דורב-Not

דורבנות הוא מן האתרים החביבים עלי כבר כמה שנים. לא קורא קבוע אבל נוחת מדי פעם, מתענג, לפעמים אפילו מצביע קצת, וממשיך בחיי. בשנה האחרונה עוד הוסיפו יחסינו ועלו מדרגה כשהתחלתי לכתוב בו ערכים. אבל מה שהחל בקול תרועה עם שתי מילים שהתקבלו, החל להחליק מטה במדרון כשמילה אחר מילה נזרקת על ידי העורכים לפח האשפה של מערכת הניהול. מזל של מתחילים? אולי. מעליב? קצת, כמו כל דחיה, אבל לא הייתי מטריח אותנו להתכנס כאן רק בגלל עניין שולי כל כך.

העניין האמיתי הוא שבניגוד לשתי המילים הראשונות, דווקא המילים שנדחו לא היו מבחינתי סתם המצאות קופירייטריות אלא מענה לצורך אמיתי לבטא היבטים שכיחים של חיי היומיום שאין להם מלה מדויקת מספיק. לא מדובר בעניינים הרי-גורל במיוחד, יש לומר, וגם העובדה ששתיים מתוך ארבע המילים עוסקות בהפרשות איננה מוסיפה לתחושת הרוממות, ועם זאת כל אחת מהן, לתחושתי, עובדת, כלומר ממלאת פרצה במארג המילולי של הקיום השוטף. ולראיה, כולן הפכו מהר מאוד לחלק בלתי-נפרד מהלקסיקון שלי.

הצעד המתבקש הבא אם כן הוא להרחיב את המעגל כדי שבעוד זמן מה אוכל להתדיין בכובד ראש עם זרים גמורים ברכבת על טכניקות מתקדמות לחיטוי אסלות, טקטיקות החתלה, אסטרטגיות פריסת הכיבוד בשעת צפייה בארועי ספורט והפסיכולוגיה של הפרט בעולם הטוויטר.

אז הנה הן, בהופעת בכורה חגיגית:


ריפוך

הפעולה של ריפוד האסלה בשכבות של ניר טואלט בשרותים ציבוריים.
ואריאציה על הפועל 'לרפד' שמשלבת בו את צליל המלה "מופרך", להדגשת הנואלות המסוימת שיש בפעולה הזו, כשברקע גם צליל המלה "רוך" כתזכורת שכזה מצליח, אז לשבת על זה זה בעצם די נעים.

–  "אל תשאל איזה מגעילים השרותים במשרד הפנים, עשר דקות ביליתי בלרפך עד שהעזתי לשבת."
– "ריפכתי בשלוש שכבות ובדיוק כשבאתי להתיישב גיליתי שבגלל כמה טיפות שהיו שם התפשט על הכל כתם והייתי צריך להתחיל מהתחלה."


נגס-קקי

אצל תינוקות: קקי נוזלי במיוחד המתפשט ויוצא מצדי החיתול ומכתים גם את הבגדים והגוף. סיוטו של כל הורה. דורש רחצה מיידית של התינוק, החלפת כל בגדיו, כיבוס של ערמת בגדים צואים ובמקרים קשים במיוחד גם החלפת מצעים. משחק מילים לא מאוד מעודן על החורבן שעבר על העיר נגסקי לאחר נפילת פצצת האטום והצריך את בנייתה מחדש.

–  "סליחה שאיחרתי. רציתי רק להחליף לענר לפני שאני יוצא ופתאום היה לו שם נגס-קקי מהסרטים. חצי שעה לקח לי להשתקם מזה."


פיצוח!

קריאת שימחה ספונטנית אחרי שנבירה בקערית מלאה קליפות מעלה, כנגד כל הסיכויים, בוטן שלם.
משחק מילים המשלב בין צורת היחיד של "פיצוחים" לבין המשמעות המושאלת של הפועל לפצח (למשל, "לפצח את הצופן") ומהדהד ברקע גם את הקריאה האלמותית "זהו פיצוח!" מתוכנית הילדים הבלתי נשכחת.

– "איזה באסה, נראה לי שנגמרו הבוטנים ועוד לא מחצית אפילו."
– "רגע, רגע, … פיצוח! הלוואי שלהפועל יהיה את המזל שהיה לי עכשיו."


פיד-אפ

עייפות זמנית מזרם הציוצים בחשבון הטוויטר. משחק מילים על הביטוי האנגלי fed up.

– “שמתי לב שהפסקת להגיב ולרטווט בזמן האחרון”
– "עזוב, אני פיד-אפ לגמרי, חיב איזה פסק זמן, שוקל ברצינות אפילו לקרוא ספר"


מרפסת העיניים

כאשר אתה הולך ברחוב בין אנשים, שים לך כיצד עינייך פוגשות בהם. האם אתה מביט החוצה מאי-שם בפנים, נסתר מאחורי קפלים, רואה ולא נראה, כך שמי שבא לקראתך רואה בעינייך רק זגוגיות ריקות ומתקשח ונאטם מתוך חשדנות של מי שיודע שעוקבים אחריו בהיחבא, או שאתה קרוב וגלוי מעט יותר וניתן להבחין מבחוץ בצדודיתך העסוקה בענייניה ולחלוף על פנייך משום כך בנינוחות ידידותית, גם אם מרוחקת. או אולי, כמו בימים הטובים ביותר, אתה רוכן החוצה ממרפסת העיניים, מאיר פנים אל כל הבא לקראתך, נכון למגע.

פרויקט הלהיטים: Here comes the rain again – Eurythmics

תקציר הפרקים הקודמים:
לפני זמן מה התחלתי להתעניין בלהיטים. עלה בדעתי שאם ההשפעה שלהם חזקה כל כך, אולי יש בהם משהו מעבר לדביקות הזולה והמניפולטיבית שרגילים לייחס להם. כדי לבדוק את העניין יותר לעומק תרגמתי כמה כאלה באופן ששומר על הלחן שלהם ואגב כך גם קראתי אותם בעיניים שערות למורכבות האמנותית שלהם, וכתבתי מה שראיתי. כל המסע הקטן הזה תועד בבלוג בשתי תחנות: פוסט על California Dreaming ו-פוסט על Eternal Flame. תחנה שלישית, Freed from desire של Gala, אפשר למצוא בסוף המאמר שפרסמתי על הנושא בגליון האחרון של כתב העת 'כתובת'.
עכשיו תחנה רביעית.


Here comes the rain again – Eurythmics

הנה הגשם שוב

יורד בתוך הראש כמו פזמון ישן

שוטף אותי בפנים במטר של רגש.

רוצה לצאת אל המרחבים

לומר מילים של אהבה

לצלול לתוך הים שלך

מה יורד אצלך?


אז בוא דבר אתי

כמו אוהבים

כרבל אותי

כמו אוהבים

דבר אתי

כמו אוהבים


הנה הגשם שוב

נתך לי על הראש כמו אסון חדש

קורע מבפנים במטר של רגש.

רוצה לנשום את המרחבים

רוצה לגעת בכולך

לצלול לתוך הים שלך

מה יורד אצלך?


אז בוא דבר אתי

כמו אוהבים

כרבל אותי

כמו אוהבים

דבר אתי

כמו אוהבים


הנה הגשם שוב

יורד בתוך הראש כמו פזמון ישן

שוטף אותי בפנים במטר של רגש

(הנה שוב הוא בא, הנה שוב

הוא בא)

רוצה לצאת אל המרחבים

לומר מילים של אהבה

לצלול לתוך הים שלך

מה יורד אצלך?




באיזה דיוק מצליח השיר הזה להעביר את הבו-זמניות של ההתרגשות של אהבה חדשה יחד עם ידיעת סופה הבלתי נמנע, הידיעה שזו עוד התאהבות בשרשרת לא נגמרת, מחזורית, של שברונות לב. כל אמצעי הביטוי שלו – המילים, הלחן, העיבוד והביצוע  – חוברים יחד בשלמות לשרטט את תמונת הנפש של אשה גדולה, רב-מימדית, חרוכה מאהבות אבל פתוחה אליהן בכל מאודה.

המבנה של השיר פשוט מאוד ועושה שימוש נבון לצרכיו במחזוריות המובנית של להיטים: בית-פזמון, בית-פזמון, בית-פזמון. יתרה מזאת, הבית הראשון והשלישי זהים לחלוטין ואילו הבית השני, שמילותיו אמנם שונות, גם הוא למעשה שכפול מדויק של הבית הראשון פרט לעובדה שבמספר מקומות הוצאו רצפים של מלה או שתיים ובמקומן שובצו רצפים זהים מבחינה מוסיקלית אבל כאלה שמשנים את משמעות השורה בה הם משובצים. כך למשל בשורה השניה like a memory  הופך ל- like a tragedy. בשורה השלישית Falling on my head  הופך ל-Tearing me apart. הטכניקה הזו ממחישה באופן גרפי ממש כמה מעט דרוש כדי לעבור בין שני הקטבים, כלומר את תחושת הגבול הדק בין אהבה לשברונה, שהיא לבו של השיר.

מצד התוכן, בכל אחד משני הדימויים המובילים של השיר ישנה כפילות פנים המהדהדת אף היא את אותו מתח בסיסי. הגשם, שנמצא בפתיחת כל בית, הוא דימוי שבחזית שלו מצויים היסודות של חיים, צמיחה, והתחדשות אבל ברקע, בפאתי הדימוי, נמצאים גם ההצפות, ההשחתה, האפור והמדכא. דבר דומה קורה עם דימוי האוקיינוס הנועל כל אחד מן הבתים ( Wanna dive into your ocean). גם כאן החזית משדרת גודל, עוצמה, יופי והבטחה אבל אותו גודל עצמו נושא עמו סכנה, פחד מהיבלעות ותחושה של אפסות מול האינסוף. שני הדימויים הללו, ממש כמו הגיבורה המתאהבת ומתרסקת חליפות, מהבהבים ללא הרף בין החזית המבטיחה שלהם לעורף האפל. לזה מצטרף החרוז הפשוט, הילדותי כמעט rain– againהמשתרג כמו גפן לאורך הטקסט ומלחים באפקטיביות רבה את השניות של צמיחה והשחתה שיש בדימוי הגשם עם החזרה האינסופית של again.

כעת אנחנו מגיעים לפזמון, שהוא לב העניין, תרתי משמע. מול הבתים המתארים את המציאות החיצונית המחזורית של התאהבות-פרידה-התאהבות, מביא הפזמון את קולה של הנפש הפנימית ביותר שכולה בערה תמימה ומתמדת של הכמיהה להתאחד עם אהוב, בערה שהיא מקור האנרגיה המסובב את הגלגל השוחק של הבתים. בהתאם לכך הפזמון מדבר בפעלים הפשוטים ביותר וחורז אותם באופן הנאיבי ביותר: talk-walk- talk וכל שורה שניה שלו חוזרת על אותה כמיהה בסיסית לאהבה רומנטית –  Like lovers do.

אבל במקביל לפשטות הטקסטואלית הזו מתחולל בפזמון, במישור העיבוד המוסיקלי שלו, גם מהלך מורכב יותר. אל תוך המעטפת האלקטרונית הקצבית, המתכתית מעט, הסדירה כמו גשם, העוטפת את בתי השיר חודר פתאום בפזמון זרם אחר, חם ופשוט. פתאום אנחנו שומעים כינורות רומנטיים, פתאום מקהלת בנות מצטרפת בקולות רקע של "שוו-ואפ, שוו-וואפ" מתקתק. השילוב בין שני אלה לבין העיבוד הבסיסי המנוגד להם ברוחו יוצר תערובת שמוסרת את העמדה הנפשית הדואלית של השיר באופן שקשה לעמוד בפניו. לכך מצטרף עניין נוסף שהוא בעיניי אולי הדבר המפעים ביותר בשיר הזה: הביצוע.

הקול של לנוקס, האופן בו היא מגישה את השיר הוא פלא של דיוק. זה קול מלא עוצמה, חרוך ועם מדה מדויקת של עייפות גדולה. כל מלה שנאמרה כאן על השיר מקופלת בתוך העומק שלו. בפזמון קורה לקול הזה דבר מפתיע: מצטרף אליו קול נוסף, או ליתר דיוק גרסה חדשה של אותו קול. את השורה Talk to me שר קולה של לנוקס, אבל לא זה המוכר מבתי השיר שקדמו לפזמון אלא גרסה צעירה יותר, כזו שנוכחים בה במלוא עוזם הרעננות והתום בטרם התכסו בשכבה של עייפות ופכחון. את השורה הבאה, Like lovers do, שר הקול הבוגר וכך, לסירוגין, לכל אורך הפזמון משוחחים ביניהם שני קולותיה של הנפש האחת וממחישים בכך בצורה מבריקה בעוד מימד את השניות שהיא לבו של השיר.


שואב מהנחל וחולט תה – על שיר של סו דונג פו

אני קורא בחודשים האחרונים את המבחר "משתה לאדם בודד", המקבץ את תרגומיו של דן דאור ז"ל מכל השנים. למעט דפדוף זריז מעת לעת, לא חציתי כל החודשים הללו את גבולות השער הראשון, הקצר למדי, המכיל את תרגומיו מן השירה הסינית הקלאסית. ההגיון המו"לי שבקיבוץ כל תרגומיו של דאור שלא פורסמו לפני כן בספר ברור מאוד, בוודאי זמן כה קצר לאחר מותו, ויחד עם זאת כשאתה קורא בספר ברור שבעתיים שלפחות השער הזה, הפותח, חיב היה להיות ספר קטן בפני עצמו.

איך, למשל, ניתן לעבור לתרגומים של בודלר או לאפוס אנגלי עתיק אחרי שיר כזה:


סו דונג פו/ שואב מהנחל וחולט תה

אֵשׁ חַיָּה וְלֹא חֲסֵרִים אֶלָּא

מַיִם חַיִּים לְהַרְתִּיחַ

מִסֶּלַע הַדַּיָּגִים אֲנִי כּוֹפֵף גֵּוִי

אֶל נַחַל עָמֹק וְצָלוּל

בְּתַרְוָד גָּדוֹל חוֹפֵן יָרֵחַ

לְהָבִיא אֶת הָאָבִיב אֶל הַכַּד

בְּכַף קְטַנָּה חוֹתֵךְ אֶת הַמַּיִם

אֶת הַלַּיְלָה לָשִׂים בִּצְלוֹחִית

חֲלַב הַשְּׁלָגִים מְבַעְבֵּעַ כְּבָר

חוֹלֵט אֶת הֶעָלִים שֶׁנּוֹתְרוּ

רוּחַ בָּאֳרָנִים קָמָה לְפֶתַע

מוֹזֵג עִם הַתֵּה אֶת קוֹלָהּ

לְמֵעַי הַיְּבֵשִׁים לֹא קַל לוֹמַר

כִּי דַּי בִּשְׁלוֹשָׁה סְפָלִים

יוֹשֵׁב וּמַקְשִׁיב, מֵעִיר עֲזוּבָה

עוֹלוֹת נְקִישׁוֹת אַשְׁמוּרָה


זה שיר שאחריו ראוי יותר מכל לשתוק, להמשיך את חוט ההאזנה הדרוכה לעולם שהוא מסתיים בה. אם בכל זאת אני ממשיך, זה כדי לומר משהו על יסוד של השירה שמתגלה בו באופן מזוקק: התנועה. מעט מאוד קורה בשיר הזה מבחינה עלילתית – אדם לבדו ביער חולט תה – אבל השיר הוא כולו תנועה, רצף של פעולות שכל אחת מהן נעשית בקשב עמוק לסביבתה ומתוך הקשב הזה נולדת הפעולה הבאה בזרימה הכרחית, חלקה. האש החשופה קוראת למים, הגו מתכופף כמאליו אל הנחל, התרוד נשלח, הכף חותכת, הבעבוע מתחיל, העלים נחלטים, התה נמזג.

אבל הרכינה אל הנחל גם רואה צלילותו המזמינה ואת עומקו הבלתי מושג. איסוף המים בתרוד גם רואה את המגע-לא-מגע עם הירח המשתקף בהם ואת מעשה החיבור עם הטבע שיש בזה, על הסאבי שבו. חיתוך המים בכף רואה את העלמותו של הירח, כלומר את הפחת שיש במעבר מן הנחל אל התרוד ואל הצלוחית, העין שרואה את המים רותחים רואה גם את מקורם בשלגים הקפואים והאוזן ששומעת את הבעבוע שומעת גם את הרוח שקמה לפתע בארנים.

הרוח הזו היא השיר כולו. יחד עם קולה נמזגים אל הכוס גם השתקפות הירח, צלילות הנחל, חיותה של האש וכל השאר. ההפרדות המלאכותית בין פעולה למושאה, בין חוץ לפנים, טבע ואדם מתבטלת לטובת אחדות אחת של תנועה. ליצחק לאור יש שורה יפה : "אני עובר וגם מדבר על זה שאני עובר". השיר הזה עונה לשורה של לאור: "אני עובר וגם מקשיב לעצמי עובר, ועובר בעקבות זה באופן אחר"

אחרי שלושה ספלים מגיע רגע של עצירה, עצירה שגם היא כולה פעולה: "יושב ומקשיב". הקשב הפעיל הזה מזמן את נקישות האשמורה, שבעוד רגע יזמנו בתורן את הפעולה הבאה. כמה נכון לשיר הזה להסתיים כך, להותיר את קוראו בישיבה קשובה לנקישות רחוקות של בוקר עולה, להזמין אותו עצמו לעשות את הפעולה הבאה הממשיכה את השיר.

והנה הפעולה שהישיבה הקשובה הזו הולידה אצלי. אני קד קידה עמוקה לסו דונג פו ואומר את הדברים הבאים:


מְשׁוֹרְרִים יְקָרִים, חִדְלוּ מִשִּׁירֵיכֶם

נֵאָסֵף יַחַד

לִשְׁמֹעַ אֶת שִׁירוֹ

שֶׁל סוּ דּוֹנְג פּוֹ הַגָּדוֹל.

כְּשֶׁיִּסְתַּיֵּם

נִשָּׁאֵר לָשֶׁבֶת

בְּחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים

רֵיחוֹת עֲמוּמִים שֶׁל פְּרִיחָה

לְטִפַת שְׁבָבֵי רוּחַ

יְלַבּוּ אֶת רִמְצֵי הַמְּדוּרוֹת

יַצִּיתוּ אֵשׁ חֲדָשָׁה תַּחַת סִיר הַמָּרָק שֶׁהִצְטַנֵּן

טוני סקוט הוא רב-אמן

אני כותב את הכותרת הזו כמה דקות אחרי שסיימתי לצפות בסרט האחרון שלו, Unstoppable.
זה סרט שאין בו אפילו דבר אחד חדש. ההיפך הגמור – הסרט כולו הוא ואריאציות על נושא ששוכפל שוב ושוב עד לזרא בעשרות אם לא מאות סרטים בשלושת העשורים האחרונים. האסון הבלתי נמנע, במקרה הזה רכבת לא מאוישת מלאה חומרים דליקים הדוהרת אל תוך עיר מאוכלסת בצפיפות, שני הגיבורים משולי המערכת שמתחילים כשונאים ואגב הפעולה לומדים להכיר ונעשים קרובים, השד הפרטי שכל אחד מהם סוחב על גבו ונאלץ מתוקף הנסיבות הקשות להתעמת אתו, הספירה הבלתי נגמרת לאחור, ההצלה בשניה האחרונה. כדי לעשות עוד סרט בתבנית הזו מבלי לנסות לפרוע אותה במילימטר במאי צריך להיות מטורף או אוויל. או רב-אמן.

טוני סקוט עולה על הרכבת הדוהרת של ההפקה הזו שאמורה, חייבת, לפי כל הגיון להסתיים בהתרסקות מוחלטת ויוצא עם סרט שעובד. הוא עוקב באדיקות אחרי כל ניואנס וניואנס של הנוסחה, לא מחמיץ אפילו אחד ועוד מזכיר לך בדרך כמה ששכחת, ובכל זאת מוציא תחת ידיו סרט בוהק מרעננות. איך? במלה אחת – כי הוא רב-אמן. בעוד כמה מילים – כי הוא עובר דרך הנוסחה ויוצא מהצד השני שלה.

כמו אצל רבי-האמנים הגדולים בכל תחום, למשל בסונט, מגבלות הצורה שהוא יוצר בתוכה טבעיות לסקוט כל כך, מובנות לו באופן עמוק כל כך, עד שהן לא פוגמות כמלוא הנימה בחופש היצירתי שלו. ומרגע שהמגבלה הצורנית איננה תובעת מאמץ היא הופכת לכוח עצום. בידיים כאלה התבונה הגדולה האצורה בתבנית, כל שכבות השנים והיוצרים ששכללו אותה לכדי שלמות, הופכים ממכשול לרוח גבית. על כנפי הרוח הזו Unstoppable ממריא ומצליח להשמיע את התו המיוחד שלו.

התו הזה הוא מגע מופשט שקשה לנסח אותו במילים והוא עיקרו של הסרט. טוני סקוט מנהל את העלילה במיומנות רבה אבל באופן פונקציונלי לחלוטין, כלומר רק במידה המינימלית ההכרחית. הוא מניח לנוסחה להוביל ומפנה את העניין היצירתי שלו להתבונן בעניין אחר, ברכבות עצמן. התנועה שלהן, האורך, האופן בו הן מתפתלות, השילוב בין עוצמה למגושמות שיש בהן והיחס בין סוג התנועה שלהן לבין לתנועת החיים של האנשים שחייהם מוקדשים לעבודה בתוכן. זה השיר האמיתי שהסרט הזה שר לכל אורכו ומגיע לשיאו בשוט הסיום וגם אם הוא איננו שיר ענק, הוא יפה וחדש ונוגע ללב מאוד.

פינת הציטוט – מהדורה מיוחדת לליל הסדר

"… תטעם את זה. מה אתה אומר?" אני נוטל טיפה וטועם ואומר: "חסר מלח." היא טועמת ואומרת: "לא חסר מלח. הכל חסר. עכשיו תשים גם מלח וגם סוכר וגם פלפל." אני מוסיף קמצוץ מכל תבלין והיא אומרת, "מלח וסוכר זה לא אותו דבר. מלח הוא חזק. סוכר הוא חלש. אתה צריך לפחות עוד חצי כף סוכר." אני טועם אחרי הערבוב וגם היא טועמת. "נו?" היא אומרת. "חסר עוד מכולם," אני אומר. "נכון," היא אומרת, "אבל סוכר יש כמעט מספיק." אני מוסיף מכולם ומערבב. טועמים. "נו?" היא שואלת. "בסדר?" אני שואל בחשש. "בסדר?" היא שואלת. טועמת שוב. "לא. זה צריך להיות מלוח כמו שזה חריף, ולא כמו שזה מתוק." היא מוסיפה עוד קמצוץ של מלח ועוד פלפל שחור. אני מערבב וטועם. אני חש בהבדל. אני אמנם חש בו. "נו? מה חסר עכשיו?"  "אני חושב שעכשיו בכל זאת חסר קצת סוכר ועוד קצת פלפל." היא טועמת. בודקת היטב בלשונה. "נכון. הבנת." ואני אמנם הבנתי. ראיתי בדמיוני את שלושת הטעמים באים זה אל זה מכיוונים שונים. המלח מלמטה, הסוכר הוא המישור והפלפל מלמעלה, מעט אחריהם. הם מתקרבים זה אל זה עד שהם מתלכדים, לא בדיוק לטעם אחד, אלא לגוף תלת-מימדי שהפלפל הוא חודו, הסוכר הוא גופו והמלח הוא אימרתו הנמשכת אחריו. "רוזה, אני הבנתי!" אמרתי בשמחה וחיבקתי את כתפיה הזעירות בצחוק. "כן, הבנת," הפטירה, כמזכירה לי את פרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת."


(מתוך "מתכון לגפילטע פיש", אריאל הירשפלד, מן הספר הנפלא "רישומים של התגלות", עמ' 96-97, הוצאת חרגול, 2006)

[פתאום אדום]

פִּתְאוֹם אָדֹם

שֶׁהָיָה שָׁם תָּמִיד

מוֹפִיעַ

בֵּין צְהֻבִּים


[ישבתי בשדה פרחים והתבוננתי. המחשבות נדדו בתזזית מעניין לעניין עד שברגע מסוים הן פסקו ונעשיתי מאוד שקט. אז ראיתי את הפרג הבודד בשולי שדה החרציות ורשמתי את הדברים. כמה ימים אחר כך יצאתי לטייל בפרדסים והדבר חזר על עצמו עוד מספר פעמים]

True Grit

בארטון פינק, צומת מילר, פארגו, לא ארץ לזקנים (שעליו כתבתי כאן בעבר) – כל סרט של האחים כהן שראיתי עד היום היה עיון מסעיר, מעורר מחשבה ורפלקסיבי על המצב האנושי, או לכל הפחות חוויה משעשעת ותעלולית שמורידה כאפה מרעננת לאמנות הקולנוע (כאלה היו אחי איפה אתה, הקפיצה הגדולה ואם אני זוכר נכון גם בייבי אריזונה).

'אומץ אמיתי' הוא משהו אחר. זה הסרט הראשון שלהם שאני לא רואה בו שום דבר שמעבר לסרט עצמו, כלומר מעבר למערבון הישיר והמחוספס שהוא. נדמה שהתשוקה שבעשייה שלו משוקעת בנסיון ליצור סרט שהוא מימוש נאמן של ז'אנר המערבון הקלאסי. לא מחווה פוסט-מודרנית עתירת ציטוטים או שיחזור תקופתי מתרפק אלא היכנסות אמיתית לעורו של המערבון של פעם. הנסיון הזה, צריך לומר, עולה בידם בצורה יוצאת מן הכלל. אומץ אמיתי הוא מערבון מן הסוג שהמונים נהרו לראות בשנות החמישים והשישים לשעתיים של בידור קליל. שוה לראות את הטריילר ל-True Grit המקורי מ-1969 בכיכובו של ג'ון ויין כדי לחוש עד כמה הסרט של האחים כהן מדויק מן הבחינה הזו.

אבל אחרי ההתפעלות מן היכולת ליצור באופן מושלם כל כך בתוך הז'אנר מה שנשאר, דווקא משום שהסרט כל כך מצליח לעשות את מה שהוא מנסה, הוא מערבון שמספק יומית קלילה ומהנה מאוד, לא פחות אבל גם לא יותר. בדרך כלל אני האחרון שיתלונן על זה, פשוט באותו ערב באתי לראות סרט של האחים כהן.

אני מפספס משהו?