הערה קצרה על Watchmen תוך כדי קריאה

אני קורא בשבועיים האחרונים בהתפעמות הולכת וגוברת את Watchmen, הרומן הגרפי הקלאסי של Alan Moore ו – Dave Gibbons. זה שמדובר ביצירה גדולה ברור כבר עכשיו, ולמעשה היה ברור כבר מחמשת עמודי הפתיחה המושלמים. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב אלא על תכונה של הספר הזה שהיא עבורי חווית הקריאה החזקה ביותר שלי בו כרגע. אני מתכוון לכך שעד עכשיו, כשמחצית הספר כבר מאחורי, אינני יודע על מה הוא בעצם.

אני לא מתכוון לומר שהעלילה מפותלת או מסובכת כל כך שקשה להתמצא בה. גם לא שהספר מתאמץ להסתיר את הנושא האמיתי שלו, או שהוא חותר לפואנטה, או עוסק בדברים מופשטים או מורכבים כל כך שקשה להבינם. ההפך מכל אלה. מבחינה עלילתית זה ספר פשוט מאוד (גם אם מרובה דמויות). יש בו בסופו של דבר קו עלילה יחיד, ברור וקולח וכשעניין מסוים מעסיק אותו הוא דן בו בבהירות ובמפורש.

ולמרות כל אלה, אין לי עדיין מושג על מה הוא. האם הוא עוסק בחקירת דמות גיבור-העל? האם בהתפוררות של החברה המערבית? בפסיכולוגיה של הויג'ילנטה? באימת ההשמדה ההמונית? האם הוא רפלקסיה על אמנות הקומיקס ועל ייצוג אמנותי בכלל? כן, הוא כל אלה, אבל אף אחד מהם איננו באמת העניין, איננו הלב הפועם, הליבה שממנה נובע הספר, ההצדקה האמיתית להיכתבו. ב-'נתניה', הרומן האחרון של דרור בורשטיין, יש לזה דימוי נפלא. הוא מדבר שם על דודה עתיקה היושבת וסורגת סוודר בלב הדברים  – לדודה הזו בדיוק, כלומר לחוסר יכולתי לראות את הסוודר שהיא סורגת, אני מתכוון (ב-'נתניה', אגב, היא יושבת בסופו של עמוד 101).

העניין האמיתי של Watchmen עמוק מכל הנושאים האלה וקשה, בעצם בלתי ניתן, לניסוח מילולי. הוא דורש הנכחה, וההנכחה הזו היא המאמץ של הרומן ומי שקורא אותו רואה מיד את העוצמה, את הריכוז, את החומרה בהם המאמץ הזה נעשה. להגיש את הדבר שהרומן הזה לוקח על עצמו להגיש לא ניתן ללא משך מאומץ כזה. אפילו השירה, דרך המלך אל הבלתי ניתן לאמירה, לא תצלח כאן. מדוע? כי בליבה של הספר הזה יש איזו איכות שקשורה בריבוי והקיצור השירי, עם כל עוצמתו, איננו מסוגל ללכוד איכות כזו. כדי למסור ריבוי נחוץ ריבוי.

איך אני מרשה לעצמי לומר את כל הדברים הללו בבטחון מבלי שבכלל סיימתי לקרוא? כי ראיתי את זה כבר קורה פעם, בדיוק כך, בקריאה אחרת. זה היה ב-'אנה קארנינה' של טולסטוי. יצירה עצומה עוד יותר בגודלה ועוסקת גם היא לכאורה כמעט בכל נושא שניתן להעלות על הדעת. אך למעשה, כפי שמתחוור היכנשהו עמוק בתוך הכרך השני, כל המנגנון העצום הזה מכוון לעניין אחד מסוים מאוד. רציתי לכתוב על העניין הזה כבר אז, במהלך הקריאה בו, אבל שמטתי את ההזדמנות (הנה הפסיעה הראשונה שכן עשיתי, אבל היא עוד רחוקות מהדודה), אולי עוד אחזור אליה.

במקרה של Watchmen הליבה הזו תהיה מן הסתם אחרת. נדמה לי שכבר עכשיו מבצבץ משהו ממנה שקשור לנקודות מבט. אולי זה יסביר גם את הנחיצות של רומן גרפי דווקא ואת העושר הלא פרופורציונלי של אופני הבעה שיש בספר: סיפור בתוך סיפור, פרקים מספרים דמיוניים, ציטוטים מיצירות, איורי צד, משחקי מילים, זויות מפתיעות ומתחלפות בתוך כל פריים של הקומיקס עצמו. ואולי לא.

קראתי עוד כפולת עמודים עכשיו, בהפסקה מן הכתיבה. אני חש את הדודה מעבר לפינה. טוב שהספקתי לכתוב לעצמי את הדברים האלה. טוב שסיימתי כבר. דודה, הנה אני בא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: