על 'אין שקט בעולם כלל', ספר שירה ראשון של רות קרא-איוונוב קניאל

(פורסם בערב החג במוסף הספרות של מעריב)

כריכת הספר

את הספר הזה צריך להתחיל לקרוא מן הכריכה שלו. משטח אדום שבמרכזו, על פני מרבית שטחו, מודפס ציור של נוף מופשט, כמעט עירום. ספסל, שתי דמויות בגבן זו לזו. אחת נשענת על גב הספסל, השניה בגבה לעץ בודד, מוזר למראה. במרכז הציור משטח אדום נוסף, מעין דלת הצומחת מתוך גזע העץ. זוהי דלת אטומה, נטולת ידית. פניהן של הדמויות פונים ממנה והלאה אל אזור לא ברור בצדה התחתון הרחוק של התמונה, ספק ממתינות למישהו או משהו שיגיח משם ויגאל אותן, ספק בוהות באדישות מיואשת. כל זה מתרחש על רקע לבן עכור-סוער. זהו ציור מערער, תלוש, עוכר שלווה, ממלא את הלב באי-שקט.

והנה מבט שני מגלה במה מסתכלות הדמויות. הן מביטות אל מעבר למשטח הציור, אל הכותרת של הספר שנמצאת בפינת הציור הימנית התחתונה ובמסר המדויק העולה ממנה: "אין שקט בעולם כלל". החיבור המרחבי החכם הזה בין שני המישורים הנפרדים לכאורה הופך מאותו רגע כיוון והמבט נודד חזרה משם הספר אל תוך הציור ונחבט בדלת האדומה שבמרכזו. ההיחבטות הזו בלבו של אי השקט היא האופן בו בוחרת רות קרא-איוונוב קניאל להכניס אותנו אל תוך ספר השירים הראשון שלה.

הדרמה הזו של הכריכה חשובה משני טעמים. הראשון הוא עצם העובדה שזו כריכה שנחשבה לעומקה ומומשה בקפידה. כלומר העובדה שכקורא אתה בא במגע עם יוצרת שמקבלת אחריות כוללת על המעשה האמנותי שלה ולא, כפי שקורה לעיתים קרובות מדי, מתייחסת לפן הזה (ונוספים כמו החלוקה לשערים, העימוד וכיוצא באלה) כאל משהו שנע בין אילוסטרציה בנאלית לאילתור של הרגע האחרון. הרצינות הזו משתיתה אצל הקורא אמון המאפשר להתמסר לשירה הלא פשוטה שמקופלת בין דפי הספר. שנית, מי שקשוב לעלילה של הכריכה נכנס לספר כשהוא מכוונן במדויק לקלוט את התדר המאוד מסוים שהשירים הללו כתובים בו. זהו תדר הבוקע מעט מתחת ומאחורי הרובד של המציאות הגלויה, ממש כמו מיקומה של הכותרת ביחס לציור, ויש בו, גם כן כמו בציור, הפשטה של המציאות אבל כזו שאיננה מרחפת בגבהים אלא חותרת היישר לליבה הרגשית שלה.

לָשֵׂאת פָּסוּק עַל חֲגוֹרַת מָתְנַי / בְּגֹדֶשׁ שָׁדַי אֲדֹם דָּם לִצְחֹק / מַר לְמָתוֹק / לְפִי תִּינוֹק / פָּסוּק אֶחָד / בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זוּלָתֶךָ / לְבַד-בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ / לָשֵׂאת וְלָתֵת, לִפְנוֹת לְמֻשָּׂא  / לְהָאִיר בּוֹ פָּנִים חֲדָשׁוֹת / לְמָשָׁל, אַהֲבָה.  (עמ' 54)

דברים קשים מאוד נאמרים כאן, בעיקר על הורות, ואולי גם על זוגיות ועל כתיבה. אבל הם נאמרים בצורה צפופה כל כך עד שהם אינם מכים בך מיד. מה שמוטח תחילה בקורא היא הדחיסות המילולית והתחבירית שעליו לחצות ומה שהיא מעוררת: המצוקה שבחוסר ההבנה, ההיחבטות החוזרת ונשנית בדלת האדומה, האטומה של הכריכה. רק בהדרגה מתחילים להחצב החוצה גם התכנים עצמם. הדבר המעניין, הייחודי מאוד, שחוזר בשירי הספר הזה הוא שהשיכבה הגבישית-מחוספסת, הקשה לחציה, שהם מעמידים בחזיתם היא בו בזמן הדבר עצמו, תמצית מזוקקת של חווית הקיום העזה שהם מצביעים עליה, וגם שכבת מגן מפני אותה חווית קיום עצמה. ההדרגתיות של ההתגלות שהטקסטים האלה כופים על הקורא, ואולי לא פחות מזה על הכותבת, יוצרת איזון שמאפשר לחיים להימשך מעל תהום המציאות הקשה המהבהבת תחתם ולפרקים אף להתנשא מעליה, אל עבר האהבה.

לא קל לקחת את הספר הזה ליד. הוא מאתגר את התביעה הסמויה שיש לנו מספר שירה – התביעה לקבל. לקבל שורות מתנגנות יפה, דימויים כובשים, תובנות המחליקות פנימה. מגוון המנעמים הללו, המסופקים בדרך כלל ברוחב יד, דורשים מן הקורא של הספר הזה מאמץ פעיל מאוד על מנת לזכות בהם. זהו מאמץ שיש בו גם הסתכנות אמיתית בכישלון, אבל כאשר הוא עולה יפה יש בו איכות צורפת הקונה לקורא שלו דבר בר-קיימא של ממש.

(אין שקט בעולם כלל, רות קרא-איוונוב קניאל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 86 עמ')

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רינת   ביום 23 בדצמבר 2011 בשעה 13:56

    ההדגש בכתבה זן על האחריות של המשוררת המופלאה והאמיצה הזן כבר בכריכה ובשירה שבתוכה.כמו שער ומפתח לפיענוח- ההדגש מפעים.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: