תערוכת הצילום American music של אנני ליבוביץ בתל-חי – רשמים – 2

לאנני לייבוביץ יש יחס מעניין לדימוי. מצד אחד היא איננה נלחמת בו. היא מקבלת לחלוטין את הדימוי של מושאיה המפורסמים ומשתפת אתו פעולה בתצלום. כך למשל הזמר והכותב בק דקיק, זוהר וזחוח במכוניתו הקליפורנית נראה בדיוק כפי שהיינו מצפים. כך גם ראיין אדאמס והגיטרה במלון עם מטה סתורה; ג'ון פרוסיאנטה, הגיטריסט של הרד הוט צ'ילי פפרס, בחצי גוף עליון חשוף, גיטרה, עיניים עצומות וזרוע מותשת מדקירות מזרק; זמרת הקאנטרי-רוק לוסינדה ויליאמס על כביש טקסני נמתח לאינסוף; טום וויטס בחלל אורבני קודר מוטרף-למחצה, מלא פסנתרים וכלי נגינה ישנים. כך כמעט כל אחד מן המצולמים. כולם מורשים להביא אתם אל התצלום את הדימוי הציבורי המוכר ביותר שלהם.
מצד שני, אנני לייבוביץ איננה הולכת שבי אחר הדימוי הציבורי של מצולמיה ההיפר-מפורסמים. כלומר היא מקבלת אותו אל תוך התצלום אבל איננה מקנה לו את המעמד הגדול מהחיים שמקובל לתת לו באופן אוטומטי. במילים פשוטות, היא איננה מתרגשת ממנו. המהלך הכפול והבוגר הזה הוא שהופך את תצלומיה לבעלי ערך, למשמעותיים באמת. כאלה שאינם נופלים בפח של הדימוי וגם לא בפח של החתרנות או המקוריות לכאורה המבקשות ללכת במכוון כנגדו. המרווח הזה שהתצלומים מצליחים לייצר מן הדימוי מאפשר לצופה בהם לראות אותו אבל לא להיבלע בו. כלומר לראות  בו זמנית את הדימוי ואת האדם עצמו וחשוב עוד יותר מכך – את העובדה שהם אינם אחד.

את התצלומים שהוזכרו כאן (למעט אחד) ועוד כמה וכמה אפשר לראות כאן.

עוד רשמים מן התערוכה.

3 תגובות בנושא “תערוכת הצילום American music של אנני ליבוביץ בתל-חי – רשמים – 2

  1. גיבוריה של לייבוביץ מייצגים שבר של החלום האמריקאי. דומה שעובדת מפורסמותם נדחקת לשוליים. זה המיינסטרים האמריקאי, פרבר נידח, פאב שכונתי, גיבוריו של ריימונד קארבר. זה מעמד ביניים? כך נראה

  2. אין שום דבר קארברי בצילומים האלה וגם לא שבר.אפילו האגף בתערוכה שעוסק בשורשי המוזיקה האמריקאית ומצלם מוסיקאים, בעיקר שחורים, בעיקר בשחור לבן, במקומות בהם נהוותה ההסטוריה הזו, איננו מוסר שבר אלא דבר מה אחר שידם המזרזרת של חיי היומיום מונעת ממני לנסח כרגע.

השאר תגובה