לפעמים בסתיו | אני חושב לעבור ללווין

 

כמה מילים שלי על "יש לי שכן שעובד בערוץ 10", ספרון שירים קטן מאת יונתן רז-פורטוגלי ומבחר מתוך הספר כפי שפורסמו בגליון החדש של ננופואטיקה שראה אור החודש.

עוד בגליון:  מאמר על כתיבה אוטומטית של שירי הייקו (כולל חידון בחן את עצמך!),
חידת איינשטיין – גרסת המשוררים, המשורר ערן הדס כותב מחדש את התורה, חטיבת שירים קצרצרים חזקה ומפתיעה של אורי ברנשטיין ושירים חדשים של אורית גידלי, תומר ליכטש, רונה קופרבוים, ענת זכריה, אלי אליהו, נעם פרתום ורבים אחרים.

 

*

 

לפני עשר שנים, כשספרון קטנטן בשם "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" יצא כמעט בחשאי, בעותקים בודדים, לכמה חנויות ספרים עצמאיות לא היו בעולם טוויטר או פייסבוק או אינסטגרם. לא היו סמארטפונים, לא טורנטים, לא HBO לא שידורי HD ולא ריאליטי. הייתה רק טלוויזיה מסחרית "רב ערוצית" בחיתוליה ואינטרנט איטי מאוד שכונה "האינטרנט המהיר" וגם הדבר החדש הזה, בלוגים, שהציף אותנו בכמויות של קלט שאז הרגשנו שלעולם לא נוכל להדביק ובו קרה כל מה שהיה חי ומעניין באמת. גם לי היה אז אחד, עדיין יש, וכתבתי בו על הספרון הזה בהתרגשות של מגלה ארצות בין היתר כך:

"מבחוץ הוא נראה כמו פנקס רישומים קטן, מאלה שקונים בכמה שקלים בחנויות לדברי כתיבה. על הכריכה החומה מודבק (ממש מודבק, עם דבק והכל) תצלום של ילד, בן שמונה בערך, בסלון ליד טלוויזיה. טלוויזיה כמו פעם, כמו שהייתה לנו. סלון כמו פעם, כמו שהיה לנו. ילד דומה בדיוק למה שאני זוכר שהייתי.

בפנים יש אוסף של אמירות קצרצרות. שורה, שתיים, לפעמים ארבע, לא יותר, שיושבות על הקשת שבין הברקה קופירייטרית להייקו מודרני, אבל בעצם לא זה ולא זה. מין יומן של הבלחות, מצחיק-אירוני-מלנכולי שבמרכזו הטלויזיה כציר שסביבו סובב הקיום. כישות שביחס אליה מתפענח כל דבר בעולם.

זה יומן של תודעה עירונית, סינגלית, קרייריסטית, אולטרה-מתוחכמת שמרימה להרפי-עין את המבט שלה מהמסך הקטן ומתבוננת בחייה, החוצה ופנימה. מה שנפלא בספרון הזה הוא שהוא מצליח ללכוד באמצעים פשוטים כל כך ובהרבה קבלה ואמפתיה את הנימה המדויקת של סוג הקיום הזה. בעיקר את הרגעים העצובים בהם משהו עמוק מנסה להתבטא ונחסם בתקרת הזכוכית של אמצעי המבע השטוחים של נפש שמזונה הרוחני הוא אלפי שעות טלוויזיה ומליוני שנינויות"  (הפוסט המלא כאן)

ממרחק השנים והמפגש המחודש עם הספר, שמקבץ גדול מתוכו מובא כאן, המילים האלה נראות לי מדויקות עדיין. זו קלאסיקה חרישית שהוחמצה בשעתה ואני שמח על האפשרות להיפגש ולהפגיש איתה שוב. ממרחק הזמן מזדקרת גם האיכות הפרגמנטרית המבשרת שלה. בעולם שבו ערוצי הקליטה והעיבוד מפגרים באופן כרוני אחרי ערוצי ייצור התוכן, הפרגמנט הדיבורי הקצר נעשה לנקודת איזון טבעית בין רעש למהות, בין השתהות מתבוננת להיסחפות קצרת נשימה. ככזה, הוא מהווה מענה אפשרי לאתגר ההסתגלות של השירה למציאות החדשה בה היא פועלת. "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" ראה את העובדה הזו מוקדם יותר מכל טקסט שהכרתי אז.

