שירים כדאיים – תהילים קכ"א

הרבה זמן עבר. יותר מדי. נזכיר לכן, לפני הכל, מהם מבחינתי שירים כדאיים.

ולעצם העניין.
 
                       שִׁיר לַמַּעֲלוֹת
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים        מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי
עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה              עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ
אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ           אַל יָנוּם שׁמְרֶךָ
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן     שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל
יְהוָה שְׁמְרֶךָ                   יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה       וְיָרֵחַ בַּלַּיְלָה
יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רַע        יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶךָ
יְהוָה יִשְׁמֹר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ   מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

השיר הזה הוא שיר עם מרצפות בולטות. אפשר לקרוא אותו פעם אחר פעם ולא להתקל בהן עד שפתאום, בקריאה מסוימת, מתמזל מזלך ואתה מועד.
המרצפת הבולטת הראשונה מחכה בשורה השלישית, וליתר דיוק במרווח שבין שני חצאי השורה הזו. שני החצאים מתחילים באותה מלה ('אל') ומסתיימים בשם עצם המוטה דקדוקית באותו אופן ('רגלך' – 'שמרך'). בגלל הדמיון הזה בין הפתיחות והסיומים, בונה הקריאה האוטומטית שקילות בין שני החצאים ומניחה שלפנינו שני ביטויים מקבילים להשגחת האל. כאן בדיוק מסתתרת המרצפת הבולטת, שכן היחס בין שני החצאים שונה לגמרי. המחצית הראשונה היא אכן סוג של איחול להשגחה –  'יהי רצון שה' לא יניח לרגליך לקרוס תחתייך' (פיסית, מטאפורית או שניהם – לא משנה כרגע). החצי השני, לעומת זאת, הוא ציווי – 'אל תניח לשומר הפנימי שלך להרדם'. הקריאה ה-'מועדת' מבחינה בכך, וכך מגלה כי עזרת האל קשורה באופן כלשהו במרכיב של אקטיביות מצד הפרט. השורה שאחר כך מרחיבה עוד באותו עניין; כפי שה' שומר את עמו ואיננו מניח לעצמו להרפות מכך, כך גם על הפרט להיות ריבון על עצמו במקביל ל-'נשיאת העיניים' אל האל. 
מי הקורא שיכול ללמוד מן הטקסט את האיזון הזה ? זה שהניח לעצמו להתקל במרצפת הבולטת. כלומר זה שהצליח לרגע להשהות את קריאתו האוטומטית, הפסיבית ולהתעורר אל הטקסט. כלומר זה שלפחות לרגע אחד, רגע הקריאה, מימש בפועל את האיזון שהטקסט מורה עליו.

המרצפת הבולטת השניה נמצאת שלוש שורות אחרי הראשונה, בשורה הששית של השיר. שוב מנגנון דומה. ו' החיבור בין שני החצאים ויחד אתה הצמדים 'יומם' ו-'שמש' מול 'לילה' ו-'ירח' מזמינים קריאה אוטומטית של שני חצאי השורה כתקבולת: השמש לא תכה אותך ביום והירח לא יכה אותך בלילה, כלומר ה' ישמור אותך משרירותם של גרמי השמים. יש אמנם יחס של הקבלה בין שני חצאי השורה, אבל הוא עשיר בהרבה ממה שקריאה אוטומטית כזו מגלה. 
המחצית הראשונה היא הבטחה לעזרה על ידי הסרת מכשול (עצירת השמש מלקפוח) ואילו המחצית השניה היא הבטחה לעזרה על ידי הוספת גורם מסייע. 'וירח בלילה' משמעו כאן 'ובלילה אתן עבורך בשמים ירח שיסייע לך מול החשיכה'. כלומר שני חצאי השורה משלימים זה את זה בהצגת מלאותה של עזרת האל. הקריאה האוטומטית הייתה מותירה אותנו רק עם מחציתה של המשוואה, כלומר מונעת מאיתנו לעמוד על מלוא היקפה. 
המרצפת הבולטת השניה הזו גם מעמיקה את הבנתנו לגבי היחס בין הסתמכות פסיבית על הסיוע האלוהי מול אחריות אקטיבית של הפרט למצבו בה נתקלנו (תרתי משמע) במרצפת הראשונה. אנו למדים כי רק מתוך אותה אחריות אישית לערנות והתבוננות מתמדת, אותו 'אל ינום שומרך', נקנית היכולת לתפוס את מלוא היקפה של עזרת האל ובכך לשאוב את הבטחון המוחלט שיש ביכולתה להעניק. כלומר הערנות היא התנאי המאפשר לראות, ולכן לעשות שימוש, בסיוע האלוהי.

שמונה שורות של שיר. ובכל שורה שלישית – מרצפת בולטת. בדיוק ברגע בו מתחילים להכנס לאיזה ריתמוס אוטומטי של קריאה, השיר החכם הזה מציב שורה שקריאתה מעוררת בקורא איזו אי-נחת קלה. אי-הנחת הזו, אם יניח לעצמו להתעכב עליה, כלומר למעוד בקריאתו, כלומר להתעורר, היא שער שדרכו אפשר להכנס אל השיר.
השיר פרוש פסיבי על הדף, מזומן לקוראיו, אבל הוא איננו מסתפק בכך, אלא דואג באופן אקטיבי, בעזרת המרצפות הבולטות, ללמד את קוראיו איך לקרוא בו. כלומר השיר עצמו מקיים את מה שהוא מטיף לו. 

13 תגובות בנושא “שירים כדאיים – תהילים קכ"א

  1. נראה לי שאתה לא מפרש נכון את 'אל ינום שומרך'. הרי 2 שורות אח"כ נאמר שאדוני שומרך. לא ברור לי מאיפה הבאת את השומר הפנימי שאתה מדבר עליו.

  2. אין סתירה. להיפך, המעבר בין השניים הוא מאוד חלק ונתון בתוך הטקסט. "אל ינום שמרך" כמו ש (בשורה הבאה) "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", ומשם ואילך בא התיאור של איך ה' שומר. הקריאה של השורה השלישית כמתייחסת לאל לא מתיישבת עם ה-"הנה" שבו נפתחת השורה הרביעית. אם שניהם מתייחסים לאל אז מה יש פה להגיד "הנה" בלשון דוגמא. זהו בדיוק מקור אי-נחת המעורר לחזור אל השורה השלישית ולהבין אותה מחדש.
    בעניין המעבר בין הגופים ישנה פרשנות (לא מאוד מעניינת בעיני) שקוראת את השיר כדיאלוג בין שני דוברים. היוצא לדרך (זה שמדבר בגוף ראשון) ומישהו נוסף המברך אותו בברכת הדרך, וזה הגוף השני.
    אני מבכר לקרוא את השיר כולו כדיבור פנימי, ולכן המעבר בין הגופים פחות קשה לי. זה קורה הרבה בדיבור פנימי, מעברים מן הסוג הזה. סוג של תנועה של התחזקות עצמית.

  3. ואני שואלת את עצמי אם ל'אל' בלשון המקרא יש רק (או בכלל) מובן של ציווי או גם (או בכלל) מובן תיאורי. כלומר ייתכן שה'אל' הוא בכלל 'לא' ואז המתח שאתה מוצא בין השורה שלישית לרביעית הוא פיקטיבי.
    עכשיו למילון.

  4. טוב, המילון מזכיר רק ציווי אבל זה לא קונקלוסיבי בעיני.

  5. הייתה לי אי-נחת מן המעבר בין השורה השלישית לרביעית. ה-'הנה' עדיין היה מייצר שם הדגמה של דבר באמצעות עצמו (שורה 3 – האל שומרך לא ינום, שורה 4- כפי שהאל (אותו אל), שומר ישראל לא ינום). אפשר היה לנסות ולומר שהאל שומר על הפרט כפי שהוא שומר על כל העם, וזה בסיס ההשוואה. קריאה אפשרית בפוטנציה ( אם כי כנראה מצריכה מילון עבה מהמקובל 🙂

  6. אני מאוד אוהבת מילונים עבים, הם נורא שימושיים.
    וגם את המדור הזה אני אוהבת.

  7. כמאמר המשורר, הרבה זמן עבר. הרבה יותר מדי.
    שיר יפהפה. רשימה יפה. מחייה את הגוף ואת הנפש.
    ומה יש לומר בעצם?
    בעניין השומר – הייתי (כהרגלי) הולך לפרשנות יותר פשטנית וארצית. הימים ימי אריות ודובים, שודדים וגנבים, וערות השומר הוא משהו שבהחלט קובע את איכות המסע. "אל ינום שומרך" – ניתן לקרוא את המשפט כמעין ציווי בגוף שלישי – בדומה למשפט "אל יתהלל חוגר כמפתח" – איחול לשומר ער. פרשנות נועזת יותר תפרש את "ינום" בבניין הפעיל עתיד – ה' (המצטרף כנושא לסמוי למשפט) לא ירדים את שומרך.
    דווקא הכפל המאפשר את קריאת המשפט כ(מה שאני קורא לו) ציווי בגוף שלישי וגם כמשפט בלשון עתיד, המצטרפת לשורה הבאה (הנה וגו'), הופכת את השורה למעניינת. יש כאן גלישה מהארצי אל האלוהי – האיחול הפונקצונאלי כל כך, משנה תחת השפעת השורה הבאה את דרך משמעותו להצהרה אמונית. זוהי השורה הראשונה בה מופיע השורש ש.מ.ר – המממלא מקום מרכזי ב – 5 מתוך 4 השורות הבאות של השיר. דרך נחמדה לפתוח את המוטיב ככה – שורה המתארת שומר ארצי שהנוסע מקווה שלא יירדם, מחליפה את משמעותה לשומר אלוהי שמובטח לנו שלא יירדם. עסקה משתלמת.

    ובקשר למאורות, יש לי פרשנות אחרת. מעולם לא שמתי לב לעניין, ודומה כי פרשנים רבים מתעלמים ממנו, למרות שבאמת יש כאן דבר מה מתמיה. הרי הירח, גם בפרשנותך, אינו מכה, כפי שמתחייב מן התחביר כאן. הייתי רוצה להציע כאן פרשנות של שגיאת סופר – "קרח" במקום "ירח", בדומה לדברי יעקב ללבן: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". קצת מקלקל את הניתוח, אבל ההרגשה שלי היא שלזה , כמו שאומרים, התכוון המשורר.

  8. ברוך שובך יקירי. אכן, יותר מדי.

    שתי ההצעות שלך (ינום וקרח) מבריקות כשם שהן פשוטות.
    מפתה לחשוב על ינום בהפעיל עתיד כי הוא מחזיר את התקבולת בשורה למבנה הרבה יותר קלאסי. עם זאת, בעיניי שכרה של ההימנעות מן הפיתוי הזה, או אחרים מסוגו, רב. היחסים בין אדם לאל ובין קורא לטקסט שמתקבלים מן המרצפת הרופפת משמעותיים יותר בעיניי. אני משלם על כך בשמחה את המחיר המדרשי שהדבר גובה.

    בענין 'קרח' – שוב, מבריק ונועז – אבל עדיין לא מסתדר במשפט, הלא כן? גם כך המחצית הראשונה של השורה נותרת איחול ואילו המחצית השניה היא כעת מעין איום, אלא אם קוראים שהכוונה היא שבלילה לא יהיה קרח, אבל אז אנו חוזרים למנגנון דומה לזה שהיה לנו עם 'ירח', כלומר מרצפת רופפת, וזה כבר יש לנו בלי להניח טעויות סופר ובלי לשבור את הסימטריה המתבקשת של שמש-ירח שהשיר מגיש.

    יחד עם זה מעניין מאוד לחשוב על הטקסט הזה לצד בראשית ל"א. יש שם הרי הדגמה של שמירה של האל על יעקב (בזה שהוא מתגלה ללבן ואומר לו לא לדבר עם יעקב מטוב ועד רע).
    מעניין גם בהקשר של השיר סופו של הפסוק שציטטת: "…ותדד שנתי מעיני"

  9. הקבלה הסוחבת עמה את השלילה תוכל למצוא גם בפסוק: "עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים–בַּמִּשְׁפָּט; וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים", המצוי בתהלים א'. ולכן: כשם ש: "חַטָּאִים (לֹא-יָקֻמוּ), בַּעֲדַת צַדִּיקִים", כך גם "וְיָרֵחַ (לֹא יַכֶּכָּה) בַּלַּיְלָה".

    (אנקדוטה: בבואי לחפש דוגמה, התחלתי לחפש באופן כמעט אקראי מתהלים א', שם מצאתי את הדוגמה הנ"ל. בערך בעשרת הפרקים הבאים של תהלים לא מצאתי דוגמה נוספת.)

  10. פינגבאק: עקבות רגליהם של החכמים | אלכס בן-ארי

השאר תגובה