דבר דחוף

בְּשֶׁקֶט, כֵּלִים מְדֻיָּקִים וְיָפִים
יוֹצְאִים מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ

אֶל תּוֹךְ הַלֹּא נִרְאֶה,
לְיָדְךָ

                                                       (ישראל אלירז, 'הבט', עמ' 23, הוצאת קשב)

 

סליחה אם אני מטריח. יש לי צורך, דחיפות ממש, להפיץ את השורות הללו מהספר החדש של אלירז. דחיפות כשל מי שקיבל בשורה מגולגלת בפתק קשור לרגל של עורב וכעת הוא נחפז להקים מדורה שתֵּראה בהרים. אלא שאינני אפילו בטוח מה נאמר בפתק הזה, ומדוע הדברים כה דחופים. כלומר הנה מה שנאמר בו, אבל מה נאמר בו? ומדוע הוא מעורר תערובת כזו של דריכות, הקלה ויראה? אולי מי שיראה אחרי ידע.

מה שאני כן יודע הוא שמה שנאמר בשורות האלה הוא חדש לגמרי. חדש כמו מין לא ידוע של ציפור או חוק טבע שאיכשהו נותר סמוי כל הזמן הזה מעיני המדע. לכן, מלבד הדברים עצמם נמסרת אתם גם העובדה המרעישה שקיימים עדיין דברים חדשים לחלוטין ושאפשר לומר אותם. נכון, אדם קורא לפעמים בעמוד אחורי של עיתון שהתגלה כוכב שמעולם לא נראה לפני כן או זן חדש של קרפדה. אבל הוא לא יכול לגעת בפני הכוכב והקרפדה לא מקרקרת, לחה, בכף ידו כמו בהיעצרות הדמומה של העיניים במרכז עמוד 23.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • spiralfusion   ביום 2 בינואר 2013 בשעה 21:59

    נהדר. פשוט נהדר.

  • יעל ינאי   ביום 3 בינואר 2013 בשעה 7:05

    הַתְּאֵנָה צוֹמַחַת כָּאן בְּדִיּוּק רַב כְּכָל הָאֶפְשֶׁר

  • עִנבל   ביום 9 בפברואר 2013 בשעה 22:55

    תודה רבה. ההתרגשות שלך מרגשת.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: