צרות הן המקצוע שלי, ריימונד צ'נדלר, הוצ' מעריב

אח, אח הצ'נדלר הזה. מחליק בגרון כמו כוס ויסקי משובח מן הבקבוק שעל השרפרף בחדרה של העלמה הנטרס, חזק כמו אלה בעורף, מפתיע כמו גופה בתוך מיטת קיר בבית דירות עלוב. ארבעה סיפורים מוקדמים של צ'נדלר מקובצים בספר הזה. סיפורים מימי ראשית כתיבתו הבלשית כשהחל, בגיל 44, אחרי שאיבד את משרת הניהול הבורגנית והמכניסה שלו בחברת נפט בשל בעיות אלכוהוליזם ופה גדול מדי, לשלוח לפרנסתו סיפורי בלשים רזים וקשוחים לשבועוני הבלש בפרוטה של התקופה.

כמו יוצרו, גם הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבור הסיפורים בכרך הזה וברומנים של צ'נדלר, הוא מי שנפל מן הסחרחרה הצבעונית והמרופדת של ה"חיים המסודרים" אל ערבוביית הברזלים והברגים המזוהמת ונוטפת הגריז שמתחת. העולם של מארלו הוא מקום קשוח, ישיר ונטול גינונים. ג'ונגל של שורדים גדולים וקטנים בתוכו הוא מתנהל ביעילות לאקונית ומנוסה. הוא יקבל כל מקרה שיכול להכניס לו כסף אבל לא תמיד יאהב את זה, יזחל לתוך כל כוך אפל שיקדם את החקירה בלי לפחד לחטוף סנוקרת פה ושם (אחת הגונה לפחות בכל סיפור), יעדיף להכריע עניינים בלשונו החדה אבל לא יהסס לשלוף אקדח כשזה באמת נחוץ – ותמיד תמיד יחזור לאותה נקודה בה החל, למשרד האפלולי עם חדר הקבלה הקטן שם יעביר את ימיו כשהוא "מתאמן בלנדנד את הרגליים" עד שיכנס בדלת הלקוח המפוקפק הבא.
אבל מה שהופך את הקריאה בסיפורים האלה ליותר מהעברת זמן עצלה, מה שגרם להם לשרוד את מבחן הזמן והמוניטין המפוקפק של האכסניות המקוריות בהן הם פורסמו, היא העובדה שפיליפ מארלו הוא הרבה יותר מסך חלקיו. הדיבור של מארלו בסיפורים האלה עם עצמו ועם אחרים, ולדבר הוא ללא ספק הדבר שפיליפ מארלו עושה הכי טוב, הוא שילוב ממיס ובלתי אפשרי של קשיחות, שנינות וציניות שמתחתן פועם לב גדול, חם וכואב שמבצבץ החוצה דרך המשפטים החד-פעמיים, המלוטשים בדיוק במידה הנכונה שצ'נדלר מצליח פעם אחר פעם לשים בפי גיבורו וכבר הפכו לסמל תרבות ומודל לחיקוי. את הדיבור הזה מצליח להפליא ללכוד המתרגם דניאל מזרחי, ולחווית הקריאה המושלמת מתלווים גם פתח דבר קצר, מחכים ומענג מאת צ'נדלר עצמו ואחרית דבר מעניינת ואוהבת של העורך איתמר בן-כנען.

(פורסם ב-22.10.04 ב-'צומת השרון')

עוד ברשת:

השאר תגובה