הוא אמר על קיר

הנה עוד משפט שלא חשבתי שאי פעם אכתוב: אצרתי תערוכה.

קוראים לה "הוא אמר על קיר" והיא מוצגת עד ה-18.1 במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, כחלק מתערוכת-על מעניינת מאוד בשם "הבלתי נראה" שאצר שם ליאור זלמנסון.

הפרויקט שהוליד את התערוכה נוצר כחלק מהאנתולוגיה לכתיבה מושגית שערכתי וראתה אור ממש בימים אלה בהוצאת "מקום לשירה". האנתולוגיה הזו היא דבר משמח כשלעצמו שבתקווה עוד יידון כאן בפוסט אחר. בינתיים אני מביא פה בהמשך את הטקסט המלווה שכתבתי לתערוכה. אני חושב שהוא מסביר כל מה שצריך לדעת, גם אם לוקחים בחשבון שטקסט המבוא לפרויקט שהתפרסם באנתולוגיה מסביר גם הוא כל מה שצריך לדעת, אבל כתובים בו דברים אחרים לגמרי.

*

הוא אמר על קיר

13 אמנים ישראלים עושים לוויט

משתתפים: רות אור, מאיה אטון, מרב ש. בן אלון, עדן בנט, דגנית ברסט, נועה גיניגר, יאיר גרבוז, הדס חסיד,   שי יחזקאלי, הילה טוני נבוק, תומר ספיר, גליה פסטרנק, הלל רומן

אוצר: אלכס בן-ארי

 

 

 

 

 

 

 

 

"הוא אמר על קיר" היא תערוכה שמתעדת מלכודת, חידה ללא פיתרון, שהונחה לפתחם של 13 אמנים ואמניות ישראלים ואת סיפור היחלצותו של כל אחד מהם מתוכה.

בשנות הששים של המאה הקודמת החל האמן האמריקאי סול לוויט (Sol Lewitt) ליצור את ציורי הקיר הידועים שלו: טקסטים קצרים של הנחיות שנועדו למימוש על גבי קיר על ידי רַשמים שהוכשרו לכך במיוחד. כשישים שנה מאוחר יותר, באמצע שנת 2019, 13 אמניות ואמנים ישראלים מקבלים על עצמם כל אחד לבצע את ההוראות המקוריות לציור קיר מספר 118 של לוויט, בשני שינויים קלים: במקום על קיר, ברישום קטן מימדים בעיפרון על ניר ובנוסף לכתוב טקסט חופשי קצר על העבודה.

המעבר מקיר לנייר מנטרל את הקושי ההפקתי והטכני שיש בציורי הקיר גדולי המימדים שלביצועם נדרש חלל ייעודי, זמן ממושך ובדרך כלל צוות של יותר ממבצע אחד. העבודה נעשית פשוטה, נגישה, ניתנת לביצוע בזמן קצר ובאמצעי ייצור "זולים". ההוראות גם הן נדמות פשוטות, כמעט טריוויאליות. לפזר כמה נקודות ולחבר ביניהן בקווים ישרים. What could possibly go wrong?

כמו תמיד, כמעט הכל.

ההוראות הפשוטות לכאורה האלה לא ממהרות להתמסר. מה זה בעצם פיזור שהוא גם אקראי וגם אחיד? זו לא סתירה, אבל גם לא משהו שאפשר לדלג מעליו בקלילות. המצח מתקמט. היד נעשית מעט כבדה. ומה זה אומר שכל הנקודות צריכות להיות מחוברות בקווים ישרים? לחבר כל נקודה לכל נקודה דורש להעביר כמעט 2500 קווים עם סרגל ועיפרון על משטח ניר קטן וצפוף. קרוב לשעתיים של עבודה מאומצת גם בחישוב האופטימי ביותר.

אולי להסתפק בלחבר כל נקודה רק לנקודה אחת אחרת? אפשר לטעון שגם זה עונה על ההוראות. לכך מספיקים רק 49 קווים, כלומר לכל היותר 2-3 דקות של עבודה. אבל האם זו לא התחכמות? ניצול פירצה? בחירה בפיתרון הקל? האם אני סוג האדם הזה? סוג האמן הזה? האם התוצאה הסופית לא תהיה דלה מכדי שנתן יהיה לעמוד מאחוריה?

ובעצם כל מספר של קווים בין 49 ל-2500 עונה גם הוא על ההוראות. זה כבר הופך את מספר האפשרויות לאסטרונומי ולכן גם כל בחירה באחת מהן לביטוי אישי מובהק. אבל האם דווקא לשם, לרדוקציה הגמלונית משהו של רישום באמצעות חיבור של נקודות ראוי לנקז את הכישרון והיצירתיות בעבודה הזו?

עניין היצירתיות מוביל למילכוד נוסף שיש בהוראות האלה – עצם קיומן. אלה לא הוראות שנועדו לאמנים. הן נכתבו עבור טכנאים מיומנים. הן מצמצמות עד לסף המכניות את המרחב היצירתי מהסוג שאמן זקוק לו, אפילו כשהוא פועל תחת אילוץ. גם המרחב היחיד שנותר חופשי ממגבלות, הטקסט הקצר, איננו מובן מאליו. הוא מחייב פעולה במדיום שאיננו "שפת האם" האמנותית של כמעט אף אחד מהאמנים הללו, מה שהופך אותו בה בעת למוצא ולסַד מסוג חדש. התוצר הסופי, לעומת כל זה, נדרש להישאר בתוך הקשר אמנותי מסורתי להכעיס; הוא מיועד להיות מוצג על קיר של גלריה לצד עבודות של אמנים נוספים שקיבלו על עצמם את אותו אתגר.

אל התמהיל הסבוך הזה נכנסו שלוש עשרה האמנים והאמניות המציגים בתערוכה. הקיר שלפניכם הוא פיזור – אקראי במידת מה, אחיד במידת מה – ובעיקר עשיר מאוד של אפשרויות מגע והתמודדות עם האתגר הפשוט-מורכב (או אולי פשוט מורכב) הזה. מפתה למתוח ביניהם כמה קווים.

קו אחד כזה עובר בין ההתמסרות המלאה של דגנית ברסט, שמניחה את כולה בלי חשש בתוך ההוראות של לוויט, לבין התנועה ההפוכה של יאיר גרבוז, שהופך, באותו חוסר חשש, את ההוראות לחומר גלם ליצירה אישית וחופשית. עוד עבודות נמצאות על ומצדי הקו הזה. כך למשל, קרוב יותר לדגנית ברסט, העבודות של תומר ספיר ורות אור ובקצהו השני מאיה אטון ומרב ש. בן אלון.

קו אחר מחבר עבודות שבהן היבט אחד או יותר של המורכבות של הפרויקט הופכת להיות בעצמה הנושא של העבודה. הדס חסיד, שי יחזקאלי, גליה פסטרנק, הלל רומן, עדן בנט וגם הילה טוני נבוק, בדרכה, נמצאים על הקו הדמיוני הזה. אחרים, כמו נעה גיניגר וגם, שוב, מאיה אטון והדס חסיד מתייחסים להוראות לא רק כאל מידע אלא כישות טקסטואלית-אסתטית עצמאית. אקס-טריטוריה שאפשר לזכות באמצעותה חזרה לפחות בחלק מן החרות האמנותית שנגזלה בידי הפרוצדורה הקשוחה.

אפשר להמשיך עוד הרבה: סוגי הטקסטים החל משיר (גליה פסטרנק) דרך אוביקט גרפי (גיניגר), תיאור קצר וענייני (ברסט, אור), הערה (בנט, בן-אלון) ומסה אישית קצרה (רומן, יחזקאלי, גרבוז). הפרופורציה בין הטקסט לרישום, היחס לדילמת המקוריות, העֶמדה מול לוויט, מידת האירוניה. מפתה למתוח עוד ועוד קווים. לראות דרך מי עוברים הכי הרבה, דרך מי פחות, על איזה קו יש הכי הרבה נקודות, האם ניתן לחבר את כולן לכולן.

הסתבכתי. מזל שהדף, המיגבלה הגואלת, תכף נגמר.

רגע לפני

 

 

 

השאר תגובה