חולם את קליפורניה – הלהיט כאמנות גבוהה

כמי שאוזניו הבשילו לשמיעת מוזיקה היכנשהו בתחילת-אמצע שנות השמונים וגדל לתוך התמהיל המסעיר של יורופופ/פינק פלויד/סוזן וגה, הבחנתי לאורך השנים שוב ושוב בפליאה איך להיטים מסוימים התמקמו בנפש ותפסו מושבים בשורות הראשונות ממש, לצד יצירות אמנות 'אמיתיות' (כלומר שירה, ציור, פיסול ושאר האמנויות ה'גבוהות') שהן, כך חונכתי להאמין, גדולות וחשובות מהן א-פריורי.

שנים נהגתי לפטור את העניין בכך שבהיותם כה קליטים מצליחים הלהיטים להתגנב אל מקום שאינו מקומם, כמו שממתיקים ושאר מזונות תעשייתיים עתירי כימיקלים מתגנבים לחזית התפריט שלנו מפני האיכות הממכרת המיידית שלהם לגוף. אבל האנלוגיה הזו איננה עומדת במבחן הזמן והעיון הרציני יותר. הנסיון מלמד אותי שהמעולים שבלהיטים פועלים על הנפש ממש באותו אופן שבו פועלים עליה שירים 'עיליים' למהדרין. ככל שההכרה הזו הפכה מוצקה יותר בדעתי, החומות בין הסוגות התפוררו והלכו ויכולתי להתחיל ולהתבונן בלהיט ברצינות שנמנעה ממני עד אז. ולהתבונן ביצירה ברצינות משמעו עבורי בדרך כלל לתרגם.

בלהיט, אם לומר את המובן מאליו, משקל גדול מונח על כתפיה של המוזיקה, גדול הרבה יותר מאשר בשירה הכתובה. למעשה, לעומת השירה הכתובה סדר התפקידים המקובל מתהפך ובלהיט המוזיקה היא 'מסלול ההמראה' של היצירה. אין כמעט משמעות לקריאת מילותיו של להיט במנותק מן הלחן שלו. זה היה לפיכך האילוץ התרגומי החזק ביותר שלקחתי על עצמי. כמו את המקור, גם את התרגומים הללו לא ניתן לקרוא – צריך לשיר אותם.

מה גילתה לי החקירה הזו? הרבה מאוד וגם שום דבר שלא ידעתי לפניה. כמו שירה, גם תרגום 'מסדר להפליא דברים מסודרים', אם לשאול שורה יפה מזך. מה שהיה מבורר לי באופן בלתי מנוסח לבש במהלך העבודה מילים, ואגב כך נולדו אותה שמחה, אותו 'להפליא' של המפגש המחודש, הרענן, עם מה שחשתי זמן רב: הלהיט, הפזמון המולחן, איננו נחות א-פריורי מעמיתו הכתוב והמעונב בספר השירה, אלא הוא סוגה בפני עצמה, שלרשותה עומדים אמצעים אמנותיים ייחודיים שאת חלקם אמנה בהמשך. כשאלה מתלכדים עם דבר שראוי לאומרו, התוצאה נוסקת לאותם גבהים שאליהם מגיע השיר הכתוב ה'קלאסי' במיטבו, כפי שאני מקווה שהעיון בהמשך מראה.

·

California Dreamin' – The Mamas and The Papas

·

העלים חומים

והיום אפור

מתגלגל בעיר

קופא מקור

·

כמה טוב וחם

עכשיו באל.אי.

חולם את קליפורניה

כאן בכפור הזה

·

סוטה לכנסיה

נכנס להסתכל

פתאום יורד על הברכיים

כאילו מתפלל.

·

הכומר הוא אוהב את הקור

אני כבר לא אצא

חולם את קליפורניה

כאן בכפור הזה

·

העלים חומים

והיום אפור

מתגלגל בעיר

קופא מקור

·

אם לא לספר לה

הייתי כבר עוזב

חולם את קליפורניה

כאן בכפור הזה

·

שיר השיטוט הזה מתעד מהלך נפשי שלמסירתו חוברים הטקסט, השירה והלחן – לעיתים הם משלימים זה את זה, ולעיתים נוטל אחד את ההובלה והאחרים מפַנים לו את הבמה. תמונת הנפש הבסיסית כאן היא של אדם הכלוא בסיטואציה פיזית ונפשית הגורמת לו סבל. הוא משוטט בעירו הקרה, חולם על בריחה גואלת לקליפורניה החמה, אבל מסיבה כלשהי, שמתגלה בחלקה רק בסופו של השיר, אינו מסוגל לעשות זאת. נסיונו לפרוץ את הכליאוּת עולה בתוהו ורק מחריף את סבלו.

כיצד בונה השיר את תחושת חוסר המוצא הזו? מצד הטקסט ישנן השורות הקצרות, הפשוטות עד כדי סתמיוּת, שהופכות את השיר למעין קיר חלק מבחינה סמנטית, וכן ישנן החזרות הרבות: מתוך ששת הבתים הקצרים (ארבע שורות כל אחד) הבית הראשון והחמישי הם זהים לחלוטין, ובשלושה מבין ארבעת הנותרים מחצית הבית גם היא זהה לחלוטין ("חולם את קליפורניה / כאן בכפור הזה"). מצד המוזיקה של הטקסט – החרוז "ay", המתגלגל בסדירות לכל אורך השיר, כופה עליו מקצב מונוטוני ורפטטיבי, ויוצר בכך חומה צלילית הסוגרת על הדובר בסופה של כל שורה.

לאלה חוברת גם בחירה מדויקת בביצוע השיר. המאמאס והפאפאס הם צמד גברים וצמד נשים, והביצוע שלהם מפיק את המירב מן העובדה הזו. כל שורה בשיר, למעט שורות בודדות שעוד ידובר בהן, מושרת פעמיים – פעם ראשונה על ידי הגברים ואחר כך הנשים חוזרות אחריהם. ההדהוד הזה תורם לבנייתה של תחושת חוסר המוצא, ובעת ובעונה אחת גם מספק את המפתח להבנת סיבתה. מה שייאמר במפורש רק לקראת סופו של השיר גלוי לכל אורכו דרך השירה: הרקע למצבו הנפשי של הגיבור הוא יחסיו עם דמות נשית כלשהי.

שני הבתים האמצעיים של השיר, הבית השלישי והרביעי, הם המקום שבו מתחולל המהלך הדרמטי המרכזי שלו. בניסיון לפרוץ את הכליאות ותחושת חוסר המוצא הרגשי, הגיבור שובר את נתיב השיטוט חסר התכלית ברחובות, ואת מקבילו – השיטוט הפנימי העקר שכולו פנטסיות אודות קליפורניה, ופועל: הוא נכנס לכנסייה בשעת דרשה ומצטרף לקהל המתפללים, כלומר מנסה להשתלב במסגרת חברתית שתפיג את בדידותו ושמסוגלת לכאורה גם להציע לחבריה נתיב של גאולה.

מעבר לדיווח העובדתי, השיר מגייס את כל כלי ההבעה שלו על מנת לספר את התפנית הזו בעלילה. השפה, למשל, סוטה אף היא, כמו הגיבור, מן הנתיב שהלכה בו עד אז, והשיר בוחר בביטוי הלא שיגרתי "Stopped into a church" (בתרגום הרשיתי לעצמי למסור את הסטיה הזו באופן כמעט מילולי: "סוטה לכנסיה". ספק דוגמה לחירות שנלקחה בעיתה, ספק פרשנות-יתר מצד המתרגם). גם תבנית השירה נשברת. לא עוד גברים שרים ואז הנשים חוזרות אחריהם – הבית השלישי נפתח  בשתי שורות של שירת סולו של אחד מתוך שני הגברים בלבד. זהו רגע של מפנה, של התחדדות. של היחיד המגייס את כל כוחות הנפש שלו בניסיון לפרוץ את המעגל בו הוא נתון. יחד עם הקהל בכנסייה הוא כורע על ברכיו ונושא תפילה לגאולה. צמד השורות הללו,  "יורד על הברכיים/כאילו מתפלל השורה המושרת בעוצמה הרַבּה ביותר בשיר כולו, במעין זעקת-יחיד נואשת, אבל נסיון ההשתלבות הזה אינו צולח, והגיבור נותר רק בגדר 'כאילו מתפלל'. רגע הכישלון הוא גם הרגע בו שבות ומצטרפות הנשים בקול שני לשירה, וכמו אוספות את הגיבור בחזרה אל המעגל של חוסר המוצא. הכומר הופך מדמות שייצגה את התקווה לגאולה להיפוכה, הדמות המייצגת את הכבלים המחברים גבר לאישה בקשר קתולי נצחי, חסר מוצא.

לאחר כשלון המהלך בכנסייה נותר גיבור השיר קירח מכאן ומכאן – ללא הקהות המנחמת של החלומות על קליפורניה, אך גם ללא אופק של היחלצות ממצבו הנואש. השיר מגיש את האין-מוצא הזה בצורה מושלמת: הוא זונח לחלוטין הן את השירה   והן את המילים, וממריא אל סולו-חליל ארוך שכולו נהי עתיק, מזוקק, שמעבר לאוזלַת המילים.

לאן חוזר הגיבור מנקודת השפל הזו? לכאורה, בחזרה למקום שהיה בו בפתיחת השיר, אבל בהבדל ספירלי קטן ומשמעותי. הבתים שאחרי הסולו הם העתק כמעט מושלם, מכל הבחינות, של הבתים הפותחים את השיר: הלחן, הטקסט, תבנית השירה. הסטייה היחידה מן הטקסט של הפתיחה היא בשתי השורות הראשונות של הבית האחרון: "If I didn't tell her \ I could leave today". כאן, רגע לפני סיומו, נוגע השיר לראשונה בצורה מפורשת בשורש הבעיה: היחסים עם האישה. ערבול הזמנים המטריד והמסוכסך של השורה הזו – עבר הווה ועתיד הנופלים זה על זה בפקעת חסרת מוצא (שניסיתי כמיטב יכולתי לשחזר בתרגום) – בשילוב עם זהותה העלומה של האישה  ואי-הבהירות לגבי הדבר שהיה עליו לומר או לא לומר לה, מחריפים את תחושת חוסר המוצא המקורית לכדי הכרה סופית בתבוסה.

יפה לראות איך בדיעבד כל המהלך כולו נתון כבר בסולו הגיטרה הקצרצר הפותח את השיר. צליל יפה, תמים, פשוט, שהחל מאמצעו מסתבך לפתע. קו נוסף של נגינה, כמעט זהה אבל שונה דיו, מצטרף אליו, מתאבך בראשון ויוצר מערבולת צלילים שנופלים זה על זה בפקעת מבולבלת, עמומה, חסרת מוצא אבל טבולה ביופי.

·

מעניין להניח את היצירה הזו לצד יצירה יפה מן השירה העברית הכתובה, שיש לה הרבה מן המשותף עם "California Dreamin" מבחינת העולם הרגשי והתוכני. מפאת קוצר היריעה לא אפַתח כאן את ההשוואה המפורטת בין שני שירי השיטוט הללו, אבל נדמה לי שקווי הדמיון הבסיסיים לפחות גלויים לכל עין: הגבר הסובל, השיטוט ברחובות, תחושת חוסר המוצא ההולכת ונבנית, האישה העלומה ברקע. כאמור, אם להניח לרגע למוסכמות בדבר ההייררכיוֹת המובְנות בין הז'אנרים ולהתבונן ביצירות הללו זו לצד זו באופן נקי, הרי שלפנינו שתי יצירות-אחיות, צמד פסגות של שירה.

·

שיר ערב / נתן זך

בָּעֶרֶב

כְּשֶׁאָמְרָה לִי נַעֲרָתִי

לֵךְ

יָרַדְתִּי לָרְחוֹב לְהִתְהַלֵּךְ

וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ

מִסְתַּבֵּךְ וְהוֹלֵךְ

וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ

·

·

התרגום והעיון הנלווה אליו לקוחים ממאמר שפרסמתי בגליון מספר 3 של כתב העת לשירה 'כתובת'.

המאמר המלא מכיל שני תרגומים נוספים וקריאות בהם (אחד מהם אולי עוד אעלה לבלוג בהמשך) וכן דברים על תרגום שירה בכלל. אפשר לקרוא אותו כאן.

·

4 תגובות בנושא “חולם את קליפורניה – הלהיט כאמנות גבוהה

  1. לדעתי לקחת לעצמך חירות רבה מידי בתרגום השיר.
    חבל על חוסר הדיוק כמו למשל
    "קופא מקור" שצריך היה להיות ביום חורפי (או משהו דומה)
    "כמה טוב וחם" שצריך להיות "בטוח וחם"
    "אני כבר לא אצא" "הוא (הכומר) יודע שאשאר"

    בוא תכתוב שיר חדש וזהו 🙂

    ולמרות הביקורת הנ"ל אני רוצה שתדע שכוונתי טובה. אני קורא קבוע של הבלוג שלך ותמיד נהנה לקרוא אותו

    שנה טובה וחתימה טובה גם כן

  2. כפי שכתבתי, המחויבות הראשונה בסוג כזה של תרגום היא ללחן ועל מנת לעמוד בזה לקחתי יותר חרות כשזה מגיע למילים. לתחושתי הסטיות הללו לא באמת מטות את הטקסט למקום שלא התכוון להיות בו, אם כי בהחלט יש בהן מדה של פרשנות.

    תודה וחתימה טובה לך וליואב.

  3. פינגבאק: פרויקט הלהיטים: Here comes the rain again – Eurythmics | אלכס בן-ארי

השאר תגובה