ערב פרידה מ-'ימים סמויים' בירושלים

תשעה חודשים עברו מאז יצא הספר הזה ומשך תקופה ארוכה אחרי צאתו היה לי בו עניין עצום. 
העסיק אותי מאוד המבט לאחור על המלאכה הארוכה של כינוס השירים. העסיק אותי גם האופן בו פגש הספר את העולם החיצוני, הספרותי והלא ספרותי. אותן דרכים, חלקן ישירות וחלקן מפותלות, בהן המכונה הגדולה של החוץ מעכלת אותו אל תוכה או בוהה בו באדישות. כל אלה ועוד מילאו אותי במחשבות ובמעשים, וכחלק מאותם מעשים גם נקבע התאריך לערב הירושלמי הזה, מחרתיים בתמולשלשום, לחגוג את צאתו של הספר – תאריך שנראה היה אז רחוק רחוק.

והנה, בחודשים שחלפו מאז, התחלנו אני והספר להתרחק. לא מתוך מיאוס או דחיה אלא מתוך הסתיימות טבעית של הדברים, כמו שמסתיימים עונה או משב רוח. וכך, בהדרגה, הפך הערב הזה בדעתי מערב לחגיגת צאתו לאור של הספר לערב חגיגי של פרידה ממנו, של שילוח אוהב שלו לדרכו. כלומר כותרת ההזמנה הזו "ערב לכבוד צאתו של ספר השירים 'ימים סמויים' מאת אלכס בן-ארי" היפכה את משמעותה: לא צאתו לאור, אלא צאתו ממני, כלומר צאתו מעם, מאת, אלכס בן-ארי. 

 

 

הבהרה מופתעת מעט

להפתעתי הרבה עושה רושם שעלי לומר זאת במפורש: תמונות חלונות הראווה של סטימצקי המפוצצים בעותקים של ספרי שהעליתי כאן בפוסט הקודם הן עבודות פוטושופ מיומנות של חבריי דורון חובב ואילנה זיידמן (שגם עיצבה את כריכת הספר). העובדה שקיומן התקבל על ידי הקוראים (לפחות אלא מביניהם שבחרו להגיב) בטבעיות רבה כל כך מעוררת בי זנבות רבים של מחשבה המתנפצים כולם אל קיר גבוה של תמיהה: כיצד להבין זאת? 

למהירי החלטה – הודעה על ערב קריאת שירה

מחר (ה-16.6.08) יתכנסו בשמונה וחצי בערב בבית השחמט ברמת אביב (רח' טאגור 26) ששה משוררים ויקראו משיריהם.

אלי אליהו
אלמוג בהר
אלכס בן-ארי
אורית גידלי
ענת זכריה
ענת לוין

יתלוו אליהם, אם אינני טועה, גם גבינות, יין ואבטיחים.

הידעת? – מהדורת 'ימים סמויים'

הידעת?

ספר שיריו הראשון של אלכס בן-ארי, 'ימים סמויים', מכיל 27 שירים שנכתבו לאורך 13 שנים, כלומר
כ-124 מילים בממוצע לשנה.
חישוב פשוט מראה כי אילו נפל בחלקו של מר. בן-ארי לחבר את 'הקומדיה האלוהית' מאת דנטה היה הדבר אורך 727.5 שנים. על מנת לכתוב את 'ימים סמויים' היה דנטה, מצדו, נזקק לכחודשיים בלבד.

ימים סמויים

הוצאתי ספר ראשון, חברים. ספר שירה. קוראים לו 'ימים סמויים' והוא יצא בהוצאת 'כרמל'.

הנה כמה מחשבות לא סדורות סביב העניין המשמח הזה.

  • השבוע, לראשונה, זה קרה. נכנסתי לחנות ספרים וראיתי אותו מונח, שלושה עותקים זה על גבי זה, על השולחן בסמוך למוכרת.
    תחושה משונה – קירבה גדולה וזרות בבת אחת. כמו מישהו שפוגשים פתאום ורוצים לרוץ לחבק אבל משהו עוצר מבפנים.
  • השיר הפותח את הספר הוא גם השיר שפתח את הבלוג הזה לפני ארבע וחצי שנים.
  • נדמה לי שבספר שירה ראשון יש משהו מן האנתולוגיה במובן זה שהשירים בו נכתבים, בדרך כלל, לאורך שנים רבות ולכן כמעט בהכרח על ידי הרבה "פרסונות" של אותו משורר. זה בוודאי כך במקרה שלי. האתגר שבכינוס השירים הוא לכן המציאה בדיעבד של הציר, הפואטי ו/או התמטי, שסביבו הם יכולים להתלכד. לא פשוט. לי, למשל, זה לקח שנתיים.
  • איך הצליחו ארבע עשרה שנות כתיבה להידחס לתוך עשרים וששה שירים?
  • אין בספר אף שיר הייקו (בעצם אחד, זה). 
  • אחד הדברים המשמעותיים ביותר בשבילי בעבודה לקראת הוצאת הספר היה תהליך העבודה על הכריכה עם המעצבת הנפלאה אילנה זיידמן. היא הצליחה כל כך בעיניי ללכוד אותו, שלפעמים נדמה לי שאפשר היה להדפיס את הספר עם דפים לבנים ריקים ולא הרבה היה נגרע. 
  • שלושה עשר מתוך עשרים וששה השירים, בדיוק חצי, עוסקים ישירות במוות. המממ.
  • הנה אחד שלא.

לינקים: