פוליטי

אני רוצה לדבר על הפוסט הזה של טלי. הוא הולך אתי מאז שהוא פורסם.
אני רוצה להתחיל בלעשות משהו שלא נהוג אולי לעשות בדרך כלל – להתבונן בו כעל טקסט ספרותי.
הוא מצהיר על עצמו בכותרת, הפוסט הזה, כמוקדש לאבא של טלי, שמת. וכך הוא אכן מתחיל. בשורות פשוטות, נוגעות ללב. נע בין תאור דמותו של האב להדהוד הדמות הזו בתוך החיים שלה ולאופן בו הם ממשיכים לנוע, נושאים את המבט שלו בתוכם. אבל מרגע מסוים, מאוד מהר, כבר בפסקה השנייה, החיים מתחילים להוביל. המציאות לוקחת את הדיבור ומובילה אותו אל החיים עכשיו, אל הפוליטיקה, אל המקום הזה שבו רבים כל כך, גם אני, נמצאים. אותו גשר שכותב עליו דרור בורשטיין. משם והלאה הטקסט מפליג, מתרחק ומתרחק מן האב, עד שבחלק האחרון, מה שהתחיל כדיבור אינטימי מסלים הכי רחוק משם שאפשר והופך למטא-דיבור על ה'מצב'.

פסקה על אבא, רק אחת, ומשם והלאה הפוליטי מפלח את הפרטי והטקסט, הן בתוכן והן בפרישה הפיסית שלו על הצג, נעשה לתא שהדופן שלו נקרעה – כתם סמיך של חומר שהכל משמש בו בעירבוביה. פה ושם האב עוד מופיע להרף ונשטף שוב בזרימה הכללית. האחדות הזו של תוכן וצורה מנכיחה בעוצמה את המצב שהפוסט מדבר עליו. כמו תמיד כשהשניים האלה מתחברים נכון. אבל גם לא בדיוק כמו תמיד. מה שהופך את המהלומה למוחצת ממש במקרה הזה הוא העובדה שברור לנו שהטקסט נכתב בלי יומרה אומנותית. כלומר אחדות התוכן-צורה איננה אמצעי ספרותי מכוון אלא פרי של איזו אי-נמנעות אמיתית. חריפה. לא משויפת. שיקוף תיעודי של הרוח.

אמנות, אני חושב בעקבות הפוסט הזה, יש בה אולי סוג של הסכמה מובלעת. אנחנו מסכימים ליטול אותה לתוכנו מתוך תחושה בסיסית של מוגנות שנובעת מזה שהייתה יד אנוש גדולה ממנה שמלכה עליה לפני ששילחה אותה לעולם. היא חיה נוראה, אבל כזו שנכלאה בידי הרוח היוצרת. לכן אנו ניגשים אליה בלי חשש אמיתי. ששים לריגוש. כמו עליה לרכבת הרים. 
לא בפוסט הזה של טלי. כאן החיה משוחררת בלי נחמת היפה. לכן, אני חושב, הוא היה בשבילי מכאיב באמת.

השאר תגובה