ישראל אלירז (1936-2016): כמה מילות פרידה

אתמול בבוקר נפטר ישראל אלירז. מחר, ביום הולדתו השמונים, הוא יקבר בירושלים, בקרית ענבים.

הוא היה בעיני האלתרמן האמיתי של דורנו. זה לא ניכר אולי במבט ראשון כי המוסיקה של שירתו שונה כל כך מהרעש והצלצול האלתרמני אבל הפעולה שלה על האוזן ועל התודעה ועל הלב היא אותה פעולה ממש: כישוף. שיר שלו הוא גביע בו נמסכות מילים לשיקוי חזותי-צלילי שחודר לאוזן ונספג בדם ומביא לשיכרון הרוח. אצל שניהם, אלירז ואלתרמן, מרגע שקראת אתה מוצא את עצמך לעיתים מסתובב ימים הלום, במצב של כמו-חלום, ממלמל שברי פסוקים, מחכה לרגע שתוכל לשוב ולהתעטף בשירים השלמים.

 

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְצַמְצֵם אֶת הָעוֹלָם עִם

מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר עָלָיו

(בשבח הדברים החולפים, עמ' 34)

 

היה רגע בו הבנתי את זה וכתבתי סביב ההבנה הזו רשימה לא קצרה על שירתו ופרסמתי בכתב עת ספרותי. הוא קרא ובוקר אחד צלצל הסלולרי ושמעתי לראשונה את קולו. יש מיגבלה מהותית לפואטיקה המכשפת הזו, הן אצלו והן אצל אלתרמן, וגם עליה עמדתי באותו מאמר. על החלק הזה אף פעם לא דיברנו. לא בשיחת הטלפון הקצרה ההיא ולא בפגישה הארוכה בביתו בירושלים שבאה לא הרבה אחריה. היה בו השילוב הזה: אימוץ אוהב של היש לצד יכולת התנגדות עדינה, עקיפית, שפעלה ממש בה בעת בערוצים חשאיים ומקבילים, בלי לפגום במאומה במלאות נוכחותו של הטוב. הכי טוב הבנתי את זה מעט מאוחר יותר, כשאותו שילוב החל להיות מופנה גם כלפי.

הוא אהב מאוד מה שכתבתי כשהכרנו. זה היה בתקופת "ימים סמויים", הספר הראשון שלי. יחד עם זה דאג תמיד במקביל גם להביע את חוסר שביעות רצונו מכך שפניתי מן השירה הלירית אל ההייקו ואל שאר דברים שהיו מבחינתו בזבוז זמן, סטייה לא אחראית מדרך המלך השירית שנועדה לי.

את כל זה, כאמור, לא אמר לי מעולם ישירות אלא תמיד באותה אלגנטיות מעקפית; בדברי ברכה על ספר חדש שהושהו בדיוק במידה, בקטעי שיחות פרטיות שניהל ודאג שיצוטטו באזני, בנימה הרב-שכבתית בה שאל, מיד אחרי חיבוק, "אז מה שלומך? במה אתה עוסק עכשיו?" כשניתקלנו זה בזה מעת לעת בארוע ספרותי ובשאר מחוות קטנות שכיתרו אותי כל השנים במסר הזה באופן שלא ניתן היה להחמיצו. התרגשתי מהדאגה ומן האהבה שמאחוריה והודיתי לו עליה בלבי גם אם, בינתיים לפחות, לא נעניתי לה.

 

הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים מְעִידִים שֶׁהַחוֹלֵף

אֵינוֹ חָדֵל לִהְיוֹת

 

וְהוּא מוֹשֵׁךְ אוֹתָנוּ לִמְצֹא אוֹתוֹ,

לְהִתְפַּיֵּס אִתּוֹ, לְהַחְזִיק בּוֹ, לְהֵאָחֵז בּוֹ,

 

לְהָכִיל אוֹתוֹ, לִהְיוֹת לוֹ לְכִיס, לְפֶה.

 

(בשבח הדברים החולפים, עמ' 35)

 

הפגישה ההיא בירושלים הייתה למעשה פגישתנו היחידה. מאז היו רק אותן התקלויות בארועי שירה ומעת לעת, כשהיה איזה דבר דחוף יותר לאמרו, מכתבים קצרים בדואר. אז החלו גם להגיע הספרים. תמיד רגע לפני צאתם לחנויות, תמיד עם הקדשה בכתב היד היפה שלו, המרקד לעיתים על גבול הלא-מובן. האחרונה הייתה בשנה שעברה, כשיצא "מה היה אחר כך?".

 

הספר האחרון, "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה", כבר הגיע עירום מהקדשה, לפני חודש, כשכבר היה כבר חלש וחולה והוא מן היפים ביותר שכתב.

 

בְּשֶׁקֶט, כֵּלִים מְדֻיָּקִים וְיָפִים

יוֹצְאִים מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ

אֶל תּוֹךְ הַלֹּא נִרְאֶה,

לְיָדְךָ

 

("הבט", עמ' 23)

 

 

3 תגובות בנושא “ישראל אלירז (1936-2016): כמה מילות פרידה

  1. כתיבה רהוטה, מדויקת, אישית, מרגשת אך לא גולשת. כתיבה במקומה. תודה

    לא פגשתי אותו מעולם, אף שהיה בן עירי ואף למדנו באותו בית ספר תיכון "מעלה", (בהפרש של כעשר שנים)בו למד גם עמיחי. אך הכרתי את שירתו מספריו ומכתבי עת. השירים האחרונים אליהם התוודעתי הודפסו על דפים קטנים, במכונת כתיבה, בדיו קצת דהוי. שירים אלה יראו אור בקרוב ב"כרמל 18".

    יהיה זכרו ברוך

  2. אלכס, האם נכון לארגן אירוע לזכרו של ישראל אלירז ובו להתמקד בשני ספריו האחרונים שיצאו בסמיכות, אך בשתי הוצאות שונות – אפיק והקיבוץ המאוחד?

השאר תגובה