הקדמה ארוכה שבסופה הודעה על ארוע

אני לא זוכר מתי בדיוק עלה בדעתי הרעיון לחזור לספר השירה הראשון שלי, "ימים סמויים" וליצור אותו מחדש באמצעות מחיקה. אני כן זוכר את השניה המדויקת שבה השתכנעתי להתמסר לזה. רכבתי הביתה על האופניים ולקראת אמצע העלייה הכי קשה, מאלה שדורשות ממך להתנתק ולתת לגוף לעשות את שלו בלי להפריע, בדיוק אז צפה בדעתי כותרת הספר והעובדה המהממת שבמחי מחיקת ארבע אותיות אפשר להעלות מתוכה על פני השטח את מה שמכריז על עצמו כמסתתר. להפוך "ימים סמויים" ל-"מים מים".

מאז חזרתי שוב ושוב אל השירים בספר ויצרתי כל אחד מהם מחדש באמצעות מחיקה של מילים מן השיר המקורי. אני כותב "יצרתי מחדש" כי לא השתמשתי בשירים המקוריים כחומר גלם כפי שנוהגים לעשות למשל במחיקה של ספרים ומסמכים בפרויקט המאוד יפה הזה או של תשדורות בין נאס"א לחללית אפולו 11 כאן וכיוצא באלה. ב-"מים מים"' השיר המקורי הוא לא מצע אלא דגם. נקודת יציאה. במרבית הפעמים מצאתי את עצמי מנסה, כמאמרו היפה של באשו, לחפש את מה שהשיר המקורי חיפש. להמשיך, באמצעות פעולת הגריעה, ממנו והלאה. ללכת באמצעות ההשלה של המילים רחוק יותר מן הנקודה בה השיר המקורי עצר.

אגב הנסיון התברר לי, לעיתים בבהירות מכאיבה, מדוע השיר המקורי עצר לפעמים מוקדם מדי. יש לפעמים נקודה בכתיבה שבה נולדת תחושת היופי. רגע שממנו והלאה אתה נעשה מודע לאיזו איכות (נמשיך ונקרא לה כרגע יופי למרות שזו לא המלה הכי מדויקת) שעולה מתוך הצטברות המילים שאתה מניח על הדף. זו תחושה משכרת והשיכרון הסירני הזה יכול, ולעיתים קרובות בדיוק כך קורה, להסיט את השיר ממסלולו. להפוך סיבה ומסובב ובמקום שהיפה ישרת את תנועת השיר, ידחוף אותו אל יעדו, היפה נעשה תכלית ותנועת השיר סוטה ומכפיפה את עצמה אליו. התוצאה היא שירים שמרגע מסוים ליופי שלהם אין כיסוי. שהם יפים ותו-לא. שירים כאלה תמיד עוצרים מוקדם מדי, ולו בגלל שהם כבר לא זוכרים לאן רצו להגיע מלתכחילה.

זה קורה כמובן לא רק, אפילו לא בעיקר, בשירים. זה עניין של יומיום שכל אחד מאיתנו מכיר מתוך תנועת חייו כשהיא פוגשת תחושות מאותה משפחה רחבה: נוחות, שביעות רצון, הצלחה וכדומה.

עד כאן בינתיים. הכרזתי בכותרת על הקדמה ארוכה. נדמה לי שקיימתי. עכשיו לארוע: בשלושת החודשים האחרונים, בזכות תכנית שהות אמן של מוזיאוני בת-ים, זכיתי לבלות הרבה ימים בבית שלום אש, החלל המדויק ביותר לכתיבה שאי פעם עבדתי בו. ימים שבהם יכולתי להתפנות ולהשלים מה שמרגיש לי כמו גרסה, שגם אם היא עוד רחוקה מסופית היא לראשונה אולי כבר ראויה לתואר שלמה.

לציון אבן הדרך הזו וסיומה המתקרב של שהות האמן, תהיה לי הזכות להחליף מחשבות עם האוצרות דלית מתתיהו והילה כהן-שניידרמן על מחיקה באמנות חזותית ובשירה בכלל ועל "מים מים" בפרט.

השיחה תתקיים ביום רביעי הקרוב (26.8) בשעה 19:00. בזום ובפייסבוק לייב. ההרשמה בקישור הבא: http://bit.ly/moby_erase

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ערב פרידה מ-'ימים סמויים' בירושלים

תשעה חודשים עברו מאז יצא הספר הזה ומשך תקופה ארוכה אחרי צאתו היה לי בו עניין עצום. 
העסיק אותי מאוד המבט לאחור על המלאכה הארוכה של כינוס השירים. העסיק אותי גם האופן בו פגש הספר את העולם החיצוני, הספרותי והלא ספרותי. אותן דרכים, חלקן ישירות וחלקן מפותלות, בהן המכונה הגדולה של החוץ מעכלת אותו אל תוכה או בוהה בו באדישות. כל אלה ועוד מילאו אותי במחשבות ובמעשים, וכחלק מאותם מעשים גם נקבע התאריך לערב הירושלמי הזה, מחרתיים בתמולשלשום, לחגוג את צאתו של הספר – תאריך שנראה היה אז רחוק רחוק.

והנה, בחודשים שחלפו מאז, התחלנו אני והספר להתרחק. לא מתוך מיאוס או דחיה אלא מתוך הסתיימות טבעית של הדברים, כמו שמסתיימים עונה או משב רוח. וכך, בהדרגה, הפך הערב הזה בדעתי מערב לחגיגת צאתו לאור של הספר לערב חגיגי של פרידה ממנו, של שילוח אוהב שלו לדרכו. כלומר כותרת ההזמנה הזו "ערב לכבוד צאתו של ספר השירים 'ימים סמויים' מאת אלכס בן-ארי" היפכה את משמעותה: לא צאתו לאור, אלא צאתו ממני, כלומר צאתו מעם, מאת, אלכס בן-ארי. 

 

 

הבהרה מופתעת מעט

להפתעתי הרבה עושה רושם שעלי לומר זאת במפורש: תמונות חלונות הראווה של סטימצקי המפוצצים בעותקים של ספרי שהעליתי כאן בפוסט הקודם הן עבודות פוטושופ מיומנות של חבריי דורון חובב ואילנה זיידמן (שגם עיצבה את כריכת הספר). העובדה שקיומן התקבל על ידי הקוראים (לפחות אלא מביניהם שבחרו להגיב) בטבעיות רבה כל כך מעוררת בי זנבות רבים של מחשבה המתנפצים כולם אל קיר גבוה של תמיהה: כיצד להבין זאת? 

למהירי החלטה – הודעה על ערב קריאת שירה

מחר (ה-16.6.08) יתכנסו בשמונה וחצי בערב בבית השחמט ברמת אביב (רח' טאגור 26) ששה משוררים ויקראו משיריהם.

אלי אליהו
אלמוג בהר
אלכס בן-ארי
אורית גידלי
ענת זכריה
ענת לוין

יתלוו אליהם, אם אינני טועה, גם גבינות, יין ואבטיחים.

הידעת? – מהדורת 'ימים סמויים'

הידעת?

ספר שיריו הראשון של אלכס בן-ארי, 'ימים סמויים', מכיל 27 שירים שנכתבו לאורך 13 שנים, כלומר
כ-124 מילים בממוצע לשנה.
חישוב פשוט מראה כי אילו נפל בחלקו של מר. בן-ארי לחבר את 'הקומדיה האלוהית' מאת דנטה היה הדבר אורך 727.5 שנים. על מנת לכתוב את 'ימים סמויים' היה דנטה, מצדו, נזקק לכחודשיים בלבד.

ימים סמויים

הוצאתי ספר ראשון, חברים. ספר שירה. קוראים לו 'ימים סמויים' והוא יצא בהוצאת 'כרמל'.

הנה כמה מחשבות לא סדורות סביב העניין המשמח הזה.

  • השבוע, לראשונה, זה קרה. נכנסתי לחנות ספרים וראיתי אותו מונח, שלושה עותקים זה על גבי זה, על השולחן בסמוך למוכרת.
    תחושה משונה – קירבה גדולה וזרות בבת אחת. כמו מישהו שפוגשים פתאום ורוצים לרוץ לחבק אבל משהו עוצר מבפנים.
  • השיר הפותח את הספר הוא גם השיר שפתח את הבלוג הזה לפני ארבע וחצי שנים.
  • נדמה לי שבספר שירה ראשון יש משהו מן האנתולוגיה במובן זה שהשירים בו נכתבים, בדרך כלל, לאורך שנים רבות ולכן כמעט בהכרח על ידי הרבה "פרסונות" של אותו משורר. זה בוודאי כך במקרה שלי. האתגר שבכינוס השירים הוא לכן המציאה בדיעבד של הציר, הפואטי ו/או התמטי, שסביבו הם יכולים להתלכד. לא פשוט. לי, למשל, זה לקח שנתיים.
  • איך הצליחו ארבע עשרה שנות כתיבה להידחס לתוך עשרים וששה שירים?
  • אין בספר אף שיר הייקו (בעצם אחד, זה). 
  • אחד הדברים המשמעותיים ביותר בשבילי בעבודה לקראת הוצאת הספר היה תהליך העבודה על הכריכה עם המעצבת הנפלאה אילנה זיידמן. היא הצליחה כל כך בעיניי ללכוד אותו, שלפעמים נדמה לי שאפשר היה להדפיס את הספר עם דפים לבנים ריקים ולא הרבה היה נגרע. 
  • שלושה עשר מתוך עשרים וששה השירים, בדיוק חצי, עוסקים ישירות במוות. המממ.
  • הנה אחד שלא.

לינקים: