המקק

אתמול בערב המאוחר ישבנו, אורית ואני, על ספסל בגינה הציבורית מתחת לבית עם שתי כוסות תה ודיברנו. היה חשוך והגן היה מואר קלושות בהדי אורם של כמה פנסי רחוב רחוקים. במרחק מה מולנו, סביב ספסל אחר, התגודדה חבורת נערים ונערות. מעת לעת פרצו ממנה גלים של דיבור רם מדי ושככו.

פתאום, מתוך האפלה למחצה, בקע מקק חום ענק. עוד לפני שראיתי אותו ראיתי את תנועתו: מהירה וחדה, עוצרת רגע ושבה ומאיצה בקו שבור, כאילו חומק ללא הרף מדבר מה הדולק בעקבותיו. הוא עשה את דרכו המזגזגת מחבורת הנערים לכיווננו. נגעתי בכתפה של אורית והחוויתי כלפיו ושנינו קפאנו. הוא התקרב עוד, נכנס לעיגול האור הקלוש שהקיף אותנו. היו לו המחושים הארוכים ביותר שראיתי מימיי, גב חום מתנוצץ ורגליים ארוכות וחזקות. בעל חיים במילואו, בנקודת השיא של התפתחותו.

הוא הוסיף להתקרב. הרמתי אינסטינקטיבית את כפות רגליי בבהלה כבושה וקיפלתי אותן תחתיי על הספסל. גם אורית עשתה כמוני והתקרבה אלי עוד מעט. הוא איגף אותנו בחצי קשת והמשיך להתקדם בצעדים קטנים יותר עד שנעצר, כמו התיישב, בדיוק מתחת למרכז הספסל בינינו, מניע אנה ואנה בעדינות את מחושיו. נעשינו זוג עם מקק.

תחילה לא זזנו, משותקים מפחד וגועל, אבל משהו בפשטות הנינוחה, מלאת האמון, בה ישב מתחתינו גרמה לנו לא לעשות דבר כדי לגרשו. כעבור רגע או שניים אפילו רכנו בזהירות להתבונן בו מעט יותר מקרוב, מתפעלים בעל כורחנו ממושלמותו המבעיתה, מלאת החיות. נכבשים ברוגע הבטוח שהקרין.

לראשונה בחיי חשתי בדל של קירבה אל היצור הזה. משב רוח קל לטף את שלושתנו ולצד חומת הפחד עתיקת היומין בצבצה אחווה פשוטה בין שני יצורים בני חלוף ברגע משותף של עצירה, של התמסרות דמומה, זה לצד זה, לערב יפה של קיץ.

בהדרגה חזרנו לדבר בקולות נמוכים, שוקעים מחדש זה בזו. כעבור מספר דקות, בלי שהבחנו, יצא מחדש לדרכו. כשהרמתי את ראשי כבר ראיתי אותו רחוק למדי, בגבו אלינו, רץ ועוצר באותם מאוצים מקוטעים שלו, שב ונבלע באפלת הגן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: