שובל מפורים: עיון קצר במגילת אסתר

“וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ–שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה. “
מהדו ועד-כוש – והלא מהודו ועד כוש דבר קל הוא, אלא כשם שמלך מהודו ועד כוש [הקרובים] כך מלך על שבע ועשרים ומאה מדינה. (אסתר רבה פ"א, ד')

המדרש הזה, על הפסוק הראשון במגילה, פותח שאלה ביחס לטיב מלכותו של אחשוורוש. מה מאפשר להחזיק בשלטון על מדינות רבות כל כך משל היו כולן רצף אחד אורגאני? התשובה שמספק הפרק הראשון היא שהסוד הוא ההכרה המתמדת בריבוי, הטיפוח הפעיל של נבדלותם של הפרט או קבוצת הפרטים, טיפוח שיש בו אפילו מן ההתענגות על הקרנבליות שבקיבוצם של יסודות מגוונים כל כך בתוך תבנית אחת.
צדו השני של המטבע, מה ששומר את המבנה מלהתפרק, הוא שהביטוי הייחודי של כל פרט מותר אך ורק בתוך המסגרת הקבועה מראש של הצו המלכותי, שהוא החוק העליון שהכל נכפף אליו. ברגע שהפרט מתייצב כנגד דבר המלך מופעלת יד קשה שאין לה עוד דבר עם כבוד לפרט וכל כולה חרדת השלטון לקיומו. תמונת המשתה ופרשת ושתי של הפרק הראשון הן, כאמור, מבוא מושלם להכרות עם סוג המלכות הזה.

כך למשל למשתה מוזמן כל אחד ואחד וכמו כן לכל קבוצה יש גם המשתה המתאים לה.
דרג השלטון: "… לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו:  חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת–לְפָנָיו " (פסוק ג') העם הפשוט: "… לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן…".  (ה') וכן, בנפרד, הנשים: " גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים–בֵּית, הַמַּלְכוּת, אֲשֶׁר, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ט')

את ההתענגות על הריבוי אפשר לחוש בתאורי המשתה המפורטים לכל אורך הפרק, כמו למשל ההתעכבות המדוקדקת על תאור קישוטי חצר גינת ביתן המלך. הגינה הזו, שנועדה לקלוט את המון העם הרב, עשויה בעצמה מארג של פרטים המשתלבים זה בזה: " חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ–וְדַר וְסֹחָרֶת" (ו'). 

כוסות השתייה עשויות כולן חומר אחד: זהב, אבל כל אחת שונה מרעותה: " וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים; וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (ז'). על חציו השני של הפסוק אומר המדרש: "אמר רב מלמד שכל אחד השקהו יין שגדול ממנו בשנים, אם היה אדם אומרים לו בו כמה שנים את אומר להם בן ארבעים שנה היה משקה אותו יין בן חמישים שנה, לכן נאמר רב כיד המלך." (מדרש פנים אחרים).

ועוד בהמשך: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס…" (ח')
כלומר יש ציווי על כולם לשתות ("כדת") אבל אין כפיה לשתות יותר מכפי יכולתו של כל אחד. ומדרש אחר אומר על הפסוק הזה באותה רוח: "מלמד שכל אחד ואחד השקוהו יין מדינתו" (מדרש אבא גוריון).

על הרקע הזה אנו מגיעים לסיפורה של ושתי הפורע את ההרמוניה (י'-ט"ו). ושתי מפרה בקשה מלכותית ובכך חורגת ממסגרת חרות היחיד המותרת. סירובה של ושתי, כמו גם סרובו של מרדכי להשתחוות להמן מאוחר יותר, פורעים את כללי המשחק באופן שגורר תגובה חריפה עד כדי היסטריה שמתבטאת בכך שהארוע המקומי עובר מיד הסלמה לעניין כלל-ממלכתי עקרוני, גורלי כמעט:  

"וַיֹּאמֶר מְמוּכָן [על פי המדרש ממוכן הוא המן] לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן:  בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה." (ט"ז-י"ז)

ומעניין להשוות להסלמה הדומה שיש בתגובתו של אותו ממוכן-המן בהמשך המגילה אחרי סרובו של מרדכי להשתחוות לו:  " וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ–כִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–עַם מָרְדֳּכָי…וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" (פרק ג', ו'-ט')

מאלף לראות גם איך מרגע שנתקבלה בכל אחד מן המקרים ההחלטה האכזרית, הביצוע שלה נעשה, שוב, בהתאם לעקרון כיבוד השוני המנחה את מלכות אחשוורוש בכל שאר העניינים: בעקבות ושתי: " וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ–אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:  לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ." (פרק א', כ"ב)ובעקבות מרדכי: "וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ." (פרק ג', י"ב)

ומחשבה אחת זהירה לסיום: אפשר אולי להתבונן על המודל היהודי כתמונת ראי של דרך שלטונו של אחשוורוש ועל רקע זה להבין את סיבת העומק לקונפליקט בין מרדכי להמן. ניתן לומר זאת כך – מלכות אחשוורוש מאפשרת לנתיניה מידה של חופש לגבי האופן בו ימולאו הצווים המלכותיים, אבל שום חופש ביחס לשאלה האם למלאם. מלכות האל היהודי היא הפוכה בדיוק: היא מאפשרת לנתיניה, כלומר ליהודים, חופש בחירה ביחס לשאלה האם לקיים את צווי האל, אבל שום חופש ביחס לאופן בו עליהם לעשות זאת, במידה והחליטו לקיימם.
לא ניתן, במסגרת מלכות האל היהודי, לקיים רק תרי"א או תרי"ב מצוות או לקיים במקביל למצוות היהדות מערכת מצוות לאל נוסף, גם אם אלה אינן סותרות את מצוות היהדות. מרגע שהפרט בוחר, מתוך אותה חרות שאין לו אצל אחשוורוש, לקבל עליו עול מצוות, הוא מחויב אליהן באופן מלא. אי ההתאמה הבסיסית הזו היא הסיבה שבעטיה לא יכול היה מרדכי להשתחוות והיא גם הסיבה שהמן, מצדו, לא יכול היה להשלים עם אי ההשתחוות הזו.

5 תגובות בנושא “שובל מפורים: עיון קצר במגילת אסתר

  1. "מלכות האל היהודי היא הפוכה בדיוק: היא מאפשרת לנתיניה, כלומר ליהודים, חופש בחירה ביחס לשאלה האם לקיים את צווי האל, אבל שום חופש ביחס לאופן בו עליהם לעשות זאת, במידה והחליטו לקיימם"

    מאיפה זה? – היהדות מגדירה מאד במדויק האם לקיים את מצוות הדת

    אמנם, ישנם אנשים שפיתחו תאוריות לקיום לחצאין

    כמו שאומרים – דתי בלב

    אין כזה דבר ביהדות

    מצוות הכתובות בתורה הם ציווים ברורים מאד לכל יהודי

  2. אולי לא התנסחתי בבירור.
    יהודי יכול לבחור אם לקבל על עצמו עול מצוות. מרגע שקיבל הוא מחויב לכולן כפי שהן, בלי חופש לשנות או לעשות חלק וכד'. במגילה המצב הפוך – אין בחירה אם לקיים את מצוות המלך אחשוורוש – זה הכרח, אבל יש בחירה כיצד לקיים אותן. למשל, חייבים לבוא למשתה אבל במשתה יש הרבה חופש באיך לנהוג במהלכו.

השאר תגובה