לצד עכשוויותו, "יש לי שכן" הוא גם טקסט נוסטלגי מאוד. זו נוסטלגיה של גבר צעיר לעולם הקדם-טלוויזיה-מסחרית של ילדותו. עולם בו הולכים יד ביד עם אמא לקולנוע, בו חיים בשכונה שמכירים בה את כולם, רואים סרטי איכות, משוחחים עם חברים ויוצאים אל הטבע. אבל המציאות ה"עכשווית" של הטקסט, שנידמתה בצדק לפני עשר שנים כשינוי רדיקלי המשנה את קיומנו מן היסוד, הסתברה בדיעבד כמבוא בלבד, כהדיה העמומים של מוסיקה באזני מי שעומדים מחוץ למועדון.

בעיניים הקוראות של היום, העולם של "יש לי שכן", על "ריבוי הערוצים" וניצני הניכור האורבני שבו, הוא עצמו מושא להתרפקות נוסטלגית. אבל בשל הזמן הקצר שחלף, עשור בלבד, גם הנוסטלגיה שבתוך "יש לי שכן" עצמו עדיין טריה דיה וכך מונחות בעת הקריאה זו על גבי זו, פועמות בו זמנית, שתי הנוסטלגיות. התחושה הכפולה החדשה הזו, שאין לה עדיין שם אבל מקופל בה לתחושתי דבר מה מהותי מאוד לחיינו בעידן המואץ הזה, היא עוד סיבה לחזור דווקא כעת לקובץ הקטן הזה.

 

מבחר מתוך "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" מאת יונתן רז-פורטוגלי (2004)

 

אין מקום שלא קולטים ערוץ 1

 

*

 

זכרון ילדות-

יד אחת אוחזת בידה של אמא

יד שניה באריזת פופקורן

בדרך להקרנת הבכורה של

"רוקי"

 

*

 

יש לי שכן שעובד

בערוץ 10

 

*

 

כל המנחים

בערוץ הילדים

עובדים על קובץ סיפורים קצרים

בסגנון אתגר קרת

 

*

 

חשוב שפספורט תצליח

והמפורסמים יהנו

 

*

 

בפיספוסים

אף פעם לא עובדים

על ערבים

מפורסמים

*

 

פיגועים עדיף לראות

בפוקס ניוז

 

*

 

אני מעריך אנשים

שאומרים

"כבר כמעט לא יוצא לי לראות טלוויזיה"

 

*

 

איני שופט עצמי

על פי מוסר הבורגנות
אלא על פי הביוגרפיות

המשודרות בערוץ E

 

*

 

האם

יצא לך להתחבר

אל הממיר הדיגיטלי?

 

*

 

הרווק חוזר לדירתו אחר העבודה

מחמם ספגטי

ומדליק טלוויזיה בזמן לפינת הסטנדאפ

אצל יאיר לפיד

 

*

 

לפעמים בסתיו

אני חושב לעבור ללוויין

*

 

בחורף

עטוף סוודר ושמיכה

מכבה את האור

צופה

בשידור מליגת האלופות

 

*

 

פעם זיהיתי את הכפר

בו צולם הסרט "וויקאנד" של גודאר

שעה שצפיתי ב"טור דה פראנס"

ב"יורוספורט"

 

*

 

מדווש על אופניי לפנות בוקר

 

מאחד הווילונות

צללית אדם

מעביר ערוצים

 

לצדו מכורבלת גברת

 

*

 

תמיד כשמסתיים שעשועון

אני נשאר לבד

 

*

 

כשיש הפסקת חשמל

ובחוץ מעט אור יום

אני יכול

לראות

אותי

על מסך הטלוויזיה

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: