אורית קרוגלנסקי – עוד קצרים לאהובי הפסיכופט

לפני זמן מה הבאתי כאן שניים מתוך "שמונה קצרים לאהובי הפסיכופט", מאת אורית קרוגלנסקי. קטעים קצרים, עזים מאוד, על יחסים זוגיים ומבני העומק שלהם.
בינתיים צמחו השמונה והפכו כבר לעשרה, ועכשיו אני רוצה להביא כאן שניים נוספים.
כדאי לקרוא קודם את הקודמים, כולל התגובות. נתגבשו במהלכן כמה תובנות שיכולות, אני חושב, לשמש הקדמה טובה לקטעים שלפניכם.


שניים מתוך "עשרה קצרים לאהובי הפסיכופט": 

4.
הוא ישן על הצד, בירכיו מקופלות בתוך ברכיה, עיניו הסגורות מצביעות על הקיר. הפין הישנוני שלו נח בין ירכיה, מתמתח למגעה ונכנס לטווח הרדאר. אזעקה. עיני העור נפתחות בקליק מכאני, סוקרות את הצורה. היא שולפת את לשון הפות הקטנטנה שלה כדי לבדוק, הלשון נמתחת ולא מגיעה. היא מלקקת את שפתיה, מנסה שוב אך הפין נח בדיוק מעבר להשגתה.
מתוסכלת, היא נושכת בכעס את הדגדגן המתוח וחורקת את שיני הפות החדות. בשפתיים חשוקות היא שואפת בחוזקה, שואבת את האוויר עד שהפין מגיע ונכנס, היא ממשיכה לשאוב ולבלוע עד שהשפתיים נתקלות בבטן התחתונה. חזק יותר היא שואבת, מתעקשת, חזק, יותר, עד שהגוף כולו מתקפל בגובה הירכיים ולאט לאט נבלע בתוכה.
הוא מתעורר בבהלה, מנסה להאחז, תופס שערות בשתי ידיו. היא זזה מתוך שינה, מתחככת בכח בגוף שעובר בין רגליה, מגירה לבה חלקלקה. בכל כוחו הוא מנסה לעצור, נועץ ציפורניים ושיניים בחול הטובעני, נלחם בפראות עד שאוזלים כוחותיו. החום הלח מקיף אותו בדחיסות, בבלבול חושים, ריחות, ליטוף, הוא אובד, נכנע, הוא פוער את פיו לנשימה אחרונה של אוויר, מאוחר מדי.
הפה נתקל בקיר רך, פנימי. היא מכווצת את הרחם הגמיש שלה. הוא מעביר את לשונו בחשיכה, המתוק שלה מתערבב במלח שהוא מזיע. הוא לוחץ את שפתיו אל הקיר ומוצץ. הרחם נמתח, הוא מוצץ חזק יותר עד שהקיר נכנע, ממלא את הפה, מלטף את השפתיים עד שהיא מתהפכת כולה החוצה פנימה, ומוכלת ברחם. הוא דוחס בידיו את הכדור כולו לתוך הפה, מעביר אותו מצד לצד, מטביע אותו ברוק, ממיס אותו בלשון עד שנשאר רק המרכז, דגדגן פועם. הוא לוחץ בלשונו ופיו מתמלא בנוזל. הוא בולע, אבל הדגדגן נתקע לו בין השיניים ומכה שם שורש קטן.

8.
היא ישנה, שבויה בחלומות טורפים. היא נאבקת להשתחרר ומצליחה רק להסתבך עוד יותר בקורי העכביש הדביקים של הסיוט. הוא מגיע מאוחר, מלטף את שערה. היא פוערת את פיה לצעוק. הוא לוקח את ראשה בין רגליו, מכניס את האיבר שלו לפה הפתוח. ביד זריזה הוא מדביק את העפעפיים לגבות בדבק נייר. דרך החלום השקוף-למחצה היא רואה אותו מתענג, היא מעבירה את לשון הקטיפה הרטובה שלה בחלל הפה, אוחזת חזק בשיניה הרכות, בשפתיים מוכתמות.
האיבר גדל וממלא את חלל הפה, מתקשה, כבד, נמשך פנימה, והקשיות הזאת מתפשטת לו בשאר הגוף, פולשת למותניים, מאבנת את שרירי הרגליים המתוחים להתפקע ובלי תנועה, גוף דומם נופל פנימה בלי יכולת לזוז. היא זעה בשנתה, עיניה פקוחות, לשווא היא מתאמצת, היא קופצת את שפתיה כדי לא לקרוס תחת משקל גופו.הוא מצליח בקושי להזיז יד אחת ומכניס אותה בין רגליה לחפש את המפתח. האצבעות מסתבכות בין המיתרים, היא מתכווצת ומתחילה לרעוד. הוא מתאמץ להזיז את היד השניה, מכניס גם אותה פנימה ומגשש אחר המיתרים המתוחים עם סכין יפאנית קטנה. המיתרים פוקעים ברעש כשהם נוגעים במתכת הקרה. עם כל מיתר שנחתך היא נרפית, מדלדלות האצבעות, הזרועות, הכתפיים, השרירים שנשאו במתח כל אותה תקופה אחרונה, הצוואר, ולבסוף השפתיים שנותרות פעורות מעט סביבו. הוא גומר בשתי תנועות קלות. הנוזל נאגר בחלל הפה ויוצר אגם לבן ורגוע עם ברבורים וסירות מפרש מוקף שפתיים חיוורות. השיתוק נוטש את גופו, הוא שולח את הזרוע שלו עמוק יותר פנימה, היא רפויה, הוא שובר באצבעותיו החזקות את הצלעות שלה, ומוציא בזהירות את השברים. עכשיו היא רכה לגמרי, כולה שד. הוא אוסף אותה בין זרועותיו ועורם את הבשר במרכז, כאילו הייתה כרית. הוא טומן את פניו בגוף החמים ונרדם כשהוא מוצץ פיטמה.
 

אורית קרוגלנסקי – קצרים לאהובי הפסיכופט

אורית קרוגלנסקי היא כל מיני דברים בכלל, וכל מיני דברים שקשורים לשירה בפרט. הכרנו לפני עשר שנים בערך סביב סדרה של ערבי שירה בשם "פעמיים קיפוד" שלא היו כמוהם לפני כן וגם לא אחרי כן ושמשלב מסוים היה לי העונג האינסופי להיות חלק מהם לצד חבורה צבעונית ומוכשרת בצורה בלת אפשרית של אנשים שכללה, אם למנות רק את הידועים יותר (או אלה שהפכו עם הזמן להיות כאלה) את אפרת מישורי, רונה קינן, יואב כץ, שמעון אדף, אלה לורן ז"ל, קרן-אלקלעי גוט ובטח עוד שכחתי. אה, זכרונות.

אחר כך היא הוציאה ספר שירה שקשה כבר, אני מניח, להשיג, בשם 'העדר אסף' (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב – asaflessness), שגם עליו ראוי פעם לדבר יותר וכל הזמן הזה, כבר מעבר לים, היא גם עשתה בשירה מעשים אחרים לגמרי. מעשים מפרקים. מרחיבים. לפעמים מרגשים מאוד. תמיד מעניינים נורא. 'שירה אינטראקטיבית' אפשר לקרוא לזה. חלק מזה אפשר (צריך !) לדוג עדיין מהרשת. שם היא גם מסבירה את זה טוב יותר ממה שאני אצליח כאן.

עכשיו היא כתבה את הטקסטים האלה, שמתוכם היא הסכימה שאני אביא כאן. הם הגיעו במייל, בטפטופים, והצטברו בהדרגה למשהו מוצק מאוד. אותי הם דרסו ואז חזרו ברוורס. יותר מזה חבל לומר לפני שקוראים. אולי אחר כך, בתגובות.

 

שניים מתוך "שמונה קצרים לאהובי הפסיכופט":

3.
הוא משעין אותה על הקיר השחור ומרים לה את החצאית. הוא רוכן עד שראשו בגובה עכוזיה הלבנים. ידיו נשלחות אליה, מורעבות, כולו נדרך עם קצות האצבעות המתקרבות אל גבעותיה, הנה הן כמעט נוגעות, כמעט לשות את חול הים, חופרות בו מנהרות שמגיעות עד המים. האצבעות עורגות ומתקרבות אבל לא נוגעות, לא לשות, לא חופרות, בעצם הן בכלל לא מגיעות כי הן נפרדות מהיד ונושרות, מתפזרות על הריצפה קרוב לכפות הרגליים, עודן מתנועעות תולעים תלושות, נואשות להגיע. הוא מלקק את כפות ידיו החלקות, מעביר את לשונו על קו החיים, חש את רגישות העור, שהיא רכה ומשתוקקת, צורתן הרבועה של הידיים, המתאר השלם, העור המושלם במקום שם היו אצבעות. הידיים הלחות נמשכות אל העכוז, מבקשות לטבוע בבשר הרך, להרעיד אותו, להעביר בו גלים. הן מתקרבות באיטיות, הן חשות את חומה, את השדה הבלתי נראה המקיף אותה, את הבטחת התענוג המגדירה את גבולותיה, את תחומה, האוויר הדחוס כפרי שטרם ננשך, המיץ המתוק רגע לפני שהוא ניגר. הן מתקרבות אך לא מגיעות. כפות הידיים נושרות, נופלות על הריצפה בחבטה, כמעט מצליחות לגעת בקרסוליים. בן רגע הן קמלות. הוא מקיף את עמודי ירכיה המוצקים בגדמים שלו, ולא נוגע. הוא מקרב את פניו לחריץ, ולא נוגע. הוא משגר את הלשון. הלשון נורֵת מתוך פיו והיא נאנחת מעצמת הפגיעה. הלשון מחליקה בזריזות וממלאה את החריץ, מלווה אותו מלמעלה ועד לפתח. עבה ומחוספסת היא חודרת. היא מכופפת את עיניה היפות כדי לראות מה קורה, מאיימת בשיניים הקטנטנות והחדות של הכוּס שלה. מאוחר מדי. הלשון משתחלת כלפי מעלה, גמישה, נחושה וארוכה מאוד, מתמלאת ומתקשה. היא נשענת בכבדות על הקיר. דוחפת את ידה לתוך החור שלה בנסיון לתפוס את הפולשת. היא מצליחה לאחוז בה, אך הלשון חזקה ממנה. היא גוררת איתה את היד שנבלעת כולה בתוך הגוף. הלשון מטפסת בעקשות במעלה הקרביים, עוקפת את הצלעות, נכנסת לגרון ומגיחה בפה. בכח רב היא פותחת את השיניים החשוקות ופורצת החוצה. היא מלקקת את השפתיים המתוקות, את העיניים היפות, המופתעות, נכנסת לאוזניים ולאף. אז היא חוזרת לפה, עוברת דרך השפתיים שעכשיו רוטטות, מחפשת את הלשון השניה ועוקרת אותה. עם טרפה היא גולשת במהירות למטה ויוצאת. הגוף הרך, נטול לשון, גולש לריצפה בחוסר חוליות ונוחת בערימה רופסת על הריצפה הקרה, עדיין פולט קצף ים. 
  
7.
הוא משעין אותה על הקיר הלבן במטבח וחודר אליה בכח מספר פעמים עד שהוא מרים אותה מהריצפה וממסמר אותה לקיר. היא מנדנדת קלות את רגליה שתלויות מלימטרים אחדים מהריצפה, בנסיון להגיע או אולי כי זה נעים לה. הוא נושך את צווארה כדי לשתק אותה, וביד אחת מלקק אותה לאורך עמוד השדרה. הרוק החומצי שלו מרכך את העור. הוא מכניס את ידו השניה לפתח עכוזה ולוחץ כלפי מעלה, חותך את השכבה העליונה עד העורף. הוא מכניס את שתי הידיים לחתך ומפריד את הבשר מהעור. הוא מלטף את הבשר שנחשף, את עכוזה, ירכיה, מקיף אותה מבפנים ונוטל בידיו היבשות את תוכן השדיים החם והלח. הוא מכניס את הזרת לעור הפטמה המורם. הוא מותח את הפטמה לעבר פיה ונותן לה למצוץ את הזרת שלו המכוסה בעור הפטמה שלה. העור נמתח והחתך נפער וגדל. הוא מוציא יד אחת ותופס את שערה, מותח את הראש כלפי מעלה. בידו השניה הוא דוחף את הבשר הרך, מוציא חתיכות וזורק אותן על הרצפה. היא מתפתלת ומתעוותת, והוא גומר ומכתים את הקיר. היא נותרת רפויה, העור הפתוח תלוי סביבה מדולדל. הוא מסיט את הבשר בשתי ידיו, עושה לעצמו מקום. הוא מכניס את רגליו לתוך רגליה, מותח את העור ומפשק את הרגליים כדי ליצב את עצמו. הוא מכניס את הראש בפתח בגובה העורף ומעביר אותו מבפנים עד שפניו בגובה פניה. הוא מוציא את הלשון ומלקק את שפתיה המתוקות, הוא מניח לשיער ושובר לה את השיניים במכת אגרוף. הוא אוכל את השפתיים ומוציא את שלו דרך החור שנוצר בפניה. הוא דוחף את אצבעו לתוך עינייה, מוציא אותן בזהירות ומניח אותן על השולחן, הכחול הבלתי אפשרי שלהן מתמקד בגבו. הוא דוחף עם המצח עד שעינייו יוצאות מחורי עינייה ומסתדרות במקום. הוא מתבונן בקיר לרגע. אחר כך הוא מכניס את ידיו לתוך העור המתאים. הוא מתנער קלות כדי שהעור החדש יסתדר במקום. הוא מכניס את הידיים בפעם האחרונה לתוך החתך שבגב, מסדר את איברו בתוך שפתי הפות שלו בצד שמאל. הוא מרטיב את אצבעותיו ברוק דביק, מותח את העור וסוגר בזהירות את החתך. הוא נוגע בשדיים שלו. הם גדולים ורכים, זה גורם לו לעונג. הוא מתחכך בקיר הקר ומרגיש איך הוא נרטב מבפנים. הוא מחייך. הוא אוסף את שאריות הבשר מהרצפה ושם אותן במקרר בתוך כלי פלסטיק אטום. הוא מנקה את הכתמים בעזרת סמרטוט לח. העיניים הכחולות עוקבות אחריו ממקומן על השולחן. הוא נוטל עיין אחת בפיו. היא מלוחה מדי, הוא יורק אותה בגועל. העיין הנותרת מביטה בו בהבעה סתומה.