אורית קרוגלנסקי – קצרים לאהובי הפסיכופט

אורית קרוגלנסקי היא כל מיני דברים בכלל, וכל מיני דברים שקשורים לשירה בפרט. הכרנו לפני עשר שנים בערך סביב סדרה של ערבי שירה בשם "פעמיים קיפוד" שלא היו כמוהם לפני כן וגם לא אחרי כן ושמשלב מסוים היה לי העונג האינסופי להיות חלק מהם לצד חבורה צבעונית ומוכשרת בצורה בלת אפשרית של אנשים שכללה, אם למנות רק את הידועים יותר (או אלה שהפכו עם הזמן להיות כאלה) את אפרת מישורי, רונה קינן, יואב כץ, שמעון אדף, אלה לורן ז"ל, קרן-אלקלעי גוט ובטח עוד שכחתי. אה, זכרונות.

אחר כך היא הוציאה ספר שירה שקשה כבר, אני מניח, להשיג, בשם 'העדר אסף' (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב – asaflessness), שגם עליו ראוי פעם לדבר יותר וכל הזמן הזה, כבר מעבר לים, היא גם עשתה בשירה מעשים אחרים לגמרי. מעשים מפרקים. מרחיבים. לפעמים מרגשים מאוד. תמיד מעניינים נורא. 'שירה אינטראקטיבית' אפשר לקרוא לזה. חלק מזה אפשר (צריך !) לדוג עדיין מהרשת. שם היא גם מסבירה את זה טוב יותר ממה שאני אצליח כאן.

עכשיו היא כתבה את הטקסטים האלה, שמתוכם היא הסכימה שאני אביא כאן. הם הגיעו במייל, בטפטופים, והצטברו בהדרגה למשהו מוצק מאוד. אותי הם דרסו ואז חזרו ברוורס. יותר מזה חבל לומר לפני שקוראים. אולי אחר כך, בתגובות.

 

שניים מתוך "שמונה קצרים לאהובי הפסיכופט":

3.
הוא משעין אותה על הקיר השחור ומרים לה את החצאית. הוא רוכן עד שראשו בגובה עכוזיה הלבנים. ידיו נשלחות אליה, מורעבות, כולו נדרך עם קצות האצבעות המתקרבות אל גבעותיה, הנה הן כמעט נוגעות, כמעט לשות את חול הים, חופרות בו מנהרות שמגיעות עד המים. האצבעות עורגות ומתקרבות אבל לא נוגעות, לא לשות, לא חופרות, בעצם הן בכלל לא מגיעות כי הן נפרדות מהיד ונושרות, מתפזרות על הריצפה קרוב לכפות הרגליים, עודן מתנועעות תולעים תלושות, נואשות להגיע. הוא מלקק את כפות ידיו החלקות, מעביר את לשונו על קו החיים, חש את רגישות העור, שהיא רכה ומשתוקקת, צורתן הרבועה של הידיים, המתאר השלם, העור המושלם במקום שם היו אצבעות. הידיים הלחות נמשכות אל העכוז, מבקשות לטבוע בבשר הרך, להרעיד אותו, להעביר בו גלים. הן מתקרבות באיטיות, הן חשות את חומה, את השדה הבלתי נראה המקיף אותה, את הבטחת התענוג המגדירה את גבולותיה, את תחומה, האוויר הדחוס כפרי שטרם ננשך, המיץ המתוק רגע לפני שהוא ניגר. הן מתקרבות אך לא מגיעות. כפות הידיים נושרות, נופלות על הריצפה בחבטה, כמעט מצליחות לגעת בקרסוליים. בן רגע הן קמלות. הוא מקיף את עמודי ירכיה המוצקים בגדמים שלו, ולא נוגע. הוא מקרב את פניו לחריץ, ולא נוגע. הוא משגר את הלשון. הלשון נורֵת מתוך פיו והיא נאנחת מעצמת הפגיעה. הלשון מחליקה בזריזות וממלאה את החריץ, מלווה אותו מלמעלה ועד לפתח. עבה ומחוספסת היא חודרת. היא מכופפת את עיניה היפות כדי לראות מה קורה, מאיימת בשיניים הקטנטנות והחדות של הכוּס שלה. מאוחר מדי. הלשון משתחלת כלפי מעלה, גמישה, נחושה וארוכה מאוד, מתמלאת ומתקשה. היא נשענת בכבדות על הקיר. דוחפת את ידה לתוך החור שלה בנסיון לתפוס את הפולשת. היא מצליחה לאחוז בה, אך הלשון חזקה ממנה. היא גוררת איתה את היד שנבלעת כולה בתוך הגוף. הלשון מטפסת בעקשות במעלה הקרביים, עוקפת את הצלעות, נכנסת לגרון ומגיחה בפה. בכח רב היא פותחת את השיניים החשוקות ופורצת החוצה. היא מלקקת את השפתיים המתוקות, את העיניים היפות, המופתעות, נכנסת לאוזניים ולאף. אז היא חוזרת לפה, עוברת דרך השפתיים שעכשיו רוטטות, מחפשת את הלשון השניה ועוקרת אותה. עם טרפה היא גולשת במהירות למטה ויוצאת. הגוף הרך, נטול לשון, גולש לריצפה בחוסר חוליות ונוחת בערימה רופסת על הריצפה הקרה, עדיין פולט קצף ים. 
  
