים אינני יודע וגם לאלצם לבוא איני יכול. את אלה שנושאים חן בעיניי אני שומר בזכרוני ולעיתים קרובות, כך אומרים לי, גם מזמזם אותם לעצמי בקול. אם הדבר נמשך, מתחוור לי במהרה כיצד אוכל לרקוח מכל המרכיבים הללו תבשיל נאה, כלומר כזה שנענה לחוקי הקונטרפונקט, לגחמותיהם של הכלים השונים וכיוצא באלו.

כל זה משלהב את רוחי וכעת, אם אין מפריעים לי, מושאי הולך ומגדיל את עצמו ולובש צורה וסדר והשלם, גם אם הוא ארוך, מתייצב כמעט מוגמר בעיני רוחי ואני יכול לסקור אותו במבט אחד, כאילו היה תמונה יפה או פסל מרהיב. אני שומע את חלקיו השונים בראשי לא כרצף אלא, איכשהו, את כולם בעת ובעונה אחת. איזו חדווה שלא תתואר! … מה שנוצר בדרך זו נותר חרוט בזיכרוני לתמיד, וזו אולי המתת היקרה ביותר שעלי להודות עליה לאל הטוב.

כאשר אני ניגש להעלות את היצירה על הכתב אני פשוט שולף משק הזיכרון מה שכבר הונח בו קודם לכן. הכתיבה עצמה היא לפיכך מהירה מאוד שכן, כמו שתארתי, הכל כבר מוגמר ונדיר שהוא שונה על הניר ממה שהיה בדעתי. לכן בשלב הזה אני מוכן לסבול כל הפרעה ומסוגל להמשיך לכתוב בלי קשר למה שמתחולל סביבי ומסוגל אפילו לנהל שיחה קלה תוך כדי שאני כותב…"

(וולפגנג אמדיאוס מוצרט, מכתב, שלהי המאה ה-18)

·

*·

·

"אתה מפענח את מה שבאמת היה, מספר על זה באריכות לחברים, מגלגל את זה שוב ושוב בראש, תופר בקצב שלך את כל הקצוות ואז, כששוב מגיע הזמן שצריך לשלם שכר דירה, אתה מאלץ את עצמך להתיישב מול מכונת הכתיבה, או עם המחברת, ולגמור עם זה כמה שיותר מהר… אבל אין עם זה בעיה כי כל הסיפור כבר יושב לך גמור בראש. איך אתה בדיוק מצליח לעשות את זה, זה כבר תלוי בכמה הקופסא שלך חדה. זה נשמע שחצני אבל בחורה אחת אמרה לי פעם שיש לי מוח חד כמו תער, כמו מוח של עורך דין או משהו. הייתי תופס אותה על איזה משפט שהיא אמרה שעה קודם, אחרי שהשיחה כבר התגלגלה מיליון שנות אור משם. כל הסיפור פשוט יושב לי בראש, מוכן לגמרי, חוץ מהשפה המסוימת שאני עומד להשתמש בה ברגע שאני מתחיל…"

(ג'ק קרואק, ראיון ב-Paris Review, גליון 43, קיץ 1968)

פניה הכפולים של האובססיה – על 'קריסטבל' מאת סמואל טיילור קולרידג'

(פורסם בסוף ינואר במוסף 'ז'ורנל' של מעריב)

תרגום של קלאסיקה הוא משחק על כל הקופה. לא די לו, כאחיו בני-הזמן, בתרגום של הטקסט גרידא – לפניו משימה גדולה בהרבה: להעביר פיסה שלמה של תרבות באופן שיאפשר לה לקיים יחסי-גומלין עם סביבתה החדשה. לכן, במובן עמוק, תרגום של קלאסיקה קם ונופל דווקא על החומרים ה-"היקפיים" לכאורה: מבואות, הערות, מסות פרשניות וכיוצא באלו. ביצירה הזו של ההקשר הכולל הנכון לקליטת הקלאסיקה באה לידי ביטוי לעיתים קרובות גדולתו האמיתית של המתרגם, יותר אפילו מאשר באיכות התרגום עצמו.

תרגום שירה הרי, אם להיות נוקבים, הוא ממילא פעילות נואלת ביסודה שדינה כישלון מפואר יותר או פחות. אפילו המופלאים שבתרגומים, כשמניחים אותם ברצינות מול שפת המקור, כלים כערפד בשמש הצהריים. כשמדובר בקלאסיקות, די לכן במינימום צנוע ומבוצע היטב, מדויק דיו עובדתית ומהדהד מוסיקלית את הסוגה אליה שיך המקור, כדי לא לפגוע באפשרות של תרגום מוצלח במובן הרחב עליו אני מדבר. מיותר לציין שגם המינימום הזה רחוק מלהיות פשוט להשגה.

לכן בבואנו להתבונן ב-'קריסטבל', השיר הבלדי הלא גמור מסוף המאה ה-18 מאת קולרידג' עלינו לשאול: האם מצליח התרגום הזה להעביר את היצירה עם כל הנחוץ לנו, כקוראי העברית של העת הזו, על מנת לספוג אותה במלואה? התשובה איננה חד-משמעית, אבל היא נוטה הרבה יותר לחיוב מאשר לשלילה.

