ערב פרידה מ-'ימים סמויים' בירושלים

תשעה חודשים עברו מאז יצא הספר הזה ומשך תקופה ארוכה אחרי צאתו היה לי בו עניין עצום. 
העסיק אותי מאוד המבט לאחור על המלאכה הארוכה של כינוס השירים. העסיק אותי גם האופן בו פגש הספר את העולם החיצוני, הספרותי והלא ספרותי. אותן דרכים, חלקן ישירות וחלקן מפותלות, בהן המכונה הגדולה של החוץ מעכלת אותו אל תוכה או בוהה בו באדישות. כל אלה ועוד מילאו אותי במחשבות ובמעשים, וכחלק מאותם מעשים גם נקבע התאריך לערב הירושלמי הזה, מחרתיים בתמולשלשום, לחגוג את צאתו של הספר – תאריך שנראה היה אז רחוק רחוק.

והנה, בחודשים שחלפו מאז, התחלנו אני והספר להתרחק. לא מתוך מיאוס או דחיה אלא מתוך הסתיימות טבעית של הדברים, כמו שמסתיימים עונה או משב רוח. וכך, בהדרגה, הפך הערב הזה בדעתי מערב לחגיגת צאתו לאור של הספר לערב חגיגי של פרידה ממנו, של שילוח אוהב שלו לדרכו. כלומר כותרת ההזמנה הזו "ערב לכבוד צאתו של ספר השירים 'ימים סמויים' מאת אלכס בן-ארי" היפכה את משמעותה: לא צאתו לאור, אלא צאתו ממני, כלומר צאתו מעם, מאת, אלכס בן-ארי. 

 

 

2 תגובות בנושא “ערב פרידה מ-'ימים סמויים' בירושלים

  1. מאוד רציתי לבוא ליום לכבוד הספר של המשוררת אורית גידלי, אבל ברגע האחרון נאלצתי לעבוד באותו יום שישי, ותחת מחאה כבדה נעדרתי.
    ביום רביעי בירושלים גם לא אוכל להיות, כי למרות שזה ערב אני עובד מכמה שעות לפני עד כמה שעות אחרי.
    ואז אני חושב על ימים שבהם יכולתי לעסוק בפגישה עם חברים, בקריאה, בתחביבים, ומגיע למסקנה שהעבודה השתלטה לי על החיים. במקום להיות משהו שמאפשר לי לעשות דברים שאני אוהב ורוצה, היא מונעת את הדברים האלה ממני.
    מזל ששירה אפשר (ואולי אף רצוי) לצרוך במנות קטנות. לזה יש לי זמן.

  2. וכמה שמחתי, בשיטוטיי ברחובות העיר למצוא שיר שלך בחלון הראווה של סטימצקי מקומית מאד (ולא בפוטושופ)

השאר תגובה