כעס

הבוקר כעסתי כל כך על מישהי, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. לא לקרוא, לא לכתוב, לא לחשוב. ודווקא בבוקר חופשי נדיר כל כך. מה שהביא מיד לגל של כעס שניוני על אותה מישהי; כעס על הכעס שהיא גרמה לי, ועל הגזל שהכעס הזה גזל ממני. וכן הלאה וכן הלאה.
וכל הבוקר הזה היו תקועות לי בראש, כמו מנטרה, שתי שורות שיר שכתבתי פעם בסיטואציה דומה וגם להן, בגלל הכעס של אז, לא היה המשך. עכשיו הכעס הנוכחי חלף (ובעצם כל כך הרבה יותר מדויק הביטוי שהעברית מציעה – 'הכעס שכך', כי הכעס לעולם לא חולף, הוא רק גואה ונסוג, עד הגרוי הבא), אבל צמד השורות נשאר. וברור לי מה יקרה; בכעס הבא שוב הן יעלו, ושוב, בגלל הכעס, יתקעו. וחוזר חלילה.
לכן חשבתי להביא אותן כאן, להציע אותן כפתיחה שמי שרוצה ימשיך אותה בתגובות. ומישהו אחר אולי ימשיך את ההמשך. וגם אני אצטרף לפעמים. וכן הלאה. ואחר כך ננסה אולי לחבר הכל ונראה מה יצא. לכל הפחות זו תהיה מצבה לבוקר האבוד הזה. או אולי שובר גלים לכעס הבא.

אז הנה:

כעס בא. שרף את שדותיי.
האדמה התקשתה והשחירה.

27 תגובות בנושא “כעס

  1. שוב סדק נפער בה וגם בתוכי
    קליפתי נסדקה והפשירה

    ומתוך עידנים של רוגע מוחלט
    סילון אימתני של לבה נפלט

    והשיב לי דמותי כקדם, היום
    אל נקם מלא-חרון, אכזרי ואיום

  2. כרגיל – אני מורידה את הכובע….

    הצעה קטנה: השורה האחרונה קצת כבדה, צריך מלה בת הברה אחת במקום מלא-(חרון), אולי עז-חרון: אל נקם עז-חרון, אכזרי ואיום
    [ואולי לא צריך כ"כ הרבה תארים]

    ואלכס תודה על רשימה מגניבה. ושמת לב (אולי זה בכלל לא קשור, סתם מחשבית) שבשנים האחרונות השיח הטיפולי האלטרנטיבי לא מתעסק בכלל בארועים, מעשים ודיבורים קונקרטיים, אלא רק באנרגיות ורגשות – איך הם באים, למה ואיך אפשר לתמרן אותם אחרת. לפעמים זה נראה לי נכון ולפעמים זה נשמע לי חסר סיכוי. ואין לי פואנטה. .

  3. זה מְלֵא-חרון, כך שזה קצת פחות משתי הברות. אבל אין לי כח לנקד הכל… 🙂
    אלכס ביקש שנמשיך, אז בבקשה.. הבמה שלך.

  4. כעס בא. שרף את שדותיי.
    האדמה התקשתה והשחירה.
    ואני,
    שנותרתי איתן
    חלמתי את זו
    שהציתה.

  5. איש של מעשים אתה. סחתיין.
    שש השורות הנוספות שלך סוגרות מהלך, אני חושב. לא בטוח שהן דורשות המשך, אם כי בהחלט הייתי שוקל את ה-'עז-חרון' היפה של טלי, גם אם אין לך בעיה עם מספר ההברות.
    הן האירו לי משהו בעניין הכעס, השורות שלך; את האופן בו הוא מגיע תמיד בפתאומיות וכאילו משום מקום, כלומר מאי-שם כלשהו. אני לוקח, ברשותך, את התחושה הזו, שמוכרת לי מאוד, לתוך מילים משלי ומוסיף לשתי השורות המקוריות את השורה הבאה:
    "עונה פתאומית, ארורה."
    כלומר אני עומד כרגע על זה:

    כעס בא, שרף את שדותיי.
    האדמה התקשתה והשחירה.
    עונה פתאומית, ארורה.

    כמו אצלך, גם כאן, בעיני, נגמר מהלך וצריך להתחיל אחד חדש בבית הבא. מה בדיוק, עוד לא ברור לי, אבל משהו שנכנס פנימה, לכעס עצמו, לא רק לאופן בו הוא מופיע.

  6. אני מרשה לעצמי כמה הערות פואטו-טכניות על ההמשך שלך:
    אני חושב שה-"וגם בתוכי" בשורה הראשונה וכל גרורותיו, כלומר כל המקומות בהם מדובר על "אני", מחלישים את הטקסט. ברור מלכתחילה שהאדמה מתפקדת בשיר כתמונת נפש, להגיד את זה בגלוי בתוך הטקסט משאיר פחות מתחת לפני השטח ולכן חזק פחות מבחינה רגשית. הייתי ממשיך רק עם תמונת האדמה, מפתח אותה וסומך על הקורא שיעשה את הטרנספורמציה.
    כמו כן הייתי נזהר מאוד עם עניין החריזה. היא תותח כבד מאוד ואם משתמשים בה לא מספיק בעדינות היא עלולה להכניס טון קצת רטורי מדי ולעקר בכך את השיר מעוצמה רגשית.
    מצד שני, אתה הולך אתה בעקביות כל הדרך, כך שאולי זה כבר הופך להיות סוג אחר של שיר ואני פשוט נעול על הטון המקורי של עצמי…
    על כל פנים, החריזה שלך מייצרת פנינה קטנה בשורה הראשונה שלך: "סדק נפער בה וגם בתוכי". אם רוצים לחרוז עם 'שדותיי' זה צריל להיות 'בתוכי' עם פתח מתחת ל-'כ', שזה יפה מאוד.

  7. אני לא מצוי כל כך בשיח הטיפולי האלטרנטיבי, אבל במה שאת אומרת נשמע שיש דבר אחד מאוד נכון ואחד מאוד לא נכון. הנכון הוא שבאמת הדבר שכדאי להסתכל עליו הוא מנגנון הכעס עצמו ולא הנסיבות הספציפיות שהוא צומח מתוכן. הדבר הלא נכון הוא שאי אפשר לתמרן רגשות למשהו אחר ולהביא על ידי זה לתמורה אמיתית בנפש. זה חסר סיכוי.
    אולי הכפילות הזו היא מקור התחושה שלך.
    וחוץ מזה, תודה.

  8. איזו זוית מפתיעה ויפה.
    ואם קוראים את זה פעמיים או שלוש מגלים שבעצם יש כאן כמה פנים. מעניין מאוד.

    [ובזאת, אגב, מוענק לי רשמית תואר המגיב המצטיין באתר של עצמי – הידד].

  9. כעסתי עליה
    כעסתי מאוד עליה
    איך היא מתה
    כשנפל עליה הברבור הורוד
    בלונה פארק.

    הייתי במצב קשה,
    ונהיה לי פסויירוזיס ברגליים
    נשרו לי כל השערות בגוף
    ואני כרגע בקטע של התנסויות.

    כעסתי עליה
    כעסתי מאוד עליה
    איך נשארתי לבד
    ים של כרישים סובב אותי
    ואני טובע בבריכת החילבה המסורתית.

  10. כעס בא. שרף את שדותי.
    האדמה התקשתה והשחירה.
    איזה משפט מטומטם זה
    כל כך מכעיס אותי.
    אני אוכל עוד עוגיה
    כדי להרגע.
    הלשון שלי שחורה
    ליקקתי ארטיק מוות,
    לא מה שאתם חושבים.
    סתם.
    אין לי מקומות להיות בהם.
    והקוים שלי הולכים ומתעקמים.
    צריך להתגלח עם יפניות,
    ולאונן עם עצמי.

  11. את חוסר הרצינות שלי בחריזה האתר של אלכס עוד יכול לסבול.. בחיי שלא חשבתי על כל הדברים האלה, אלכס.
    אבל גרי – הגדלת לעשות ושחטת את הרגישות שלנו עד טיפת הדם האחרונה.
    תודה לך על שהחזרת אותנו לקרקע המציאות האמיתית בעזרת הציניות המופלאה שלך.
    מזמן מזמן, הייתי רגיש. אחר כך גם הייתי כזה. לאט לאט זה עובר, הציניות. המתן בסבלנות. יש לך עתיד.

  12. וודי אלן אמר פעם: כשאני כועס, אני מחכה חצי דקה נושם עמוק, ואז אני נהיה *באמת* כועס.

    (אגב, וודי אלן לא אמר את זה. אבל גיליתי שהוספת הפתיח "וודי אלן אמר פעם ש" הופכת אימרות צולעות רבות לשנונות ביותר ומבדחות)

  13. השיר השני של אפשטיין חזק דוקא, בניגוד לראשון. מעניין לראות את זה: מצד אחד הם מאוד דומים, מצד שני לשני אני מאמין ולראשון בכלל לא. הם גם נכתבו בהפרש של כמה דקות, כאילו הראשון היה איזו תגובה ראשונית שטחית ובשני כבר מתחיל לצאת משהו אמיתי ביחס לכעס ולבדידות.

    וודי אלן אמר פעם: כעסים, כמו גז, תופסים את מלוא הנפח העומד לרשותם.

  14. כבול בשינה מחפירה
    אני עובד כאן
    מוציא את האוטו שלי
    מלטף את הגב במושב וחם

    אין לי אמא
    ולא מעניין אותי
    אולי יום אחד
    אני אהיה בתאונה
    ויקחו אותי לבית חולים
    ואחת רוסיה תשים
    לי יד על המצח.

  15. אישתי הרג אותה
    הברבור.
    ואני נפלתי לחילבה החם
    וממנו לא יצאתי.

    כעסים הם
    ארוחת הבוקר
    שלי.
    אולי אלמד דבר או שניים
    באוניברסיטה,
    או שאמשיך
    להסריח.

  16. מי רוצה?
    מי רוצה אותי?
    מי רוצה אותי?
    מי רוצה?

    אני פה.
    מי רוצה?
    מי רוצה אותי?
    אני פה.
    מי רוצה?
    מי רוצה אותי?
    אני פה.
    שמרים.

  17. מקומות שלא חשבתי ש
    אני אהיה
    אני לא יודע כי
    אני לא שם אבל
    מה משנה הגשם, יש מלא.

    7
    22
    56
    מזדווגים להם זוג מונגוסים
    אני פראי
    אני לא משעממת
    אני זונה
    ואת לטאה על עץ

    סלאח הוא רובוט במאה העשרים
    שלומית היא הבטחה שלא קוימה
    קוימה, איזה מילה מצחיקה, מה זה בסינית.

  18. אני קצת אמביוולנטי לגבי הפרוייקט. מצד אחד זה מענין והופך את הקוראים לאקטיביים (זה טוב, נכון?)ומצד שני, כתב פעם מישהו "לעולם על תכתוב כדי למלא את החלל". האם תגובות מהירות כל כך לשאלה שהוצבה אינן מעידות על רצון למלא את החלל שהציבה ה"חידה" שחד אלכס? וחוץ מזה, האם שירה יכולה להיות קולקטיבית ?(כנסיון זה וודאי מענין).
    (התמריץ לדברי הוא כמובן קנאה באלה שפתרו את החידה לפני: וחוץ מזה, אני מקווה לסחוף את הדיון לפסים יותר כלליים).

  19. ישנתי כל הדרך מירושלים
    יש בדרך הרים ולפעמים רואים
    איזה עץ יפה
    היא רואה סדרה בטלויזיה שלה
    לא שתיתי כבר שנה
    פרפרים מפחידים
    כעס בא שרף את שדותי והאדמה
    התקשתה והשחירה
    גלים גלים כהים כהים
    סערה באה והאני רואה NBA.

  20. צלאח היה בוכה ומגלח את מפשעתו בתנועות מעגליות.
    יוסף המטפל ישן שינה עמוקה, בכפר סבא.
    צלאח הוא לטאה על עץ.
    יוסף המטפל הוא הבטחה שלא קוימה.

  21. כעס בא. שרף את שדותיי.
    .האדמה התקשתה והשחירה
    והשחירה.
    והשחירה.
    והשחירה.
    דבר לא נותר.

  22. בעניין ה-"לעולם על תכתוב כדי למלא את החלל": בסופו של דבר זה חשבון של כל כותב עם עצמו. ההצעה הונחה. מידת ההתכוונות של כל אחד שנענה לה היא עניינו הפרטי, כל עוד הוא נוהג כבוד מינימלי במרחב הציבורי של התגובות.

    דווקא שמחתי שלא היה דיון תיאורטי או כללי יותר. המניע היה מעשי לחלוטין, ותנועת הלישה הקולקטיבית של הטקסט היא מה שחיפשתי ובמידה מסוימת גם קיבלתי.

  23. כעס בא. שרף את שדותיי.
    .האדמה התקשתה והשחירה
    דבר לא נותר.
    זולתי
    שהייתי עוד לפני בואו
    של הכעס
    של שדותיו שהפכו
    רק ימים רבים אחר כך
    לשדותי.

  24. השיר של זה שמעלי…
    גם פואטי וגם לימודי.
    תאמינו לי – אנשים כאלה הם נדירים. כ"כ הרבה רגש ובה בעת כ"כ הרבה אינפורמציה.

השאר תגובה