שעת הפעמונים, ז'ורז' סימנון, הוצ' עם-עובד

לא א.א.מילן, לא קנת גרהם, לא רודיארד קיפלינג, לא אריך קסטנר, לא לואיס קרול. לא.
ז'ורז' סימנון הוא סופר הילדים האמיתי למבוגרים. מדוע ? כי הנובלות של סימנון מחזירות לקורא שלהן את אותה חווית קריאה נכספת שחווינו כל כך הרבה וכל כך בקלות כשהיינו ילדים; לשכב על הספה, ספר פתוח, שקועים באופן מושלם בעולם אחר. בלי יכולת להתנתק, בלי להבחין בדפים המתמעטים והולכים, עד הגילוי המעציב לקראת סופו של הספר שכל כך מעט עוד נותרו.

נכון, יש ספרי מתח או מדע בדיוני שמחזיקים אותך מתוח עד העמוד האחרון, יש ספרים קלילים ומצחיקים שכיף לקרוא בנשימה אחת, יש ספרים עמוקים שתובעים ממך את מלוא הקשב האינטלקטואלי והרגשי שלך – אבל יש מעט מאוד ספרים שפשוט לוקחים אותך, כמו על ענן, ומוליכים אותך במיומנות ובבטחון מחוץ לחייך אל תוך עולם אחר. ז'ורז סימנון הוא אחד מאותם סופרים נדירים שמסוגלים לכתוב סיפורים שמחוללים בקוראיהם את הכישוף הזה.
"שעת הפעמונים" הוא הכרך השלישי בסדרת תרגומיו של יהושע קנז לנובלות של סימנון. קדמו לו "האיש שצפה ברכבות" ו-"מדרגות הברזל", גם הם בהוצאת עם עובד. שתי הנובלות המרכיבות את הספר הזה נעות על ציר משותף. בשתיהן עומד במרכז גבר בשנות הארבעים שלו, בשיאם המקצועי והפיננסי של חייו המסודרים להפליא. בכל אחד מהסיפורים מביא ארוע פתאומי, המגיח כמו משום מקום, לכך שחייו של הגיבור סוטים לחלוטין ממהלכם הרגיל. כתוצאה מכך מתגלים לו, וזו לבה של כל אחת מן הנובלות האלה, היסודות האמיתיים מהם מורכב עולמו והאופן בו הם עצבו את חייו במחשכים והביאו אותו, באופן שמסתבר כבלתי נמנע, אל נקודת השבר בה אנו פוגשים אותו בראשיתו של כל אחד מן הסיפורים.
בקשב, בדייקנות, תוך שליטה מופלאה בקצב הסיפור מצליח סימנון להתחבר לאחד הצרכים העמוקים ביותר של קוראיו. כילדים דהרנו אחרי החמישיה הסודית להרפתקאות מהסוג שנחוץ היה לנו לפנטז, אבל תמיד רק בין קירותיו הבטוחים של החדר, שיכלו לקרות יום אחד גם לנו. עכשיו, כמבוגרים, אנחנו עוקבים, באותה נשימה עצורה, אחרי גיבוריו של סימנון, שכל אחד מהם יוצא להרפתקה המשמעותית ביותר בחייו של האדם הבוגר – הרפתקת חיפוש האמת של חייו, המסע הגדול אל עבר האני האמיתי.

(פורסם ב-6.8.04 ב-'צומת השרון')

השאר תגובה