חידת שירה

בתוך 154 הסונטים של שייקספיר ישנה חטיבה של 26 סונטים (127-152) הידועה בתור "הסונטות לגברת השחורה". כולן מופנות לגברת כלשהי, שחורת עיניים ושחורת שער וככל הנראה גם בעלת עור כהה, שכלפיה יש לכותב תערובת עזה של רגשות משיכה, זעם, ייאוש, התמכרות, לעג והערצה המסתחררים כולם בעוצמה ובחן בלתי רגילים בטקסטים הללו.

האהבה לטקסט כלשהו מולידה לא אחת את התשוקה לתרגמו. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, הולידה המשיכה לחטיבת הסונטים הזו (שהפכה עבורי כשלעצמה בשלב מסוים למעין 'גברת שחורה' ) תשוקה הפוכה – לתרגם אל תוכה, כלומר להשתמש בה כשפת/סוגת יעד.
הטקסט הבא הוא לפיכך נסיון לקחת טקסט עברי ידוע מאוד ולתרגם אותו כסונט לגברת השחורה.

בין המזהים נכונה יוגרל קופלט.

Fairer than spring’s fairest, clearest day,
Unyielding memory of thy figure shines.
As divine presence breaks through a dark clouds array,
And to its light the eye confines.
Why dost I pine within and suffer so,
To tell the longing fever of my love?
I urge my words yet stubborn, they won’t go
As time creeps on, leaving nothing to be spoken of.
Dark, drudging days award my wake
With barren fields of thine things past.
Haste back, my music, to relieve this ache
That none can mute, nor I outlast.
   Amongst thy voids you flower in this garden of my doom,
   Your sweet fragrance the eternal evidence of my mortal bloom.         

(מתוך הספר "שייקספיר", אסופת יצירות של יוצרים שונים בעקבות טקסטים שייקספיריים, הרואה אור בימים אלה בהוצאה החדשה 'אורות הכרך')

נתן זך – גרסת הקאבר


אני יושב על שפת הרחוב

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל אֶת הַנָּשִׁים.
הֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת
שֶׁאֲנִי אוֹתָן מְשָגֵל .

הַאִם כָּךְ מְשָגֵל אוֹתָנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל ?

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל .

כעס

הבוקר כעסתי כל כך על מישהי, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. לא לקרוא, לא לכתוב, לא לחשוב. ודווקא בבוקר חופשי נדיר כל כך. מה שהביא מיד לגל של כעס שניוני על אותה מישהי; כעס על הכעס שהיא גרמה לי, ועל הגזל שהכעס הזה גזל ממני. וכן הלאה וכן הלאה.
וכל הבוקר הזה היו תקועות לי בראש, כמו מנטרה, שתי שורות שיר שכתבתי פעם בסיטואציה דומה וגם להן, בגלל הכעס של אז, לא היה המשך. עכשיו הכעס הנוכחי חלף (ובעצם כל כך הרבה יותר מדויק הביטוי שהעברית מציעה – 'הכעס שכך', כי הכעס לעולם לא חולף, הוא רק גואה ונסוג, עד הגרוי הבא), אבל צמד השורות נשאר. וברור לי מה יקרה; בכעס הבא שוב הן יעלו, ושוב, בגלל הכעס, יתקעו. וחוזר חלילה.
לכן חשבתי להביא אותן כאן, להציע אותן כפתיחה שמי שרוצה ימשיך אותה בתגובות. ומישהו אחר אולי ימשיך את ההמשך. וגם אני אצטרף לפעמים. וכן הלאה. ואחר כך ננסה אולי לחבר הכל ונראה מה יצא. לכל הפחות זו תהיה מצבה לבוקר האבוד הזה. או אולי שובר גלים לכעס הבא.

אז הנה:

כעס בא. שרף את שדותיי.
האדמה התקשתה והשחירה.

אודן – תרגום

קינה / ו.ה.אודן
 
עיצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון.
תנו לכלב עצם עסיסית, שלא ינבח היום.
החרישו את הפסנתרים, ובתיפוף עדין
הציגו את הארון, הכניסו את האבלים.
 
יחוגו מטוסים ממעל נאנקים
משרבטים את בשורת מותו בשמים הריקים,
על צווארי הברבורים באגמי העיר קשרו סרטי אבלות
הלבישו כל שוטר תנועה היום כפפות כותנה שחורות.
 
צפון היה לי, ודרום. מזרח ומערב.
המיית החול, קדושת שבת וחג.
ימיי, לילי, פטפוטיי, שירתי.
חשבתי שהאהבה נצחית: טעיתי.
 
הכוכבים לא נחוצים עוד: כבו גם את האחרון;
את השמש לאריזתה, את הירח לארון;
רוקנו את הימים, גרפו את היערות
כי תם הכל; לא יעלה עוד מחזה על הבמה הזאת.

 

 

המקור:
http://homepages.wmich.edu/~cooneys/poems/auden.stop.html

או למי שאוהב את הטקסט שלו עם רקע של מכתביות:
http://www.greatest-love-poems.com/auden/wh_auden_stop_all_the_clocks.htm