פינת הציטוט – מהדורה מיוחדת לליל הסדר

"… תטעם את זה. מה אתה אומר?" אני נוטל טיפה וטועם ואומר: "חסר מלח." היא טועמת ואומרת: "לא חסר מלח. הכל חסר. עכשיו תשים גם מלח וגם סוכר וגם פלפל." אני מוסיף קמצוץ מכל תבלין והיא אומרת, "מלח וסוכר זה לא אותו דבר. מלח הוא חזק. סוכר הוא חלש. אתה צריך לפחות עוד חצי כף סוכר." אני טועם אחרי הערבוב וגם היא טועמת. "נו?" היא אומרת. "חסר עוד מכולם," אני אומר. "נכון," היא אומרת, "אבל סוכר יש כמעט מספיק." אני מוסיף מכולם ומערבב. טועמים. "נו?" היא שואלת. "בסדר?" אני שואל בחשש. "בסדר?" היא שואלת. טועמת שוב. "לא. זה צריך להיות מלוח כמו שזה חריף, ולא כמו שזה מתוק." היא מוסיפה עוד קמצוץ של מלח ועוד פלפל שחור. אני מערבב וטועם. אני חש בהבדל. אני אמנם חש בו. "נו? מה חסר עכשיו?"  "אני חושב שעכשיו בכל זאת חסר קצת סוכר ועוד קצת פלפל." היא טועמת. בודקת היטב בלשונה. "נכון. הבנת." ואני אמנם הבנתי. ראיתי בדמיוני את שלושת הטעמים באים זה אל זה מכיוונים שונים. המלח מלמטה, הסוכר הוא המישור והפלפל מלמעלה, מעט אחריהם. הם מתקרבים זה אל זה עד שהם מתלכדים, לא בדיוק לטעם אחד, אלא לגוף תלת-מימדי שהפלפל הוא חודו, הסוכר הוא גופו והמלח הוא אימרתו הנמשכת אחריו. "רוזה, אני הבנתי!" אמרתי בשמחה וחיבקתי את כתפיה הזעירות בצחוק. "כן, הבנת," הפטירה, כמזכירה לי את פרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת."


(מתוך "מתכון לגפילטע פיש", אריאל הירשפלד, מן הספר הנפלא "רישומים של התגלות", עמ' 96-97, הוצאת חרגול, 2006)

השאר תגובה