גראן טורינו – ברוס לי

זהירות – ספוילר ! מי שמתכוון לראות את 'גראן טורינו' שיישמר מהרשימה הזו

האם הבחנתם בחיבור המפתיע, החכם והמרגש בין סצנת מותו של איסטווד בסוף 'גראן טורינו' לבין שוט הסיום של Fist of Fury של ברוס לי? 

אחרי שהוא משמיד את הדוג'ו של היפנים שהיו אחראים לרצח מורהו יוצא ברוס-לי החוצה. הבית מוקף שוטרים יפנים חמושים. ברוס לי מזנק לעברם בבעיטה השלוחה המפורסמת שלו. התמונה קופאת על המסך. רעמי יריות השוטרים נשמעים ברקע, מפלחים את גופו בכדורים.

בסיומו של -'גראן טורינו' מגיע איסטווד, לא חמוש, לחסל חשבונות עם כנופיית ההמונג שפגעה בשכנתו. הוא עומד מול ביתם כשהם מכוונים אליו את אקדחיהם. הוא מכוון אליהם את ידו כמו אקדח מדומה ויורה בכל אחד מהם. כאשר הוא מכניס את ידו לכיס המקטורן, כאילו כדי לשלוף, הם נבהלים ומנקבים את גופו בכדורים.

החיבור הזה מרגש כי הוא נוגע במדויק בנקודת העומק של הסרט – הלידה מחדש מתוך ההיפתחות אל האחר. ההיפתחות הזו מגיעה לשיא הסימבולי שלה בסצנת הסיום של 'גראן טורינו' שם, במעמד הקראת הצוואה של קובלסקי-איסטווד, נמסרת מכונית הפורד גראן טורינו הכל אמריקאית לידי טאו, שכנו האסיאתי הצעיר של איסטווד.

המחווה לסרטו של ברוס לי גם היא מסירה כזו. איסטווד פותח כאן את המסורת הקולנועית של הגיבור הקשוח שהוא עצמו ברא ופיתח לאורך חמישה עשורים של קריירה – ה'גראן טורינו' הקולנועי שלו, אם תרצו – ומוסר/יוצק אותה הלאה אל דמותו של ברוס-לי, הגיבור האסיאתי.

הנה הסצנה מתוך 'גראן טורינו':  http://www.youtube.com/watch?v=waNhD1Z23M8 .

והנה ברוס-לי:

ועוד שתי הערות סיום:

  • הגלגול האחרון הזה של איסטווד הוא סיום אבל הוא גם חזרה לבראשית. אחרי הכל, גלגולו המשמעותי הראשון כגיבור היה גם הוא לתוך תרבות "נמוכה" של מיעוטים: מערבוני הספגטי האיטלקיים של סרג'יו ליאונה.
  • בתוך שמה של המכונית 'גראן טורינו' טמון כבר הזר, העיירה האיטלקית 'טורינו'. אבל זה בדיוק ההבדל: במקום לקחת את הזר ולהפוך אותו לעיטור אקזוטי של האמריקאי מציע הסרט תנועה הפוכה של ויתור על המרכז לטובת ההכרה בריבוי.

      

9 תגובות בנושא “גראן טורינו – ברוס לי

  1. מה קרה לך, זה כל כך קתולי ומרטירי וסט. סבסטיאן אצל איסטווד (לא שזה סותר, זה מישור אחר, ובכל זאת. זה הדבר הראשון)

  2. ברוס לי, לבדו, מחסל כ-250 אויבים.

    הגיבור הבודד, העושה הכל בעצמו, אכן מאפיין את איסטווד (שב"הארי המזוהם" בעצם הביא, עם דון סיגל, את המערבון מהמאה ה-19 אל האורבניות של המאה ה-20)

    וגם את ברוס לי.

    יפה מאוד הקטע שבו ברוס לי, שתמיד אהב להיות בלי חולצה, נפטר מהחולצה שעליו – לפני הקרב שבו הוא משמש כצבא-של-איש-אחד.

    קטע מכונן

  3. אני לא חושב שיש כאן משהו מרטירי או קתולי, בוודאי לא כעניין מרכזי.
    הכנסיה כשלעצמה לא כל כך מעניינת אותו בסרט הזה. היא משמשת רק כמסמן של אמריקה השורשית, הישנה, הגראן-טורינו-ית.

  4. אני לא מאמינה שראינו אותו סרט.
    זה סרט על אשמה וכפרה
    לגמרי דתי
    מתחת לציפוי הזול של הפה המלוכלך והאקשן

  5. אני מסכים לגמרי עם הניתוח הנוצרים של הסרט. אפשר לראות את זה בעיקר בחלק האחרון, שבו איסטווד מתוודה בפני טאו דרך רשת הדלת, שדומה להפליא לרשת בתא הווידויים.
    למה בעצם זה סותר את רעיון הלידה מחדש דרך ההיפתחות אל האחר? נדמה לי שמדובר בהעמקה של הרעיון הנוצרי. הגאולה היא ההיפתחות אל האחר. הקבלה שלו. לדעתי, מדובר ברעיון מעט שחוק שהביצוע של איסטווד גואל אותו משיממון, ובעיקר הקישור שהוא עושה למסורות קולנועיות.
    ובכל זאת, אולי עדיף לחוקק חוק נגד סימבוליקה נוצרית בסרטים אמריקניים. משהו שיכריח אותם לפתור תסבוכות תסריטאיות בדרכים אחרות, סוף סוף

  6. יפה מה שאתה אומר על סצנת הוידוי מול טאו – לא ראיתי את זה בזמן הצפיה.
    ועדיין: בראייה שלי הציפוי הזול כאן הוא דווקא כל המעטפת הנוצרית. המשמעותי הוא הדיאלוג שלו עם דמות הגיבור של עצמו, שנמשך עוד מן 'ההחלפה' ו-'מיליון דולר בייבי' בואכה 'בלתי נסלח' ומגיע כאן לספק-סיום מאוד מרגש בעיניי.

  7. ברגע שהוא בחר במוות כדי לפתור את הקונפליקט, האופציה היחידה היא הניתוח הדתי של אשמה ו"כפרה"

  8. המוות הוא מותה של דמות הגיבור שלו, שנבראה לאורך קריירה שלמה – למה מוות מחייב ניתוח דתי

    אני מרגיש כמו ברוס-לי, מוקף במעגל של מתנגדים. אכה את כולכם!

  9. אלא הבחירה במוות.
    המסגרת המוסרית היחידה שבה מוות כשלעצמו יכול להחשב דבר חיובי, לפעמים אפילו קדוש, זו הדת.

    מוות הוא לא סוף ראוי לדמות גיבור,גיבור צריך לחיות, אני מניח שאיסטווד פשוט מושפע מהתנוונות התרבות האמריקאית.

    אין צורך באלימות, זה שאי אפשר ליישר את הטקסט פה לימין ושעל הפתור ה"שלח" כתוב "שיגור" זה מרתיע מספיק.

השאר תגובה