ראשית, ייאמר לזכותו של הספר שהוא מבין היטב את תפקידו הרחב. התרגום עצמו תופס רק כשליש מנפחו והיתר מוקדש להערות, כרונולוגיה מפורטת של חיי קולרידג' עם דגש על האירועים הקשורים לקריסטבל ומסה נרחבת מאת המתרגמת, לילך בורנשטיין. הספר מסתיים, מלבד הביבליוגרפיה הבלתי נמנעת, גם במפתח אישים קצר ומלווים אותו איורים יוצאי דופן ביופיים שגם אותם, במפתיע, ציירה המתרגמת עצמה.

עניין האיורים ממחיש נקודת מפתח בספר הצנום הזה: האובססיה. כפי שמעידה לילך בורנשטיין עצמה בהקדמה, התרגום הוא "פרי אובססיה בת עשרים שנה". אובססיה, כידוע, היא מנוע חזק ובהתאם מלווה את הספר תחושה של התמסרות טוטאלית לכל היבט ביצירה. שום פרט, לא מהשיר ולא מתולדותיו, אינו מוזנח. הכל מעניין, מסעיר, מלא תשוקה לנבור, להתחכך. תשוקה כזו היא נקודת פתיחה נפלאה לתרגום אבל יש לה, למרבה הצער, פנים כפולות. במיטבה היא חגיגה של אינטימיות, כמו למשל בפרק ההערות הנהדר. במירעה, לעומת זאת, היא מאבדת את חוש הפרופורציה ומקריבה את התמונה הגדולה לטובת התעסקות מיותרת בפרטי פרטים טפלים. כך למשל מפתח האישים המפוטפט מדי או פרק הכרונולוגיה של חיי קולרידג' המתעכב ללא אבחנה ובחזרתיות שוחקת על נפתולי הנפתולים של כל התרחשות זוטרה הקשור בתהליך כתיבת 'קריסטבל' (פרטים שמרביתם אף חוזרים על עצמם בהמשך, בחלק הראשון של המסה "על המחבר והיצירה").

אובססיה היא גם מפתח חשוב להבנת השיר החידתי הזה, שקולרידג' עסק במשך כעשרים שנה בנסיונות בלתי-נלאים להשלימו ולבסוף הניח אותו כשרק שני פרקיו הראשונים (מתוך חמישה מתוכננים) גמורים. מחד יש בעובדה הזו משהו טרגי. מאידך, אולי עבור השיר המסוים הזה, שנושאו הגדול הוא הכוחות הסמויים, האי-רציונליים, החודרים אל ומערערים את העולם המסודר, הנגלה, אין גורל יאה יותר.

הכוחות הללו מיוצגים על ידי ג'רלדין, העלמה המסתורית שבת האצילים קריסטבל מצילה מקרחת יער בה היא מוצאת אותה פצועה ומותשת. מרגע המפגש ביניהן אותה מהות אפילה ומסתורית שבג'רלדין מערערת הן את זהותה העצמית של קריסטבל עצמה, הן את אביה שנקלע בשל ג'רלדין לסערת רגשותיו עזה בעקבות העלאת פרשיה שכוחה מעברו ואפילו כלבת הטירה הזקנה אינה נותרת אדישה: וּמַה יַּרְגִּיז כַּלְבָּה זְקֵנָה? / הֵן עַד הַיּוֹם שׁוּם רְטִינָה / לֹא בָּאָה אֶל אָזְנָהּ (עמ' 18).

בתרגום השיר עצמו, שבה האובססיה ומראה את פניה הטובים. זהו תרגום יפה מאוד, לעיתים וירטואוזי ממש, המתעלה בהרבה מעל הרף המינימלי שהצבתי בפתיחת דבריי. הוא בורא בעקשנות עברית עקבית, אמינה ומתנגנת שאיננה מוותרת על שום קימור ומצליחה להחזיק בה בעת רעננות של קריאה לצד שימור הדהודו של הזמן שחלף מאז כתיבתו של המקור, הישג בלתי מבוטל ומכושף לא פחות מדמותה החידתית של ג'רלדין.


(קריסטבל, סמואל טיילור קוררידג', מאנגלית: לילך בורנשטיין, הוצאת אבן חושן, 110 עמ')

אל תשתמשו בסימניות

אל תשתמשו בסימניות. אף פעם. עבור שום ספר. גם לא עבה, גם לא כזה שאתם חוזרים אליו רק לעיתים רחוקות.

כשתפסיקו להשתמש בסימניות תגלו כעבור זמן דבר מעניין: אתם פותחים את הספר באופן טבעי בדיוק במקום בו הפסקתם לקרוא. בלי להתאמץ, בלי לחשוב על זה, פשוט פותחים והעיניים נחות לא רק בעמוד הנכון אלא ממש במשפט הבא אחרי זה שעצרתם בו.

אחרי שזה יתחיל לקרות בקביעות תגלו עוד דבר מעניין: לפעמים זה לא קורה. אחרי שתתהו על זה קצת, או תתאכזבו או תכעסו על עצמכם שהייתם כל כך תמימים תגלו דבר מעניין עוד יותר: גם כשזה לא קורה, זה עדיין קורה. הספר עדיין נפתח בדיוק במקום בו הפסקתם לקרוא, המקום הזה הוא פשוט לא תמיד העמוד האחרון אליו הגעתם אלא המקום בו באמת הפסקתם לקרוא. כלומר המקום שאחריו, למשל, כבר הייתם עייפים מכדי לקלוט או שהמחשבה שלכם נדדה ופספסתם משפטים שלמים או היכן שחשבתם שהבנתם אבל למעשה החמצתם את העיקר, וכן הלאה.

יש משהו שיודע את כל הדברים האלה, שאחראי. שכל הזמן עובד. סימניות מפריעות לו. אל תשתמשו בהן.