מחשבה זריזה על אמנות הכתיבה

מקווה שלא זריזה מדי.

יש תמיד איזו אי-נחת בנימת הדיבור של מי שמתייחסים לתופעת ריבוי סדנאות הכתיבה. "כל אחד נהייה סופר/משורר", "הצפה של גראפומנים" וכיוצא באלו אמירות מפורשות יותר או פחות. טענת הבסיס היא שהריבוי הזה מוהל את הכתיבה האיכותית באמת באשד של טקסטים גרועים, מטשטש את היכולת להבחין בין בינוני למצוין, מנמיך את הסטנדרטים וכן הלאה.

אבל אפשר להתבונן על זה גם אחרת. פעם, עצם פעולת הכתיבה הייתה נתונה בידי מעטים. הציבור הרחב לא ידע לכתוב בכלל. אחר כך התחולל בהדרגה המהפך שבעקבותיו התמונה השתנתה לחלוטין וכל אחד כמעט יודע לכתוב. אני יכול לדמיין איך במהלך המהפך הזה הושמעו אמירות דומות מאוד – "כל אחד פתאום כותב, אין שום כבוד יותר למלה הכתובה", "כל כך הרבה שגיאות שכבר לא יודעים איך נכון לכתוב, ואיזה גסויות!", וכיו"ב.

האנלוגיה הזו מובילה אותי לחשוב שייתכן שממש עכשיו אנחנו בעיצומו של מהפכה נוספת כזו שבמהלכה הכתיבה הספרותית, "הגבוהה", שהייתה שמורה למעטים יחסית עוברת בהדרגה לידי הרבים. אבל כמו במקרה הקודם זו איננה התדרדרות אלא בדיוק להיפך, עלייה קולקטיבית אל השלב ההתפתחותי הבא. היכולת לבטא בכתיבה את מה שמעבר לעובדתי-פונקציונלי, כלומר היכולת לכתוב טקסט ספרותי, תהפוך להיות נחלת הכלל ויחד עם זה תתפתח יכולת הבעה אחרת שהיא תהיה החזית החדשה, חוד-החנית הבא של אמנות הכתיבה.

מה תהיה החזית הבאה הזו? האם יש לה כבר ניצנים שניתן להבחין בהם?

5 תגובות בנושא “מחשבה זריזה על אמנות הכתיבה

  1. מענין. אני דווקא השתייכתי לחוג הראשון (כל אחד נהיה גרפומן), אבל סיפקת חומר למחשבה. אולי אתה צודק?

  2. אהבתי.
    מזדהה עם האבחנה הזו.
    הביטוי הספרותי, או לפחות הרהוט יותר, נעשה היום דמוקרטי יותר. נחלת הכלל.
    אבל אין חזית חדשה כלל ולא תהיה (לדעתי). לא באמנות הלשון והביטוי הספרותי.
    התפתחות הכתיבה, הדפוס, האוריינות של ההמון, לא יצרה עד היום יצירה ספרותית חדשה השונה מהותית מהתנ"ך והאיליאדה, למשל, וקשה לראות כיצד האוריינות יכולה להשפיע באופן הזה.

  3. אני חושב שהאנלוגיה שאתה עושה שגויה. כשיותר אנשים למדו לכתוב עלה מספר האנשים שידעו לקרוא בצורה זהה למספר האנשים החדשים שידעו לכתוב. לעומת זאת הקורלציה הזאת איננה קיימת בהקשר של סדנאות הכתיבה. יש יותר אנשים שכותבים אך במקרה הטוב נשארנו אם אותה כמות של אנשים שקוראים ספרות ובמקרה היותר מציאותי מספר האנשים שקוראים ספרות ירד…

  4. שאלה נהדרת. כל אחד כותב משמע כל אחד מנסה להבין את העולם באמצעות הכתיבה, וזה דווקא מוצא חן בעיני.
    השלב הבא הוא תמיד היכולת להמציא סיפור טוב, אבל אולי הפעם זה יקרה בעזרת אוסף של כלים, שהכתיבה תהיה רק אחת מהם.
    התבוננות באייפד, למשל, מעלה על הדעת סופר עם מכשור הקלטה, צילום ועריכה, שמתהלך בעולם ועושה דברים בכמה שפות יחד, ומציע יצירה שיש בה ריבוי אמצעי מדיה שמשתלבים באופן מפתיע, משמח, מעשיר.

  5. [התנצלות: כמה הגדרות שגויות שלי גרמו לכך שהתגובות של כולם עלו באיחור, תוקן להבא]

    בעז – בוא ניתן לזה זמן. אני חושב שטבעי שתבוא קודם עלייה בכתיבה ורק אחר כך בקריאה. זה כמו אצל ילדים. בתחילה הם יצרני אומנות אובססיביים בלי שום עניין בצריכה של אמנות. האינטליגנציה הקולקטיבית החדשה הזו טבעי מבחינת התפתחות שתפנה בכל המרץ לכתיבה ורק אחר כך לקריאה.

    נעם – אני דווקא חושב שיש שוני מהותי כזה. האם לא היית אומר שקפקא שונה מהותית, מבחינת אופן ההבעה, מן האיליאדה למשל?גם הכמות, אגב, משנה כאן בעיניי. עצם העובדה שנוצרה כמות גדולה כל כך של יצירות משמעותיות מאפשרת ריבוי של אופני חקירה וחישה חדשים של המציאות והשפעות גומלין ביניהן והעובדה הזו, בתורה, מאפשרת התרבדות, שמאפשרת בתורה עלייה.

השאר תגובה