לברוא את הכלי הנכון – על האוסף 'איך נקרא אבות ישורון'

(פורסם אתמול במוסף 'ז'ורנל' של מעריב)


צריך שיהיו לנו יותר ספרים כאלה.כריכת הספר 'איך נקרא אבות ישורון'

על פניו, "איך נקרא אבות ישורון" הוא אוסף מסות, רשימות וראיון הבאים להאיר את שירתו של אבות ישורון ואת זה הם אכן עושים בעדינות, בתבונה וברוחב דעת. אבל ככל שנמשכת השהות במחיצת האוסף הזה מתחוור שהוא מתמודד עם שאלה נוספת, תשתיתית יותר: כיצד לדבר על משורר? שאלה שעליה, דרך המקרה הפרטי של אבות ישורון, הוא מצטבר לכדי תשובה משמעותית ונחוצה מאוד. באופן מעניין, כותרת הספר – שאלה נטולת סימן שאלה שיש בה שילוב בין תום שובה לב מחד ומעט המחזיק את המרובה מאידך–מתגלה כנדבך מרכזי. היא מקפלת בתוכה את כל הנחוץ להבנת האופן בו מצליח הספר לענות את התשובה כפולת הפנים הזו.

ראשית נוגעת הכותרת בשאלה היסודית, אולי היסודית ביותר, הניצבת בפני כל קורא של כל שיר: "איך להצליח לקרוא?", כלומר איך להצליח לגעת בלבו של השיר, באותה "איכות חד-פעמית שאינה ניתנת לתרגום או להמשגה", כפי שכותבת לילך לחמן, העורכת, במבוא. כמה מן הרשימות היפות ביותר בספר הן תשובות קשובות לשאלה הזו. דרור בורשטיין קורא קריאה מאירת עיניים בשיר "תמונה מהתערוכה של מאירוביץ" (עמ' 129-134), רועי גרינוולד שומע להפליא את הדי קולו של קהלת בשירים מתוך "אדון מנוחה" (עמ' 165-177). עדי שורק, במסה שהיא משיאיו של הספר, קוראת קריאה דקה, אינטימית, מגלה ומטלטלת בשיר "כה לא טב לי" (עמ' 143-157). המשוררים שמעון אדף, שרון אס ושבא סלהוב מצליחים ברשימות אישיות להציע דרכים לגעת בלבן של חטיבות שלמות משירתו של אבות ומסתו של שמעון זנדבנק, על סוגיית התארוך בשולי שיריו של ישורון, ממקמת את הנושא כולו בעדינות בתוך השיח הפרשני-התאורטי.

שנית, הכותרת היא התייחסות ישירה לארוע מרכזי בביוגרפיה של ישורון: החלפת שמו מיחיאל פרלמוטר לאבות ישורון. זהו ארוע המייצג את אחד הנושאים הגדולים של יצירתו, אם לא הגדול שבהם: השבר הפנימי בעקבות עזיבתו את הוריו ומשפחתו בפולין כגבר צעיר בן 21 ועלייתו ארצה (על משמעות השם החדש עומד יפה מנחם פרי בחלק ממסת הפתיחה שלו, עמ' 33-36). השבר הזה שב ונידון באופנים שונים ברבות מן הרשימות בספר ולמעשה מרחף גם מעל אלו שאינן דנות בו במפורש, כמו מסתו של חנן חבר על יחסו של ישורון לנכבה הפלסטינית.

שלישית, כפל הזמנים בצירוף "איך נקרא", קרי כיצד לקרוא את ישורון מעתה והלאה מול "איך נהגו לקרוא" את אבות ישורון לפנינו, מסמן נושא-על נוסף: התקבלותה של שירת ישורון. התקבלות שהייתה מרובת תהפוכות החל מהיותו משורר שולי יחסית בשנות הארבעים והחמישים בחבורות אלתרמן ושלונסקי, דרך גילויו מחדש על ידי ויזלטיר בסוף שנות הששים, הפיכתו למשורר מרכזי במהלך שנות השבעים והשמונים, תקופת הזוהר של כתב העת 'סימן קריאה', וכלה בעניין המחודש העז שהתעורר סביבו בעשור האחרון. מסתו הפותחת של מנחם פרי, כמו גם חלקים מרשימתו של מאיר ויזלטיר, מוסרים את התהליך הזה ממקור ראשון וחביבה פדיה, במסה רחבת יריעה, מסבירה את סיפור ההתקבלות של ישורון דרך מאפיינים מסוימים של הפואטיקה שלו.

עניין אחרון, ואולי המשמעותי ביותר, שהשם החכם הזה מקפל בתוכו הוא השימוש בגוף ראשון רבים – "נקרא".ה-"אנחנו נקרא" הזה הוא זימון לעשייה משותפת, להסתופפות. זהו "אנחנו" שמבין שלקרוא משורר, לא רק את אבות אלא כל משורר,משמעו לשמוע ריבוי של קולות וסוגות כתיבה (מסה אקדמית, פרקי התבוננות, כתיבה לירית-אישית, סקירה ביוגרפית-הסטורית, ראיון) אבל כזה שאינו מתפזר אלא דווקא מצטופף סביב מספר מצומצם של נושאי עומק אותם מסמנת בחסכנות הכותרת. מעשה העריכה של הקובץ מצליח לברוא בדיוק את הכלי הנכון לדיבור מן הסוג הזה, תיבת תהודה המרכזת ואורגת את סוגי הדיבור השונים ל"קפלה קולות" אחת מורכבת, פסיפסית, מפותלת ועם זאת יחידה, צלולה ועמוקה כבאר.

צריך שיהיו לנו יותר ספרים כאלה.

(איך נקרא אבות ישורון, ערכה לילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 263 עמ')

תגובה אחת בנושא “לברוא את הכלי הנכון – על האוסף 'איך נקרא אבות ישורון'

  1. פינגבאק: המלצה על רשומה – "אל תשתמשו בסימניות" « הולכת בספירלה

השאר תגובה