אל תשתמשו בסימניות

אל תשתמשו בסימניות. אף פעם. עבור שום ספר. גם לא עבה, גם לא כזה שאתם חוזרים אליו רק לעיתים רחוקות.

כשתפסיקו להשתמש בסימניות תגלו כעבור זמן דבר מעניין: אתם פותחים את הספר באופן טבעי בדיוק במקום בו הפסקתם לקרוא. בלי להתאמץ, בלי לחשוב על זה, פשוט פותחים והעיניים נחות לא רק בעמוד הנכון אלא ממש במשפט הבא אחרי זה שעצרתם בו.

אחרי שזה יתחיל לקרות בקביעות תגלו עוד דבר מעניין: לפעמים זה לא קורה. אחרי שתתהו על זה קצת, או תתאכזבו או תכעסו על עצמכם שהייתם כל כך תמימים תגלו דבר מעניין עוד יותר: גם כשזה לא קורה, זה עדיין קורה. הספר עדיין נפתח בדיוק במקום בו הפסקתם לקרוא, המקום הזה הוא פשוט לא תמיד העמוד האחרון אליו הגעתם אלא המקום בו באמת הפסקתם לקרוא. כלומר המקום שאחריו, למשל, כבר הייתם עייפים מכדי לקלוט או שהמחשבה שלכם נדדה ופספסתם משפטים שלמים או היכן שחשבתם שהבנתם אבל למעשה החמצתם את העיקר, וכן הלאה.

יש משהו שיודע את כל הדברים האלה, שאחראי. שכל הזמן עובד. סימניות מפריעות לו. אל תשתמשו בהן.


פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • avivsky   ביום 28 בדצמבר 2011 בשעה 22:57

    יוני קיבל מאחות סימניה כמתנה ליומולדת 7. "מה עושים עם זה?" הוא שאל. "אתה מכניס אותה לספר וככה אתה יודע מאיפה להמשיך לקרוא".
    "וואוו, מדהים" הוא התלהב.
    מאז, בכל ערב אחרי שהיה סוגר את הספר בו קרא הוא היה דוחף בין הדפים את הסימניה. למחרת היה פותח את הספר לפי הסימניה וקורא משם.

  • ענת לוין   ביום 29 בדצמבר 2011 בשעה 12:12

    זה יפה ממש, אלכסיי, יש לי תחושה שאתה גם לחלוטין צודק, אבל מה עושים עם אוסף הסימניות המושקע? יש סימניה אחת ממש ישנה, בת כמעט עשרים, שמחובר אליה פס משי כחול שבסופו משייט דולפין כחול בוהק, הוא כבר קצת זקן ומתקלף, אבל כשאני עייפה, אני עוקבת אחרי המילים בעזרת החוטם הנהדר שלו. להיפטר מהדולפין? או שאולי אפשר למצוא דרך ביניים ולשלב את האחראי שלך עם הדולפין שלי?
    🙂

  • הלה, סידני, אוסטרליה   ביום 29 בדצמבר 2011 בשעה 13:04

    ענת יקרה,
    אני שונאת סימניות, שזה דבר מפתיע בהתחשב בנטיותיי הקריאתיות
    כשהייתי קטנה הייתי זוכרת את מספר העמוד, עכשיו אני זוכרת "איפה הייתי"
    אלכס צודק מאה אחוז
    ועוד משהו: אם (אני) משאירה סימנייה אני אחר כך לא פותחת את הספר יותר.

  • אלכס בן-ארי   ביום 29 בדצמבר 2011 בשעה 21:49

    את הדולפין, אולי את כל הסימניות, אפשר לתחוב בין העמוד הראשון לבין הכריכה. ככה במקום לסמן מקומות בתוך ספרים, הן מסמנות ספרים שלמים, הספרים ש"חיים" עכשיו בספריה. כל פעם אחרים. כמו שתילים שמנצים בערוגה. ובחוטם אפשר אז להמשיך להשתמש כרגיל.

  • ענת לוין   ביום 4 בינואר 2012 בשעה 13:54

    תודה, אלכס, ניסיתי את זה בימים האחרונים ולמרות שבכל פעם שאני סוגרת את הספר (ספר עבה, 700 עמודים), אני קצת נלחצת, זה באמת עובד.

  • סאלי תדמור   ביום 17 בינואר 2012 בשעה 8:06

    מתאים לקונספט ה"חיים האיטיים"… גורם לך להאט קצת ולקרוא מחדש, לחשוב מחדש…

  • אביבית   ביום 14 באפריל 2012 בשעה 21:46

    אוזני חמור – נחשבות לסימנייה או לא? וגרב? ופיסת בד ישנה? וספר אחר? (את זה אני עושה הרבה לאחרונה, משדכת ספר למשנהו. לרוב הדק בתוך העבה).

  • אלכס בן-ארי   ביום 15 באפריל 2012 בשעה 14:13

    הכל נחשב 🙂 על אוזני חמור גם יורדות נקודות אקסטרא. יש מדינות שבהן זו עילה מספקת לגירושין.

  • נועה   ביום 21 במרץ 2013 בשעה 23:30

    הגעתי לכאן לגמרי במקרה, אבל איזה כיף! זה גם ההרגל שלי. אחד הדברים הכיפיים ביותר שזה יוצר, הוא שאחרי זמן כשאני מחפשת עניין מסוים, אני זוכרת באיזה מיקום הוא היה בעמוד.

טרקבאקים

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: