כמה הערות על 'ארץ קשוחה' של האחים כהן

מעולם לא יצאתי מסרט שהוא עיבוד ליצירה ספרותית עם סקרנות עזה כל כך לקרוא את הספר. הסקרנות הזו רק מתחזקת כשאני קורא שהסרט נאמן מאוד למקור הן מבחינת הרצף העלילתי והן מבחינת הטקסטים, שמסתבר שלעיתים קרובות הם ממש פסקאות מן הספר מלה במלה (כולל המונולוג החותם את הסרט, שלקוח מן העמוד האחרון של הספר). 
מה שמסקרן כל כך הוא שלמרות הנאמנות הזו, אילו הייתי צופה בסרט ללא ידע מוקדם אני לא חושב שהיה עולה על דעתי שהוא עיבוד לקולנוע של ספר. הביצוע הקולנועי שלם כל כך, נטוע כל כך בשפת היעד שלו, שצלו של המקור נמחה כליל. עד כדי כך שקשה לי, באופן פרדוקסלי, בתור מי שלא קרא את הספר, לדמיין דווקא את ההפך: איך אפשר לתרגם את הסרט הזה ליצירה ספרותית?

*

קראתי את הרשימה היפה של דרור בורשטיין על הסרט ואת הדיון הארוך והמעניין שהתפתח בעקבותיה בתגובות. שמתי לב שגם שם וגם בדיון שהתפתח בבלוג של מבקר הקולנוע יאיר רוה הוקדשה מרבית האנרגיה לפענוח משמעותו של הסרט. היה בזה משהו מפתיע עבורי, שכן בעיני זהו סרט שהאמירה שלו איננה מתוחכמת או מסתתרת כלל וכלל. להיפך, היא מוצהרת עד תומה כבר במונולוג הפתיחה. מה שמתוחכם ומשוכלל מאוד בסרט הזה הוא העשייה הקולנועית עצמה. ההישג הגדול שלו הוא האופן בו הוא מצליח להעביר את רמת העומק של אותה אמירה ראשונית. כמו קוסם המכריז שהוא עומד להעלים פיל ואחר כך עושה זאת באופן שנפלא מבינתנו, כך הסרט הזה מצהיר על כוונותיו כבר מן הרגע הראשון ואחר כך מממש אותן להפליא.

הנה מונולוג הפתיחה של הסרט בתרגום חופשי (את התסריט המלא אפשר לקרוא כאן):

"בגיל 25 נהייתי שריף של המחוז הזה. קשה להאמין. סבא היה איש-חוק. גם אבא. הוא ואני היינו שריף באותו זמן, הוא בפלאנו, אני כאן. חושב שהוא היה גאה בזה. אני הייתי.
השריפים של פעם, לחלק מהם בכלל לא היה אקדח. הרבה אנשים לא מאמינים. לגי'ם סקרבורו אף פעם לא היה. ג'ם הצעיר הכוונה. גסטון בויקין לא הסכים שיהיה לו. בצפון, במחוז קומאנצ'י.
תמיד אהבתי לשמוע על השריפים של פעם. לא פספסתי שום הזדמנות. הוסקינס הכושי ממחוז באטסטרופ ידע בעל פה את המספרי טלפון של כולם. אתה לא יכול שלא לחשוב איך אתה לעומתם. איך הם היו משתלטים על העניינים היום.
היה את הילד הזה ששלחתי לתא הגזים בהנטסוויל לפני איזה זמן. עצרתי אותו וגם הייתי העד המרכזי. הרג ילדה בת-ארבע עשרה. בעיתונים כתבו שזה היה על רקע רומנטי, אבל לא היה שום דבר רומנטי במה שהוא סיפר לי . סיפר שהוא התכוון להרוג מישהו מהיום שהוא זוכר את עצמו. אמר שאם ישחררו אותו הוא יעשה את זה עוד פעם. אמר שהוא יודע שהוא בדרך לגיהינום, שזה עניין של חמש עשרה דקות בערך. לא יודע איך להבין את זה. לא יודע. 

הפשעים שרואים היום, קשה לדעת אפילו איך למדוד אותם. זה לא שאני פוחד. תמיד ידעתי שאתה צריך להיות מוכן למות כדי רק לעשות את העבודה הזאת – בלי לדבר בכלל על תהילה. אבל אני לא רוצה לשחק על כל הקופה מול משהו שאני לא מבין. זו אולי העבודה שלי להלחם בזה, אבל אני כבר לא יודע מה הדבר הזה. וגם לא רוצה לדעת. כדי לדעת אתה חיב להעמיד את הנשמה שלך בסכנה… להגיד בסדר, אני מסכים להיות חלק מהעולם הזה
.
"

מה יש במונולוג הפתיחה הזה? יש כאן אדם שהעולם הפסיק להיות מובן לו, שהסיפור שהוא מספר לעצמו אודות המציאות קורס והוא נותר עומד עירום מול הזרות ואי המובנות המאיימות שלה. שארית הסרט היא תאור אינטימי של מאבקה של תודעה אובדת כזו לאחות את תמונת העולם שנפרעה, לחזור ולייצר נראטיב שיחזיר את העולם למצב הברור והבטוח בו הוא היה פעם. את המאבק הז'אנרי המסורתי בין טוב לרע מחליף כאן מאבק ראשוני יותר – המאבק לברוא מחדש תמונת עולם לכידה דיה שתאפשר את עצם המאבק בין טוב לרע.

לאורך הצפיה מסתבר בהדרגה שמה שאנו רואים על המסך במשך מרבית הזמן איננו המציאות עצמה אלא האופן שבו היא נקלטת בתודעתו של בל. הרגעים בהם הדבר מתחוור בהדרגה הן הסצנות בהן בל עצמו מופיע והסרט קופץ, ללא כל התרעה, חזרה לנקודת המבט המסורתית ומאפשר לנו לראות מבחוץ מה שחווינו קודם מבפנים –  את בל עסוק בנסיון מתמיד לפענח, לתמלל, לארגן מחדש את מה שקורה סביבו. 
כלומר מרגע שמסתיים מונולוג הפתיחה, הסרט הזה מפר ללא הודעה מוקדמת שניים מן הסעיפים המרכזיים בחוזה שבין סרט קולנוע לצופיו – האחד הוא שאם לא נאמר במפורש אחרת, מה שרואים על המסך הוא ייצוג של מציאות אובייקטיבית והשני הוא שמעבר בין שתי נקודות מבט שונות תמיד יצוין באופן כלשהו. באמצעות התחבולה הבסיסית המבריקה הזו, הסרט מאפשר לצופים שלו לחוש בעצמם את אותה מצוקה שחש גיבור הסרט, בל, נוכח עולם שחוקי היסוד שלו הופרו לפתע.

*

את "השריפים של פעם" אנחנו שבים ופוגשים רק בסצנה האחרונה של הסרט – מונולוג הסיום של בל. שני המונולוגים הללו, הפותח והסוגר את הסרט, מצטברים זה על גבי זה כשכבות גיאולוגיות. מונולוג הפתיחה, אפשר כעת להבין, נאמר מפי אביו של בל, שגם הוא בשעתו היה במצבו של בל כעת. דמותו של השוטר הצעיר העוזר לבל בחקירה מטרימה כבר את השיכבה הבאה של המעגל הזה, המעניק לסרט פרספקטיבה חדשה מטובלת בקמצוץ של אירוניה.
המחזוריות הזו, גם מחברת את סוף הסרט לשם שלו, שלקוח ממילותיו הראשונות של שירו של ו.ב.ייטס "מסע לביזנטיון". מצב הפתיחה של השיר הזה הוא בדיוק רגע הסיום של הסרט: אדם זקן יוצא מארצו, אותה הוא מגדיר כ-"לא ארץ לזקנים", שכן ככל שחייו מתקרבים לקיצם קשה לו יותר ויותר להיות במגע עם נוכחותו המתמדת של המוות בתוך חיי היומיום, נוכחות שגורמת לו לחוש כלפיהם תחושה של זרות ואי-שייכות. הוא יוצא לפיכך לביזנטיון, מחוז רחוק, אגדי, המזכיר מאוד ברוחו את האופן בו מתואר המחוז אליו רוכב אביו של בל בחלום, שם הוא מקווה להתחבר את מעגל הנצח של החכמה, האמנות ושאר יצירי הרוח הבלתי מתכלים. החיבור הזה החוצה, אל השיר, הוא גם רגע שבו הסרט הזה מביט על עצמו, על עצם העשייה שלו, כעל סוג של ביזנטיון. 

*

זו רק תחושה שלי או שהאחים כהן מאוד אוהבים מזוודות? המזוודה הכוכבת של הסרט הזה נראית לי אחות של המזוודה משוט הסיום של 'פארגו', שהיא עצמה בת-דודתה של המזוודה בבארטון פינק, ויש לי הרגשה שיש לאורך הדרך עוד כמה מזוודות מפתח שפיספסתי, לא?

13 תגובות בנושא “כמה הערות על 'ארץ קשוחה' של האחים כהן

  1. אהבתי את נקודת המבט שלך על הסרט. אבל הייתי שמח לקבל הבהרה מסויימת עליה: אם כל הסרט הוא למעשה השתקפות של המציאות בתוך תודעתו של בל, כיצד ייתכן שהוא כמעט ואינו קשור לאירועים המתוארים? למעשה, עד כמה שאני זוכר את הסרט, הוא מרחף ליד האירועים ולא מצליח להבין את ההקשר שלהם עד לסיום. בשבילו זה נותר מעשה אלימות שמקורו לא ידוע (אם כי, גם אנחנו בתור קהל לא מבינים לגמרי את מעשה האלימות. למה בעצם הסתבכה עסקת הסמים במדבר?).
    החלק שאהבתי במיוחד בסרט היה הדיאלוג בין בל לבין חברו של אביו, רגע לפני הסיום. שם מתבהר כי הנוסטלגיה המסויימת שעולה מתוך המונולוג הראשון מזוייפת לגמרי. האלימות הייתה בארץ הזו עוד הרבה לפני בל.
    ואם כבר מעשה הקולנוע כעיקר. כאשר צפיתי בסרט הרגשתי דווקא תחושה שהאחים כהן מנסים להראות לנו את אוזלת ידו של המדיום, כאשר הם מוסרים לנו שבבי מידע שלא מתחברים לכדי סיפור מקובל, דמויות שצצות לפתע ונעלמות וכיווני עלילה שמסתיימים בחטף. הקולנוע יכול להביא לצופה רסיסים, את המציאות צריך לחפש במקום אחר.

  2. זו בדיוק הנקודה. כאשר אתה מביט בהתרחשות שאתה חלק ממנה אינך רואה פיסית את עצמך. לכן הסרט מקפיד לא להראות את בל עם אף אחד מהגיבורים האחרים. ה"ריחוף" התוהה שלו לצד הארועים הוא הנסיון הנמשך להבין את אותה אלימות שמקורה לא ידוע, שהיא בדיוק אנלוגית לרצח שרצח הנער ממונולוג הפתיחה.
    לא זכרתי את הסצנה הזו, רגע לפני הסיום – היא באמת ממש קושרת את הדברים בכיוון של המחזוריות שאני מדבר עליו.

  3. לא הבנתי ממה הסקת שמונולוג הפתיחה נאמר מפי אבא של אד טום.

  4. זה לא האופן היחיד האפשרי להבין את זה אבל יש בזה הגיון רב בעיני. זה גם מסתדר מבחינת תקופות, אם אני לא טועה וגם עם הסצנה הלפני אחרונה שנמרוד הזכיר שמדברת על כך שאביו ג"כ היה שריף.

  5. למה מסתדר מבחינת תקופות? אני לא רואה במונולוג שום דבר שקושר אותו לתקופה מסוימת.
    אני גם לא רואה שום סיבה לא לייחס אותו לאד טום עצמו, ולדעתי צריך נימוק די משכנע כדי לייחס אותו לדמות שמבחינת העלילה היא חלק מן העבר הרחוק.

  6. דבר שני אבל זה סרט זה מעל המציאות ואם כך מי אמר שצריך מי שהוא שיאמר אמירה או מישהוא שיחלום חלום. אם זה סרט האמירה תאמר את עצמה וכל אחד יוכל לקחת אותה ולתת אותה או לנכס אותה לעצמו וגם החלום יכול לחלום את עצמו בעצמו לעצמו. כי זה סרט. וסוף הדברים בעצם גם מה שאנחנו קוראים ומדמיינים להיות מציאות כביכול אוביקטיבית [איזו בדיחה עצובה ] מציאות זה בעצם אמירות ללא אומר וחלומות ללא חולם.

  7. לחיצת כפתור ה"שיגור"
    בתחתית מסך "הוספת תגובה",
    שמאז הסרט קיבלה משמעות מצמררת מעט..
    איזה סאונד יש למילה הזאת.

  8. יצאתי מהסרט הנהדר הזה ואצתי לקרוא את הספר. הסרט אכן העתק מדויק של הספר ותרגום המילים לסצינות הוא יוצא מן הכלל. לפי הספר, מונולוג הפתיחה הוא של השריף עצמו ולא של אביו ועדיין מעניינת מקודת המבט שלך.
    אני סקרנית לשעת באשר להייקו שהנך כותב (איך אומרים הייקו ברבים?…) מה פשר המשיכה שלך לסגנון כתיבה זה?

  9. נכון, במבט לאחור בעצם הגיוני שזה השריף עצמו – עדיין ישנו כאן העניין של השכבות דרך הסצנה עם החבר של האב, שנמרוד כתב עליה בתגובה הראשונה.

    באשר להייקו – לא הבנתי את השאלה.

  10. פינגבאק: True Grit | אלכס בן-ארי

השאר תגובה