הקדמה ארוכה שבסופה הודעה על ארוע

אני לא זוכר מתי בדיוק עלה בדעתי הרעיון לחזור לספר השירה הראשון שלי, "ימים סמויים" וליצור אותו מחדש באמצעות מחיקה. אני כן זוכר את השניה המדויקת שבה השתכנעתי להתמסר לזה. רכבתי הביתה על האופניים ולקראת אמצע העלייה הכי קשה, מאלה שדורשות ממך להתנתק ולתת לגוף לעשות את שלו בלי להפריע, בדיוק אז צפה בדעתי כותרת הספר והעובדה המהממת שבמחי מחיקת ארבע אותיות אפשר להעלות מתוכה על פני השטח את מה שמכריז על עצמו כמסתתר. להפוך "ימים סמויים" ל-"מים מים".

מאז חזרתי שוב ושוב אל השירים בספר ויצרתי כל אחד מהם מחדש באמצעות מחיקה של מילים מן השיר המקורי. אני כותב "יצרתי מחדש" כי לא השתמשתי בשירים המקוריים כחומר גלם כפי שנוהגים לעשות למשל במחיקה של ספרים ומסמכים בפרויקט המאוד יפה הזה או של תשדורות בין נאס"א לחללית אפולו 11 כאן וכיוצא באלה. ב-"מים מים"' השיר המקורי הוא לא מצע אלא דגם. נקודת יציאה. במרבית הפעמים מצאתי את עצמי מנסה, כמאמרו היפה של באשו, לחפש את מה שהשיר המקורי חיפש. להמשיך, באמצעות פעולת הגריעה, ממנו והלאה. ללכת באמצעות ההשלה של המילים רחוק יותר מן הנקודה בה השיר המקורי עצר.

אגב הנסיון התברר לי, לעיתים בבהירות מכאיבה, מדוע השיר המקורי עצר לפעמים מוקדם מדי. יש לפעמים נקודה בכתיבה שבה נולדת תחושת היופי. רגע שממנו והלאה אתה נעשה מודע לאיזו איכות (נמשיך ונקרא לה כרגע יופי למרות שזו לא המלה הכי מדויקת) שעולה מתוך הצטברות המילים שאתה מניח על הדף. זו תחושה משכרת והשיכרון הסירני הזה יכול, ולעיתים קרובות בדיוק כך קורה, להסיט את השיר ממסלולו. להפוך סיבה ומסובב ובמקום שהיפה ישרת את תנועת השיר, ידחוף אותו אל יעדו, היפה נעשה תכלית ותנועת השיר סוטה ומכפיפה את עצמה אליו. התוצאה היא שירים שמרגע מסוים ליופי שלהם אין כיסוי. שהם יפים ותו-לא. שירים כאלה תמיד עוצרים מוקדם מדי, ולו בגלל שהם כבר לא זוכרים לאן רצו להגיע מלתכחילה.

זה קורה כמובן לא רק, אפילו לא בעיקר, בשירים. זה עניין של יומיום שכל אחד מאיתנו מכיר מתוך תנועת חייו כשהיא פוגשת תחושות מאותה משפחה רחבה: נוחות, שביעות רצון, הצלחה וכדומה.

עד כאן בינתיים. הכרזתי בכותרת על הקדמה ארוכה. נדמה לי שקיימתי. עכשיו לארוע: בשלושת החודשים האחרונים, בזכות תכנית שהות אמן של מוזיאוני בת-ים, זכיתי לבלות הרבה ימים בבית שלום אש, החלל המדויק ביותר לכתיבה שאי פעם עבדתי בו. ימים שבהם יכולתי להתפנות ולהשלים מה שמרגיש לי כמו גרסה, שגם אם היא עוד רחוקה מסופית היא לראשונה אולי כבר ראויה לתואר שלמה.

לציון אבן הדרך הזו וסיומה המתקרב של שהות האמן, תהיה לי הזכות להחליף מחשבות עם האוצרות דלית מתתיהו והילה כהן-שניידרמן על מחיקה באמנות חזותית ובשירה בכלל ועל "מים מים" בפרט.

השיחה תתקיים ביום רביעי הקרוב (26.8) בשעה 19:00. בזום ובפייסבוק לייב. ההרשמה בקישור הבא: http://bit.ly/moby_erase

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

4 תגובות בנושא “הקדמה ארוכה שבסופה הודעה על ארוע

  1. הנעלם גם מחדד את הנשאר אבל גם מעלה שאלות על הנמחק, שאלות שלא בהכרח אני רוצה לדעת מה התשובה להן, שאלות שדי להן בכך שנשאלו.
    מזכיר לי תרגילי כתיבה שבהם מתוך כתיבה מזרם התודעה היינו צריכים לבחור מילים או משפט ואיתם להתחיל תהליך.
    וגם מזכיר את המאמר העתיק והוותיק של איזר, על אי מוגדרות ופערים של אי מוגדרות בסיפורת. זה כאילו המחיקה משאירה את דווקא הפערים.

  2. אלכס, זה פוסט כל כך יפה בכנותו, בחכמתו ובמעופו. עושה לי חשקים מיידיים ליצור ולחשוב בהמון דרכים.
    תודה!
    ומזל טוב! אני מחכה לקרוא את מים מים מאוד.

  3. ברמה המיידית ביותר, אחת ההכרעות שיש לקבל היא באמת כמה ייצוג לתת לנמחק, ממש ברמה הפיסית. האם ניתן יהי לקרוא את מה שנמחק או בכלל לא? ואם כן, אז עד כמה בקלות ואיך לייצג את המחיקה עצמה. יש הרבה בחירות אפשריות.
    ותודה על האיזכור לאיזר, רשמתי לי לקרוא בו בהזדמנות, בתקווה קרובה.

השאר תגובה