שואב מהנחל וחולט תה – על שיר של סו דונג פו

אני קורא בחודשים האחרונים את המבחר "משתה לאדם בודד", המקבץ את תרגומיו של דן דאור ז"ל מכל השנים. למעט דפדוף זריז מעת לעת, לא חציתי כל החודשים הללו את גבולות השער הראשון, הקצר למדי, המכיל את תרגומיו מן השירה הסינית הקלאסית. ההגיון המו"לי שבקיבוץ כל תרגומיו של דאור שלא פורסמו לפני כן בספר ברור מאוד, בוודאי זמן כה קצר לאחר מותו, ויחד עם זאת כשאתה קורא בספר ברור שבעתיים שלפחות השער הזה, הפותח, חיב היה להיות ספר קטן בפני עצמו.

איך, למשל, ניתן לעבור לתרגומים של בודלר או לאפוס אנגלי עתיק אחרי שיר כזה:


סו דונג פו/ שואב מהנחל וחולט תה

אֵשׁ חַיָּה וְלֹא חֲסֵרִים אֶלָּא

מַיִם חַיִּים לְהַרְתִּיחַ

מִסֶּלַע הַדַּיָּגִים אֲנִי כּוֹפֵף גֵּוִי

אֶל נַחַל עָמֹק וְצָלוּל

בְּתַרְוָד גָּדוֹל חוֹפֵן יָרֵחַ

לְהָבִיא אֶת הָאָבִיב אֶל הַכַּד

בְּכַף קְטַנָּה חוֹתֵךְ אֶת הַמַּיִם

אֶת הַלַּיְלָה לָשִׂים בִּצְלוֹחִית

חֲלַב הַשְּׁלָגִים מְבַעְבֵּעַ כְּבָר

חוֹלֵט אֶת הֶעָלִים שֶׁנּוֹתְרוּ

רוּחַ בָּאֳרָנִים קָמָה לְפֶתַע

מוֹזֵג עִם הַתֵּה אֶת קוֹלָהּ

לְמֵעַי הַיְּבֵשִׁים לֹא קַל לוֹמַר

כִּי דַּי בִּשְׁלוֹשָׁה סְפָלִים

יוֹשֵׁב וּמַקְשִׁיב, מֵעִיר עֲזוּבָה

עוֹלוֹת נְקִישׁוֹת אַשְׁמוּרָה


זה שיר שאחריו ראוי יותר מכל לשתוק, להמשיך את חוט ההאזנה הדרוכה לעולם שהוא מסתיים בה. אם בכל זאת אני ממשיך, זה כדי לומר משהו על יסוד של השירה שמתגלה בו באופן מזוקק: התנועה. מעט מאוד קורה בשיר הזה מבחינה עלילתית – אדם לבדו ביער חולט תה – אבל השיר הוא כולו תנועה, רצף של פעולות שכל אחת מהן נעשית בקשב עמוק לסביבתה ומתוך הקשב הזה נולדת הפעולה הבאה בזרימה הכרחית, חלקה. האש החשופה קוראת למים, הגו מתכופף כמאליו אל הנחל, התרוד נשלח, הכף חותכת, הבעבוע מתחיל, העלים נחלטים, התה נמזג.

אבל הרכינה אל הנחל גם רואה צלילותו המזמינה ואת עומקו הבלתי מושג. איסוף המים בתרוד גם רואה את המגע-לא-מגע עם הירח המשתקף בהם ואת מעשה החיבור עם הטבע שיש בזה, על הסאבי שבו. חיתוך המים בכף רואה את העלמותו של הירח, כלומר את הפחת שיש במעבר מן הנחל אל התרוד ואל הצלוחית, העין שרואה את המים רותחים רואה גם את מקורם בשלגים הקפואים והאוזן ששומעת את הבעבוע שומעת גם את הרוח שקמה לפתע בארנים.

הרוח הזו היא השיר כולו. יחד עם קולה נמזגים אל הכוס גם השתקפות הירח, צלילות הנחל, חיותה של האש וכל השאר. ההפרדות המלאכותית בין פעולה למושאה, בין חוץ לפנים, טבע ואדם מתבטלת לטובת אחדות אחת של תנועה. ליצחק לאור יש שורה יפה : "אני עובר וגם מדבר על זה שאני עובר". השיר הזה עונה לשורה של לאור: "אני עובר וגם מקשיב לעצמי עובר, ועובר בעקבות זה באופן אחר"

אחרי שלושה ספלים מגיע רגע של עצירה, עצירה שגם היא כולה פעולה: "יושב ומקשיב". הקשב הפעיל הזה מזמן את נקישות האשמורה, שבעוד רגע יזמנו בתורן את הפעולה הבאה. כמה נכון לשיר הזה להסתיים כך, להותיר את קוראו בישיבה קשובה לנקישות רחוקות של בוקר עולה, להזמין אותו עצמו לעשות את הפעולה הבאה הממשיכה את השיר.

והנה הפעולה שהישיבה הקשובה הזו הולידה אצלי. אני קד קידה עמוקה לסו דונג פו ואומר את הדברים הבאים:


מְשׁוֹרְרִים יְקָרִים, חִדְלוּ מִשִּׁירֵיכֶם

נֵאָסֵף יַחַד

לִשְׁמֹעַ אֶת שִׁירוֹ

שֶׁל סוּ דּוֹנְג פּוֹ הַגָּדוֹל.

כְּשֶׁיִּסְתַּיֵּם

נִשָּׁאֵר לָשֶׁבֶת

בְּחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים

רֵיחוֹת עֲמוּמִים שֶׁל פְּרִיחָה

לְטִפַת שְׁבָבֵי רוּחַ

יְלַבּוּ אֶת רִמְצֵי הַמְּדוּרוֹת

יַצִּיתוּ אֵשׁ חֲדָשָׁה תַּחַת סִיר הַמָּרָק שֶׁהִצְטַנֵּן

תגובה אחת בנושא “שואב מהנחל וחולט תה – על שיר של סו דונג פו

השאר תגובה