7.
הוא משעין אותה על הקיר הלבן במטבח וחודר אליה בכח מספר פעמים עד שהוא מרים אותה מהריצפה וממסמר אותה לקיר. היא מנדנדת קלות את רגליה שתלויות מלימטרים אחדים מהריצפה, בנסיון להגיע או אולי כי זה נעים לה. הוא נושך את צווארה כדי לשתק אותה, וביד אחת מלקק אותה לאורך עמוד השדרה. הרוק החומצי שלו מרכך את העור. הוא מכניס את ידו השניה לפתח עכוזה ולוחץ כלפי מעלה, חותך את השכבה העליונה עד העורף. הוא מכניס את שתי הידיים לחתך ומפריד את הבשר מהעור. הוא מלטף את הבשר שנחשף, את עכוזה, ירכיה, מקיף אותה מבפנים ונוטל בידיו היבשות את תוכן השדיים החם והלח. הוא מכניס את הזרת לעור הפטמה המורם. הוא מותח את הפטמה לעבר פיה ונותן לה למצוץ את הזרת שלו המכוסה בעור הפטמה שלה. העור נמתח והחתך נפער וגדל. הוא מוציא יד אחת ותופס את שערה, מותח את הראש כלפי מעלה. בידו השניה הוא דוחף את הבשר הרך, מוציא חתיכות וזורק אותן על הרצפה. היא מתפתלת ומתעוותת, והוא גומר ומכתים את הקיר. היא נותרת רפויה, העור הפתוח תלוי סביבה מדולדל. הוא מסיט את הבשר בשתי ידיו, עושה לעצמו מקום. הוא מכניס את רגליו לתוך רגליה, מותח את העור ומפשק את הרגליים כדי ליצב את עצמו. הוא מכניס את הראש בפתח בגובה העורף ומעביר אותו מבפנים עד שפניו בגובה פניה. הוא מוציא את הלשון ומלקק את שפתיה המתוקות, הוא מניח לשיער ושובר לה את השיניים במכת אגרוף. הוא אוכל את השפתיים ומוציא את שלו דרך החור שנוצר בפניה. הוא דוחף את אצבעו לתוך עינייה, מוציא אותן בזהירות ומניח אותן על השולחן, הכחול הבלתי אפשרי שלהן מתמקד בגבו. הוא דוחף עם המצח עד שעינייו יוצאות מחורי עינייה ומסתדרות במקום. הוא מתבונן בקיר לרגע. אחר כך הוא מכניס את ידיו לתוך העור המתאים. הוא מתנער קלות כדי שהעור החדש יסתדר במקום. הוא מכניס את הידיים בפעם האחרונה לתוך החתך שבגב, מסדר את איברו בתוך שפתי הפות שלו בצד שמאל. הוא מרטיב את אצבעותיו ברוק דביק, מותח את העור וסוגר בזהירות את החתך. הוא נוגע בשדיים שלו. הם גדולים ורכים, זה גורם לו לעונג. הוא מתחכך בקיר הקר ומרגיש איך הוא נרטב מבפנים. הוא מחייך. הוא אוסף את שאריות הבשר מהרצפה ושם אותן במקרר בתוך כלי פלסטיק אטום. הוא מנקה את הכתמים בעזרת סמרטוט לח. העיניים הכחולות עוקבות אחריו ממקומן על השולחן. הוא נוטל עיין אחת בפיו. היא מלוחה מדי, הוא יורק אותה בגועל. העיין הנותרת מביטה בו בהבעה סתומה. 

22 תגובות בנושא “אורית קרוגלנסקי – קצרים לאהובי הפסיכופט

  1. ודרמטי בערב.
    אני מוכרח לומר
    שכפסיכופת (ולעיתים קרובות גם פסיכופט)
    מאוד התחברתי ליצירה.

    תודה על האשנב, אלכס.

  2. נו אלכס, תמיד זה אחר כך ובסוף אתה אף פעם לא אומר, בזמן. תגיד משהו על הטקסטים, אחרת למה שלחתי?

  3. קיויתי שיתפתח בתגובות איזשהוא דיבור עליהם, קצת כמו שהיה בפוסט הקודם (על התרגום של אודן), ושבתוכו גם אני אשתתף. אני מבין עכשיו שיתכן שזה לא קרה מאותה סבה שלא רציתי לומר עליהם קודם משהו בעצמי.
    קשה לדבר על הטקסטים האלה. הם חזקים מאוד באופן שמעורר הרבה רגשות ופחות מילים. אני חושב שזה נובע מכך שבניגוד להרבה טקסטים, במקרה שלהם עצם חווית הקריאה איננה ניטרלית אלא יש בה עצמה יש משהו אלים. משהו שהופך את הקריאה בהם לקשה ומייצר איזה חוסר רצון לחזור אליהם, כמו שלא רוצים לחזור לחוויה משמעותית אבל מכאיבה מן העבר.
    יש הלא הסכם סמוי כזה בין טקסטים לקוראיהם שבמסגרתו מובטח לקורא שהטקסט,גם אם הוא קשה מאוד וחזק מאוד,נשאר בגדר "חיה בכלוב". כלומר שיש איזו שכבת הגנה בינו לבין הקורא. איזו מדה של פרטיות של הקורא, איזה שטח סטרילי שאליו לטקסט לא תהיה לעולם גישה. הטקסטים שלך מפרים את ההסכם הזה. מעבר למה שהם מציעים כקטסט "רגיל" הם גם מבצעים בקורא איזה מעשה אלים ופולשני במהלך הקריאה.
    אני מצטער אם זה לא מאוד ברור. זה הכי טוב שאני יכול לנסח את זה כרגע. אני כמובן לא אומר את כל זה לגנותם. אם כבר אז להיפך, הם טקסטים נפלאים בעיני.

  4. תודה על ההסבר, יותר נעים לחשוב שקשה להגיב על הטקסטים מאשר שהם לא מעוררים שום תגובה. למרות שקיוויתי שמישהו יוכל לעזור לי להבין אותם.

  5. אולי כדי להבין את זה צריך להיות פסיכופת?
    כמו בחידה המטופשת על זאת שראתה בחור חמוד בלוויה של אמא שלה…

  6. אני הרגשתי הרבה דברים ובצורה חזקה כשקראתי את השירים האלו. אין לי הרבה מחשבות לגביהם, ואין לי שום ביקורת. זותומרת, שום דבר ששווה לומר לא עולה לי בראש.
    חוץ ממה שאני הרגשתי שקראתי את זה, ומה שאת הרגשת שכתבת את זה.. נראה לי שצורת ההבנה היחידה (ששווה את הזמן שלך) היא ניתוח פסיכיאטרי 🙂

  7. מסכים עם סג בעניין התחושות החזקות, אבל אני לא מרגיש שקשה לדבר על הטקסטים האלה כי הם לא מובנים (מה שמשתמע גם מדברי רן).
    בעיני הם מובנים מאוד ברמה הרגשית. כלומר אינטואיטיבית ברורות לי מאוד הסיטואציות הזוגיות והאישיות שהם משרטטים (הטקסט השני הוא פחות סיטואציה זוגית ויותר פנטזיה) אלא שקשה לי להתגייס ולהעביר את התחושות האלה למשהו מנוסח בגלל מה שכתבתי בתגובה הקודמת.

  8. כן, בקשר לסיטואציות, אני חושבת שאולי אם קוראים את כולם ברצף, מתבהרים באיזשהו אופן יחסים אפילו בטקסטים שהם יותר פנטזיות, אולי יותר יחסי כוחות מאשר יחסים זוגיים, מי משתמש במי ולאיזה מטרות.

  9. יחסי כוחות במסגרת יחסים זוגיים, הייתי אומר, לא בניגוד ליחסים זוגים. וגם לא רק יחסי כוחות, גם פנטזיות על יחסי כוחות.
    מתחת למערכת היחסים החיצונית, אפשר לומר, מתנהלת מערכת היחסים האמיתית, כלומר זו של משחקי הכוחות, ומשני צדי מערכת היחסים החיצונית מתנהלות הפנטזיות של כל צד, גם פנטזיות על מערכת יחסים וגם פנטזיות על כוח. ויש יחסים בין כל המרכיבים האלה.
    והטקסטים שלך ממפים קודם כל את עצם עובדת היות הפער בין מערכת היחסים החיצונית, שהיא בדרך כלל הדבר היחיד שמוחצן, לבין מערכת היחסים האמיתית והפנטזיות. ופרט לזה הם צוללים פנימה לעומק של פנטזיות ויחסי כוחות ספציפיים.

  10. לדעתי לא מדובר בדיון ביחסי כוחות במערכת יחסים. העסק פה חד צדדי. הרצון הגברי לחדור, השאיפה הנשית להחדר, להתמלא. נסו להיזכר איך דמינתם יחסי מין כשהייתם בני פחות מ 8. קחו גלולה פסיכואקטיבית ותהרהרו עוד קצת.
    אלכס בן ארי, אני מבין שאתה מכיר אותה אישית. האם נוכל לקבל פרשנות או רמיזה מהמחברת עצמה?

  11. אני חולק עליך, אלון. זה רחוק מלהיות חד צדדי. יש כאן באמת הרבה פנטזיות על כוח אבל לא רק. אולי אם נביא כאן את כל הקטעים ברצף בהמשך זה יהיה יותר ברור.

    כשהייתי בן פחות משמונה דמיינתי יחסי מין בתור ג'ולה פרפרית שמתגלגלת מרחוק ופוגעת בג'ולה חרסינית ואז החרסינית מתגלגלת לאט עד קצה הבור והופ – נופלת פנימה והרגע הזה שהיה נשמע הצליל של החרסינית מקיש בשתי הפושטיות שבפנים – זה היה הרגע.

  12. היי, אני המחברת עצמי. אבל אני לא יודעת אם יש לי איזו פרשנות או רמיזה להציע, למעשה, זה מה שקיוותי שאתם תוכלו לספק לי.

  13. באשר לקטע השני:

    הסצנה השנייה מתרחשת במטבח, אפשר לחשוב עליו כמזללה או מרחב טריפה.
    הגבר פוצע אותה כדי לענג אותה, חותך כדי ללטף מבפנים. הוא מאוד חדור מטרה וחד משמעי ולגביה יש מעין עמימות, לא ברור אם היא נהנית מהעניין ואם כן למה.
    בהדרגה הוא מרוקן אותה מעצמה ולובש אותה על ידו כבובת גרב.
    כשידו כבר בפנים והוא זה המפעיל אותה הוא משתמש בה כדי לענג את עצמו דרך המגע שלה בגופה, היא מענגת את גופה והוא נהנה מזה לאחר שנטל מגופה את עצמיותה.
    מבחוץ זה נראה כאילו היא מענגת את עצמה והוא נהנה מזה, אבל למעשה היא אינה עוד בתוך גופה והוא זה שמתענג מהעניין. את הכתם של השפיך על הקיר אפשר לראות כסימבול לרגשות אשם או בושה שלו.
    אבל זה לא מסתיים שם, כי הוא לא לובש אותה רק על היד, אלא ממשיך ולובש את גופה כולו כתחפושת קומפלט על גופו. הוא רוצה להיות בגוף שלה לא כגורם חיצוני החודר לתוכו, אלא להחליף אותה באופן שלם, לקנות בעלות שלמה ובלעדית על גופה ותנועותיה.
    בקטע הראשון האיבר המודגש הוא הלשון והתנועה שלה בפנים הגוף עד עקירת קולו של מושא התשוקה. בחלק השני האיבר המודגש הוא העין, העין הרואה, ובהתאם הוא לא מבקש הפעם בעלות על פנימיותה, הוא מבקש למחוק אותה לחלוטין, כדי שיוכל ללבוש את המראה שלה, את הניראות שלה.
    חשבתי בהקשר הזה בעיקר על קנאה כפולה, מצד אחד הוא מבקש לשלוט בנראות שלה באופן מלא- כלומר הוא עצמו מכתיב מעתה באופן שלם מה יהיה על גופה, היכן הוא יוצג ועבור מי, ומצד שני- קנאה בגופה שלה, הוא כה משתוקק לגופה עד שהוא מקנא בה על הבעלות שיש לה על גופה, על היכולת שלה לחוות את גופה שלה תדיר, ורוצה להיות הוא עצמו היא, להיות אישה, עם איבר מין נשי ורטוב.
    את הפנים שלה הוא שומר במקרר, כמו לא די לו שקנה את מעטפת גופה, הוא רוצה לאכול את איבריה הפנימיים, שגם הם יהיו חלק בו.
    והעיניים שלה- המבט- שמביט בו, הוא מבטו של הטרף המביט בטורפו. אלא שאת המבט הוא לא יכול לאכול, המבט אינו מתעכל, הוא ממשיך את כתם נוזל הזרע על הקיר, המחיר של השליטה המוחלטת בה הוא ההכרח לידיעה של מעשיו והאשם שבא עם הידיעה. והיא- שכעת אינה אלא עין תלושה, עדיין נותרת סתומה, עדיין לא נוקטת עמדה ברורה, לא ברור אם טוב לה או רע. ואולי מלכתחילה היא לא הייתה שם, בתוך גופה.

  14. מוזר פתאום אני רואה שהתגובות הראשונות לא נשלחו.
    כתבתי שאני אנסה לקחת על עצמי את תפקיד הפירוק והפרשנות של שני הקטעים הללו, שאגב מאוד נהנתי מהם.

    ראוי לציין שהפרשנות נכתבה אחר מספר קריאות ובאופן אסוציאטיבי ואינסטינקטיבי, ללא עריכה והגהה ומיותר לציין שמדובר בפרשנות אישית שלי בלבד.

