לאט לאט, דבר דבר: כמה מילים על הפואטיקה של רוברט לקס וכמה תרגומים

אינני יודע הרבה על רוברט לקס. נתקלתי בחוברת דקה משיריו בחנות ספרים בלונדון. עיינתי בערך הויקיפדיה אודותיו. הדפסתי מאמר עליו מהרשת וטרם קראתי. הזמנתי ספר שלו ב-bookdepository וטרם קיבלתי. בחנות הספרים רפרפתי בחוברת כמה דקות, שילמתי ולקחתי אתי ארצה. כאן היא שכבה על המדף שבועיים שלושה בלי שפתחתי. צהרי ששי אחד בקפה קראתי אותה מכריכה לכריכה ותרגמתי מתוכה מבחר קטן.

למה אני מספר את כל זה? אולי כי זה לא באמת חשוב. כלומר, אולי כי לקרוא שלושה שירים של רוברט לקס בעמידה ב-Foyle's  בלונדון רגע לפני שחייבים ללכת או להניח לו לשכב אחר כך על מדף חודש בלי לפתוח אותו או לקרוא את כולו בקפה בשקיקה זה כמעט אותו דבר, כי הרגע המכונן במפגש עם השירים האלה הוא ההרף בו אתה נחשף לאופן הדיבור המיוחד שלהם. מאותו רגע הדיבור הזה מתחיל להתפשט בתודעה כמו גלולה קטנה שהחלה לפעול.

השירה הזו, אפשר לראות מיד, צרה וארוכה. המילים נדחסות לפס דמיוני ברוחב של אותיות בודדות. כתוצאה מזה, חלקן מתקפלות לעיתים לשני חלקים, לפעמים ליותר. ומה אומרות המילים? שום דבר מיוחד בעצם: זה דיבור מתבונן, אבל לא פילוסופי או זני. הוא בעצם די דומה לדיבור המתבונן הימיומי של התודעה של מרביתנו: קצת חכם, קצת סתמי, קצת פיוטי, קצת עודף, קצת טיפשי. ובכל זאת יש משהו מרומם מאוד בשירה הזו. למה?

נדמה לי שהתשובה נעוצה בשני עניינים, שניהם לא קשורים ישירות בתוכן. הראשון הוא הצורה הגרפית. אם הדף הריק הוא מרחב, הרי שהשיר המערבי הסטנדרטי הוא כתם או גוש המסתיר את חלקו. כלומר עצם פעולת הכתיבה, הנחת השיר על הדף, גם אם מטרתה לגלות, קודם כל מייצרת הפרעה, מגבבת את המישור הנקי והפתוח. הדבר נכון הן ברמה הפיסית והן ברמה התודעתית. קחו שיר של אלתרמן או ויזלטיר, לאור או אבות ישורון או כל משורר או משוררת שתעלו על דעתכם כמעט: הפעולה הראשונה שהקריאה עושה דומה מאוד למה שקורה על הדף הלבן – השיר משתלט על התודעה, מטביע בה את אותו גוש שהשיר הכתוב מייצר על הדף: חוסם, תובע לעצמו את מרכז המרחב, תוחם את התודעה הקוראת למימדיו.

ההשפעה הזו בבסיסה היא כמובן תוצר לוואי בלתי נמנע של עצם פעולת הכתיבה, בדומה למשל לאכילה או פעולות בסיסיות אחרות. אי אפשר הלא לכתוב בלי להניח משהו על הדף הריק כפי שלא ניתן לאכול בלי התערבות כלשהי בעולם כדי להשיג או לייצר מזון. אבל גם בתוך ההכרח הפיסיקלי יש דרגות של חופש והרמוניה. השירה המערבית ה"רגילה" חסרה בדרך כלל את ה"מודעות הסביבתית" הזו ביחס למרחב הפיסי והתודעתי בו היא מתחוללת. השירים של לקס מנסים ומצליחים לפעול אחרת. הפסים הדקים של השיר אינם כופים את עצמם על הדף אלא עובדים אתו, מאפשרים לשיר ולדף להיות נוכחים זה לצד זה בו זמנית, כמו חלון עם סורג או נוף עם בוסתן מעובד קטן בצדו. יש הרבה רווחה, פיסית ותודעתית, ביחס האורגני הזה למרחב. בתור קורא אתה חש בה מיד.

העניין השני הוא המוסיקה: פס המילים הצר והמילים השבורות לעיתים מכתיבים קריאה שיש בה השתהות. ההצטברות של מלה למלה אוטומטית פחות, המעבר בין שורות דורש עוד הרף של קשב, הפיצול של מילים דורש עוד רגע על מנת להבין אותן. כך מייצר שיר טיפוסי בשירי הנזיר של לקס מרחב קריאה שיש בו איכות מדיטטיבית, איטית, מושהית, לא מתנפלת על הטקסט. האיכות הזו היא משלימתה של תחושת הרווחה המרחבית שיוצר פס השיר הדק על הדף. שתיהן חוברות לאפשר דבר פשוט כשם שהוא נדיר: נוכחות ערה של הקורא לצד השיר, תודעה קוראת שאינה נבלעת בטקסט או מתגוששת אתו אלא נמצאת במלאות, כאן ועכשיו, לצדו. מתוך הנוכחות הזו, האפשרות להיות נוכח לצדם במלואך, נוצרת תחושת הרוממות שהשירים האלה, למרות ומתוך פשטותם, עטויים בה. אתה מאזין להם, מאזין לך, מביט לסירוגין בשיר ובדף הריק שסביבו. לאט לאט, דבר-דבר.

ל

אט

ל

אט

 

ד

בר

ד

בר

הנה כמה תרגומים מהחוברת ההיא. רפרפו בהם ושימו על המדף לשבועיים שלושה, או סעו ללונדון, קחו חוברת וקראו ממנה קצת בעמידה, או פתחו את הגליון וקראו אותם בשקיקה מקצה לקצה. זה לא באמת חשוב.

 

lax2

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

lax3

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

lax4

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

lax5

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • D! פה ועכשיו   ביום 6 בנובמבר 2015 בשעה 16:42

    יפה, תודה על ההכרות.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: