פִּתְאוֹם חָשַׁבְתִּי:
בָּרְחוֹבוֹת הָאֵלֶּה הָלְכָה אֱלִישֶׁבַע.
בַּבַּיִת הַזֶּה, לְיַד פִּנַּת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, אָהֲבָה
וְהָאִשָּׁה בָּרַמְזוֹר, עִם הַבָּעַת הַפָּנִים האַצָה וְהַשֵּׂעָר הַמִּתְגַּלְגֵּל –
כָּךְ הָיְתָה נִרְאֵית אוּלַי בַּצָּהֳרַיִם הַלּוֹהֲטִים הָאֵלֶּה
לוּ הָיְתָה עוