ספר האלף-בית, דן צלקה, הוצאת חרגול

קשה לדבר על הספר הזה בלי לדבר על הצורה שלו. ספר האלף-בית, כמשתמע משמו, הוא אוסף של כתשעים ערכים, מסודרים בסדר כמו-מילוני או אינציקלופדי. ערכים קצרצרים, בין חצי עמוד לשניים-שלושה עמודים לכל היותר, שכל אחד מהם הוא שרטוט מהיר, מרפרף של דמות, זיכרון, ארוע, מושג או חפץ הנשלים מתוך חייו של המחבר ומוארים לרגע, כמו בפנס המשוטט בחדר אפל.
הבחירה הצורנית הזו מאפשרת לצלקה להשתחרר מן הצורך לייצר נאראטיב ביוגרפי מלא, פוטרת אותו מראש מלספר סיפור מובנה ומפנה אותו להתעמק בפרטים עצמם ובזיקה הייחודית שלהם לעולמו. בתוך התבנית המוגדרת היטב של אנציקלופדיה הוא משוטט בחופשיות בין תחנות חייו ו"גואל", כפי שהוא עצמו כותב ב'במקום הקדמה' לספר: "מנהר הזמן האדיר הזורם בערוצו…דגי זהב מפרפרים, שברי זכוכית וקונכיות".
על אף נדירותה (אינני מכיר, פרט לאלף-בית של צ'סלב מילוש, אליו מתייחס גם צלקה, אף נסיון ספרותי נוסף כזה) יש משהו טבעי מאוד בבחירה הצורנית הזו. חיינו הפנימיים דומים הלא בסופו של דבר הרבה יותר לאוסף רגעים שנחרטו בנו בנקודות שונות, בלתי תלויות, לאורך השנים, מאשר לסיפור רציף וסדור.  יתרה מזאת, כאשר ניגשים לספר סיפור חיים מובנה, הפרטים המרכיבים אותו "נאלצים" להשתבץ בו באופן המוכתב מצורכי הסיפור, ובכך לעיתים קרובות מאבדים את גונם המיוחד, את מה שמפיח בם חיים, את הסיבה בעטייה נחרטו מלכתחילה בזיכרון.
במיטבו, וחלק נכבד מן הקטעים בספר נכלל בקטגוריה הזו, הספר מצליח להניח בפני הקורא את קרעי הביוגרפיה האלה כשהם חיים ופועמים. המקומות בהם הוא נכשל הם אלה שבהם השרטוט נותר פרטי לגמרי, סתום רגשית, בלתי חדיר כמו בדיחה פרטית. אבל אלה, כאמור, אינם רבים ביותר.
זהו ספר שיש לנגוס בו בנגיסות קטנות. לקרוא מעט, ולאט. להניח לקטעים הקצרים להתפזר בחלל הנפש כמו שקיק תה בכוס מים חמים. הוא מספק סוג מאוד מסוים של תענוג; לא חווית קריאה עזה או מטלטלת אלא עונג מוגן, אנין, תרבותי מאוד. סוג של עושר שבע ונינוח, כמו הסבה בכורסת חדר העישון אחרי ארוחה טובה.
יש מי שימצא בכך פגם. ייתכן. לא תמיד השעה כשרה להיות מתון. צריך לקרוא את הספר הזה בזמן הנכון.

(פורסם ב-09.01.04 ב'צומת השרון')
 

השאר תגובה