    הקטע הראשון מתאר תחילה תשוקה שלא ניתן לממש. שניהם שם, בגופם, אבל זה לא קורה. ואז כמובן יש לשאול, מה מונע את מימושה של התשוקה, מה מביא את האיברים להתפרק מהגוף המשתוקק רגע לפני מימוש התשוקה? אולי זו התשוקה עצמה שמונעת את מימושה? הבטחת התענוג תמיד מלווה בידיעה שברגע בו התשוקה מתממשת היא נמוגה. הבטחת התענוג המגדירה את גבולותיה, את תחומה- זה מעניין, מעין היפוך, תשוקת המשתוקק מגדירה את מושאה ולא רק מגדירה אלא גם תוחמת אותו, כלומר מגבילה את החופש שלו להתהוות, מקפיאה אותו. עד כאן חשבתי שאולי מדובר בהתענגות על דחיית הסיפוק, ויש כאן מעין פרדוקס, הגוף המשתוקק מגדיר את מושא התשוקה שלו באמצעותה, וכך למעשה מרחיק אותו ממנו, במקום לממש את הפנטזיה, המשתוקק מפנטז את מה שניתן למימוש. אבל דבר אחד נותר לי לא ברור, מדוע הגוף מתפרק? הוא יכול לקפוא, להתמוסס, להימחק, לגווע וכו', אבל הוא מתפרק, כל איבר גוף שיוזם פעולה למימוש התשוקה מיד מתפרק ממנו.
    ואז הגיעה הלשון והשתלבה לי יופי במחשבות. את הלשון ניתן להבין גם כאיבר גוף שלוקח חלק פעיל באקט המיני (מין אוראלי) וגם כאיבר הדיבור (מילים מילים מילים). והלשון הזו מתהלכת בין שני התחומים הללו בדיוק, היא איבר גופני, אבל תלוש ועצמאי, חומרי, אבל רק במציאות הסוריאליסטית של הטקסט. היא מתחילה כעוד איבר המבקש לממש את התשוקה, אבל היא לא גוועת מיד עם התנתקותה מן הגוף, אלא זוכה לחיים עצמאיים בלעדיו. והיא- בניגוד לאיברים האחרים, לא רק מבקשת לגעת במושא התשוקה, אלא פולשת לתוכו, מחטטת בגופו. זו לשון קשה, ולא לגמרי רצויה, כך מסתבר. כשהיא חודרת אל הגוף השני, היא גם מביאה אותו לחטט בתוך עצמו, לפלוש לתוך עצמו. אבל היא לא מסיימת שם, היא ממשיכה אל הפה, וכאשר הגוף מתחיל להתמסר לה והשפתיים רוטטות היא עוקרת ממנו את הלשון שלו ובורחת יחד איתה החוצה. ומסתבר כי הגוף ששרד את כל ההליך הפולשני כל כך שעבר עליו, מתמוטט והופך לערימת איברים הזרוקה ברצפה כאשפה כאשר הוא מאבד את לשונו שלו, ומטפורית את קולו.

  15. אפשר לומר שבקטע הראשון יש ניסיון של גורם אחד לגבור על קולו של השני, עד כדי מצב בו הוא מביא אותו לשיתוק מוחלט, לאילמות.

    ובקטע השני מדובר בקנאה הקשורה בניראות כלומר בעין ובמבט, המובילה גורם אחד לטרוף את פנימיותו של השני, כדי לזכות בבעלות על החיצוניות שלו.

    בשני המקרים אני חושבת שהחדירה והמין הם רק אמצעי המחשה למאבקי כוחות בלתי נמנעים ורחבים יותר שקיימים בכל אינטראקציה אנושית באשר היא.
    הבחירה דווקא במין לשם ההמחשה, היא כמעט מתבקשת, כי זוגיות ומין הם המקומות בהם הקשר בין שני הבאים בתקשורת חזק יותר ולכן גם מאבקי הכח עוצמתיים יותר.

    ואגב- הגעתי לכאן דרך המלצה של מישהי שטענה שיש קשר בין הכתיבה שלך לכתיבה שלי ובאמת מצאתי אי אילו קשרים.

    תודה!

  16. מין וזיונים הם חוויה כל כך מדהימה שהצורך של הכותבת לפרק אותה מהארוטי ,לחתור נגדה, צורם לי. אין כאן מספיק כבוד לסקס . יותר מדי בריחה לשולי הדרך . הטקסט כתוב היטב כמובן, אבל מה הוא מחפש?
    ואולי נוכח סקס אין מה לומר?

השאר תגובה