פניה הכפולים של האובססיה – על 'קריסטבל' מאת סמואל טיילור קולרידג'

(פורסם בסוף ינואר במוסף 'ז'ורנל' של מעריב)

תרגום של קלאסיקה הוא משחק על כל הקופה. לא די לו, כאחיו בני-הזמן, בתרגום של הטקסט גרידא – לפניו משימה גדולה בהרבה: להעביר פיסה שלמה של תרבות באופן שיאפשר לה לקיים יחסי-גומלין עם סביבתה החדשה. לכן, במובן עמוק, תרגום של קלאסיקה קם ונופל דווקא על החומרים ה-"היקפיים" לכאורה: מבואות, הערות, מסות פרשניות וכיוצא באלו. ביצירה הזו של ההקשר הכולל הנכון לקליטת הקלאסיקה באה לידי ביטוי לעיתים קרובות גדולתו האמיתית של המתרגם, יותר אפילו מאשר באיכות התרגום עצמו.

תרגום שירה הרי, אם להיות נוקבים, הוא ממילא פעילות נואלת ביסודה שדינה כישלון מפואר יותר או פחות. אפילו המופלאים שבתרגומים, כשמניחים אותם ברצינות מול שפת המקור, כלים כערפד בשמש הצהריים. כשמדובר בקלאסיקות, די לכן במינימום צנוע ומבוצע היטב, מדויק דיו עובדתית ומהדהד מוסיקלית את הסוגה אליה שיך המקור, כדי לא לפגוע באפשרות של תרגום מוצלח במובן הרחב עליו אני מדבר. מיותר לציין שגם המינימום הזה רחוק מלהיות פשוט להשגה.

לכן בבואנו להתבונן ב-'קריסטבל', השיר הבלדי הלא גמור מסוף המאה ה-18 מאת קולרידג' עלינו לשאול: האם מצליח התרגום הזה להעביר את היצירה עם כל הנחוץ לנו, כקוראי העברית של העת הזו, על מנת לספוג אותה במלואה? התשובה איננה חד-משמעית, אבל היא נוטה הרבה יותר לחיוב מאשר לשלילה.

ראשית, ייאמר לזכותו של הספר שהוא מבין היטב את תפקידו הרחב. התרגום עצמו תופס רק כשליש מנפחו והיתר מוקדש להערות, כרונולוגיה מפורטת של חיי קולרידג' עם דגש על האירועים הקשורים לקריסטבל ומסה נרחבת מאת המתרגמת, לילך בורנשטיין. הספר מסתיים, מלבד הביבליוגרפיה הבלתי נמנעת, גם במפתח אישים קצר ומלווים אותו איורים יוצאי דופן ביופיים שגם אותם, במפתיע, ציירה המתרגמת עצמה.

עניין האיורים ממחיש נקודת מפתח בספר הצנום הזה: האובססיה. כפי שמעידה לילך בורנשטיין עצמה בהקדמה, התרגום הוא "פרי אובססיה בת עשרים שנה". אובססיה, כידוע, היא מנוע חזק ובהתאם מלווה את הספר תחושה של התמסרות טוטאלית לכל היבט ביצירה. שום פרט, לא מהשיר ולא מתולדותיו, אינו מוזנח. הכל מעניין, מסעיר, מלא תשוקה לנבור, להתחכך. תשוקה כזו היא נקודת פתיחה נפלאה לתרגום אבל יש לה, למרבה הצער, פנים כפולות. במיטבה היא חגיגה של אינטימיות, כמו למשל בפרק ההערות הנהדר. במירעה, לעומת זאת, היא מאבדת את חוש הפרופורציה ומקריבה את התמונה הגדולה לטובת התעסקות מיותרת בפרטי פרטים טפלים. כך למשל מפתח האישים המפוטפט מדי או פרק הכרונולוגיה של חיי קולרידג' המתעכב ללא אבחנה ובחזרתיות שוחקת על נפתולי הנפתולים של כל התרחשות זוטרה הקשור בתהליך כתיבת 'קריסטבל' (פרטים שמרביתם אף חוזרים על עצמם בהמשך, בחלק הראשון של המסה "על המחבר והיצירה").

אובססיה היא גם מפתח חשוב להבנת השיר החידתי הזה, שקולרידג' עסק במשך כעשרים שנה בנסיונות בלתי-נלאים להשלימו ולבסוף הניח אותו כשרק שני פרקיו הראשונים (מתוך חמישה מתוכננים) גמורים. מחד יש בעובדה הזו משהו טרגי. מאידך, אולי עבור השיר המסוים הזה, שנושאו הגדול הוא הכוחות הסמויים, האי-רציונליים, החודרים אל ומערערים את העולם המסודר, הנגלה, אין גורל יאה יותר.

הכוחות הללו מיוצגים על ידי ג'רלדין, העלמה המסתורית שבת האצילים קריסטבל מצילה מקרחת יער בה היא מוצאת אותה פצועה ומותשת. מרגע המפגש ביניהן אותה מהות אפילה ומסתורית שבג'רלדין מערערת הן את זהותה העצמית של קריסטבל עצמה, הן את אביה שנקלע בשל ג'רלדין לסערת רגשותיו עזה בעקבות העלאת פרשיה שכוחה מעברו ואפילו כלבת הטירה הזקנה אינה נותרת אדישה: וּמַה יַּרְגִּיז כַּלְבָּה זְקֵנָה? / הֵן עַד הַיּוֹם שׁוּם רְטִינָה / לֹא בָּאָה אֶל אָזְנָהּ (עמ' 18).

בתרגום השיר עצמו, שבה האובססיה ומראה את פניה הטובים. זהו תרגום יפה מאוד, לעיתים וירטואוזי ממש, המתעלה בהרבה מעל הרף המינימלי שהצבתי בפתיחת דבריי. הוא בורא בעקשנות עברית עקבית, אמינה ומתנגנת שאיננה מוותרת על שום קימור ומצליחה להחזיק בה בעת רעננות של קריאה לצד שימור הדהודו של הזמן שחלף מאז כתיבתו של המקור, הישג בלתי מבוטל ומכושף לא פחות מדמותה החידתית של ג'רלדין.


(קריסטבל, סמואל טיילור קוררידג', מאנגלית: לילך בורנשטיין, הוצאת אבן חושן, 110 עמ')

תגובה אחת בנושא “פניה הכפולים של האובססיה – על 'קריסטבל' מאת סמואל טיילור קולרידג'

השאר תגובה