על 'סמיכות' – ספר השירים החדש של אורית גידלי

  שני מוקשים לפחות יש לפני כשאני בא לכתוב על הספר החדש של בת-זוגי, אורית גידלי. האחד, המובן מאליו, הוא הצורך לא לבלבל בין אהבתי אותה לבין אהבתי את הספר החפה מאהבתי אותה, שהיא שמאפשרת לי לכתוב את הדברים האלה. השני הוא העקרון שאין הנחתום מעיד על עיסתו. אינני הנחתום של הספר הזה, אבל ביליתי זמן רב מאוד במטבח עם הנחתומית שלו, ופה ושם גם הייתה לי הזכות לטעום, להעיר על התיבול, לראות את תנועת הגוף הלש, ולשהות בתוך החום המרוכז שמתוכו נולד הספר הזה. גם את הקרבה-שבמסע הזו עלי להניח כשאני בא לכתוב. מוקש מזה ומוקש מזה. הנה אני עובר באמצע.שער הכניסה אל תוך הספר הזה עובר דרך שמו. ליתר דיוק, מן ההבנה שמתחוללת בקורא לאורך הקריאה שהספר הזה איננו ספר על סמיכות, הספר הזה הוא עצמו סמיכות. הקול המדבר, העין המתבונת, היד הכותבת כולם גילויים של נפש שהתנועה הבסיסית שלה היא ההתקרבות, ההימצאות עין בעין מול הדברים, במרחק של הבל פה מהם, ומשם כניסה פנימה אל תוכם ממש והתרכבות אתם – הפיכה של הסמוך לסמיך. הציר הקצר, הדחוס כל כך הזה, הוא מה שמסומן בצורה מדויקת בפער בין שתי המשמעויות של שם הספר.

לִפְנוֹת בֹּקֶר מָצָאתִי חָתוּל עִוֵּר עַל סַף הַבַּיִת. מֻגְלָה דַּקָּה שֶׁל אֵינֶנִּירוֹאָה. שָׁעָה אֲרֻכָּה חַגְתִּי בַּסָָּלוֹן מְחַפֶּשֶׂת פֶּתַח אֶל חֲדַר הַשֵּׁנָה, אֲבָלהַמְּנוּחָה הָיְתָה לָאַחֵר שֶׁלֹּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת. לִי הָיָה טֶלֶפוֹן, צֶמֶר גֶּפֶן,רוֹפֵא חֲתוּלִים תּוֹרָן, הָלַכְתִּי אֵלָיו בִּשְׁבִיל הַכֻּרְכָּר וּרְחוֹב לְלֹא מוֹצָא בְּיָדַי. מַה גָּרַם לַחָתוּל הָעִוֵּר לְהֵאָחֵז בִּי כָּכָה כְּשֶׁהָלַכְתִּי, מַה גָּרַם לוֹ לֹאלִשְׁמֹעַ אֶת רַגְלַי הַנְּסוֹגוֹת אָחוֹר בְּתוֹךְ הֲלִיכָה, מַה גָּרַם לוֹ לְלַקֵּק אֶתיָדִי הַנִּגְעֶלֶת מִכָּל מַגָּע, מֻגְלָה מֻגְלָה, מַה גָּרַם לִי לְדַמְיֵן פִּתְאֹם אֶת בְּנִיבְּמַדִּים בִּשְׁעַת בֹּקֶר כָּזוֹ, לֹא יוֹדֵעַ מָתַי תִּפָּתַח עָלָיו הָרָעָה יוֹתֵרמִן הָרָעָה שֶׁכְּבָר עָשָׂה (פְּלִיטֵי מַחֲנוֹת שָׁוֶה מַחֲנוֹת פְּלִיטִים, עֲרֵמָה שֶׁלמַה נִּהְיֶה אִם לֹא נִהְיֶה חֲזָקִים), מַה גָּרַם לַיְלָלוֹת הַשְּׁקֵטוֹת וְלַפַּחַד מִןהַחֲשֵׁכָה (חַיָּלִים חַיָּלִים שְׂרֵפָה עֲיָרָתֵנוּ טָרֹף טָרְפָה) וּלְחוּט הַטֶּלֶפוֹןשֶׁיִּתְפַּתֵּל עוֹד בְּיָדִי כְּשֶׁלֹּא אֶשְׁאַל בְּמִי פָּגַע, וְהַחָתוּל הָעִוֵּר הַזֶּה, מָהאֲנִי עוֹשָׂה, לֹא אֶבְרַח מִפֹּה, אֶשָּׁאֵר בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה לְחַכּוֹת לוֹ עָטוּףבְּמַגֶּבֶת, וְהִנֵּה הוּא כְּבָר יוֹצֵא, הִסְתַּיְּמָה הַבְּדִיקָה (סִימַן הַשָּׁוֶה הוֹלֵךְוָצַר, סוֹגֵר עַל בֵּיתִי כְּאַנְדַּרְטָה לִשְׁנֵי צְדָדִים, כְּמֵצַר), וּמֻמְלָץ בֶּאֱמֶתלְהַרְדִּים, פְּעֻלָּה זוֹלָה, אַחֲרֶיהָ שְׁתִיקָה, שֶׁלֹּא יִסְבֹּל יוֹתֵר, שֶׁבֶּאֱמֶת יַעֲצֹם עֵינַיִם.

שביל הכורכר עליו פוסעת הדוברת "ורחוב ללא מוצא בידה" הוא השביל מן הסמוך אל הסמיך. התנועה שלה היא תנועה "ללא מוצא", כלומר תנועה של אין ברירה. מדוע לא ניתן לה לבחור אחרת? כי המחיר שצריך לשלם אותו "אחר שלא פתח את הדלת" הוא היות מכוסה ב- "מוגלה דקה של אינני רואה". כלומר איזו פגימה עצמית הנובעת מן ההעמדה הבסיסית של עצמך כ-'אחר' מול העולם. האלימות שיש בפגימה מן הסוג הזה היא בלתי נסבלת יותר מכל קושי שבמפגש עם המציאות. לא בכדי נודד השיר משם מיד אל תמונה של אלימות אחרת: הבן במדים בפעילות מבצעית בשטחים שאיננו יודע "מתי תפתח עליו הרעה יותר מן הרעה שכבר עשה". וכאן בא ההיפוך המפתיע: הרעה שאדם מביא על עצמו בעצם ההסכמה לעשות מעשים כאלה גדולה עוד יותר מן המעשים עצמם. שתי אפשרויות נבחנות כאן נוכח המציאות הפולשנית, האלימה. שתיהן כרוכות בהפניית עורף אליה, ושתיהן, לפיכך, נידחות. גם האפשרות להכחיד את המציאות הקשה על ידי הפעלתה אלימות גדולה עוד יותר כנגדה (כמעשה הבן החיל) וגם אפשרות העיוור העצמי (האחר שלא פתח את הדלת).נותרת רק ברירה אמיצה אחת – "להישאר בחדר ההמתנה", כלומר סמוך ככל האפשר אל הדברים. להמשיך ולנוע לאורך "סימן השוה ההולך וצר, סוגר על ביתי כאנדרטה לשני צדדים, כמצר". התקצרותו של סימן השוה הזה, הפיכתו מסימן מופשט לחוסר מרחק ממשי בין הדוברת למציאות, היא אותה תנועה מן הסמוך אל הסמיך.התחנה הסופית של התנועה הזו היא הרדמתו של החתול. התעקשותה של הדוברת לא להרדם, לא להפנות עורף, מאפשרת להרדמה האמיתית להינתן למי שבאמת זקוק לה. הסיום הזה איננו מתקתק או הוליוודי (גם אלה הרי הפניות עורף למציאות), אין בו פרסים או קתרזיס או טפיחה עצמית על השכם – אבל יש בו אמת. אמת שיכולה להתגלות רק בזכות ההתעקשות להוותר קרוב אל הדברים, סמוך.זוהי המתנה הגדולה שהספר המטלטל הזה מציע לקורא הרציני, המתמסר שלו: ההזדמנות לחוות את התנועה הלא-נרתעת אל לב הדברים. לראות אותה מבוצעת שוב ושוב, שיר אחר שיר, ולממש אותה בעצמו במגע שלו עם השירים. לזכות, לפחות למשך הקריאה, בחסד הניקוז של אותה מוגלה דקה של אי-ראיה המלווה אותנו פרקים ארוכים כל כך מקיומנו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • זו ש   ביום 24 בפברואר 2009 בשעה 0:12

    לא מכירה אותה וגם לא אותך, ואני חושבת שהיא פשוט נהדרת. ואם הייתי מוצאת למי השאלתי את ספרה הקודם, הייתי גובה אותו מיידית.

    וואו, שני משוררים בבית אחד. צפוף. מרווח.

    בהצלחה לה.

  • מירי   ביום 24 בפברואר 2009 בשעה 8:25

    מצטרפת לזו ש
    אני זוכרת איך התנשמתי בהפתעה ובהתפעלות כשהגעתי לסוף השיר 'תכים שקופים', השורות המסיימות אדירות, והשיר 'ארזת לבד' הוא באמת כמו אגרוף בלב. בהצלחה עם הספר החדש

  • עידן   ביום 24 בפברואר 2009 בשעה 8:29

    חיכיתי הרבה זמן לספר נוסף שלה. הראשון היה פשוט מקסים. בוקר של חדשות טובות.
    תודה.

  • דרורית   ביום 24 בפברואר 2009 בשעה 8:47

    אני קצת משוחדת, אבל גם כן חושבת שהספר נפלא. מחכה להשקה ביום שישי.

  • תומר   ביום 24 בפברואר 2009 בשעה 18:06

    אלא רק מחפש את ספרה הראשון, עדיין, בכל פעם שאני ליד חנות ספרים ויש לי זמן. ולצערי לא מוצא.

  • אורי שוורץ   ביום 25 בפברואר 2009 בשעה 13:21

    ללא,
    ספק

    זה אחד השירים הכי יפים שקראתי השנה.

    אבל אני קורא אותו אחרת (ממך)

    אני קורא בסופו אירוניה, ביקורת עצמית מרירה: את חוסר האפשרות של העשייה וחוסר האפשרות של האי-עשייה, את שכך אתה הנאצים ושאחרת אתה הנאצים, את הגבולות שאי אפשר לשרטט ואי אפשר לפרוץ, את התחושה העמומה ביד, שתמיד מנצחת את הפוליטיקה של הנאורות.

    נראה לי ש- (הוי, כמה לא עיוור) אני קורא בו את עצמי

  • אורי שוורץ   ביום 25 בפברואר 2009 בשעה 13:23

    .

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: