פואטיקה של שדה – על ספר השירה 'השיר על הארץ' מאת ישראל נטע

(פורסם בגליון 29.12.11 של מוסף ז'ורנל של מעריב)

ספר שירה יכול לפגוש את הקורא שלו בכל כך הרבה אופנים. ישנם אלה שהם כמו מארחת מתאמצת מדי התוחמים את המפגש לאיזה סלון מדומיין ופורשים בו אוסף של מגדנים שהוכנו מראש במטרה להרשים. ישנם אלה המגיעים נידפים, כמו למבחן-בד, או אלה המתיישבים מולך על כוס קפה ומדברים על עצמם באריכות ובמרוצות עצמית בלתי ניתנת למיגור. ישנם היפים המודעים ליופיים אך מעמידים פני מתעלמים ומתענגים בהסתר על מפל המבטים הנופל עליהם, ישנם הפרועים חסרי הרסן הפוזלים ללא הרף הצידה לראות שהבחנת בנועזותם ועוד ואריאציות רבות שהמשותף לכולן הוא המודעות העזה מדי שלהן למפגש עם הקורא, מודעות שהופכת את הספר בסיכומו של דבר למקום צר ומעניין פחות מכפי שיכול היה להיות.

וישנם גם ספרים נדירים כמו הספר הזה שנוהגים בקורא שלהם אחרת לגמרי. הם מניחים את עצמם רחבים ומזמינים, בפשטות של יער או מדבר או, במקרה של "השיר על הארץ", שדה וקולטים אותך אל תוכם לא כמרכז אלא כפרט חולף בנוף, אחד מני אינספור. אלה ספרים שכקורא אתה יכול להניח את עצמך בתוכם בבטחון. לא לרכון מעליהם בעדינות מופרזת מחשש שיתפרקו, לא להדוף את הצורך המתמיד שלהם בהתפעלות, אלא פשוט להטיל את עצמך אל תוכם. הם יעמדו בזה. יש בהם מקום לכולך.

צריך לדבר על הספר הזה במונחים של שדה לא רק בגלל מרחבי הנוף שבו, בעיקר נופיו של דרום הארץ ששירי הספר חוצים לאורך ולרוחב בין כבישים לפרדסים לשדות חרושים, לא רק בגלל העברית הרחבה שלו, המדושנת שיבוצי מקרא ותעתוקי אנגלית ("הַסְטֵיט אוֹף מַיְנְד הַלֵסִי הַזֶּה ", עמ' 17, " בִּבְרִיאוּת וּבְחֹלִי, פוֹר בֶּטֶר אֶנְד וּוֹרְס",  עמ' 50) אלא בעיקר כי יש בו תכונת היסוד של שדה – הרוחב השקט המקבל ומכיל את הכל תוך שאיננו חדל לרגע מתנועת הצמיחה הפנימית של " קוֹלוֹת מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה מַנְחִים אוֹתִי" (עמ' 12). זה מקום שרואה " צֵל גִּבְעוֹל זָעִיר מוּטָל עַל שֶׁבֶר חֶרֶס" (עמ' 13) על גבי פיסת אדמה " נִזְרַעַת טְרַקְטוֹרִים מְיֻחָמִים" (עמ' 40). רואה " רִקּוּד שֶׁל שְׁלוֹשָׁה חֲצָבִים" (עמ' 15) ומניח לצדו את " הַגַּעְגּוּעַ הַבִּלְתִּי נִסְבָּל לַצִּפֹּרֶן שֶׁלָּךְ" (עמ' 68) ואת " רֵיחַ הַזִּקְנָה חוֹדֵר גַּם מִבַּעַד לְחָמְרֵי הַנִּקּוּי" (עמ' 47). זו שירה שגם כשהיא מדברת על משפחה, על אהבה שהתפוררה, על פוליטיקה, על זיקנה, על יגון המציף את הנפש עם לילה נותרת כל העת שירת טבע. היא הולכת בכל מקום כבתוך נוף ושואלת ללא הרף את השאלה היחידה שחשוב לשאול: " אֵיךְ נְשַׁמֵּר אֶת הַפְּלִיאָה / מִפַּחַד הַקָּטָרַקְט שֶׁל חַלּוֹנוֹת הַנְשָׁמָה / אֲחוֹתֵנוּ הַקְּטַנָּה / הַיַּרְגָּזִי שֶׁל הָעוֹלָם" (עמ' 42)

ועוד הערה בעניין אחר:

בכל פעם מחדש מפליא אותי להיווכח איך, בין אם במכוון או בבלי דעת, משוררים בוחרים לספריהם כריכה שמזקקת במדויק את היסודות של שירתם. תמונת הנוף האימפרסיוניסטית של הצייר גבי קווה שעל עטיפת "השיר על הארץ" מתארת שדה הנמצא בתחתיתה של גבעה מיוערת. מה שמבחין את הציור הזה ממאות אחרים כמותו הוא שורה קצרה בת ששה עצים הנמצאת בלבו של השדה. זו שורה מוזרה מאוד. ראשית, היא ממוקמת בלב השדה דווקא. שנית, יש בה חוסר סימטריה מפתיע. שלא כמו היער הקק"לי הממושטר שעל הגבעה, שורת העצים הזו למעשה כלל איננה שורה אלא מן קו מתפתל. גם גובהם של העצים משתנה מננסי ממש לגבוה מאוד וכולם כמעט נוטים מעט ימינה, לכיוון מרכז הציור. כעת, במבט שני, נעשית השורה הזו לפתע לשיירת עצים-צליינים החוצה את השדה. המבט הנוסף הזה, מלא הפליאה, הרואה את תנועתם הפנימית של העצים, את מהותם, הוא הוא בדיוק המבט של ישראל נטע בשירי הספר. מבט המגלה כל העת ובכל מקום בסבלנות אינסופית של נוף את הדרמה הפנימית הגדולה של העולם, את " תּוֹרַת הַשָּׂדֶה הַגְּלוּיָה הַנִּסְתֶּרֶת" (עמ' 7).

כריכת הספר

(השיר על הארץ, ישראל נטע, הוצאת כרמל, 95 עמ')

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: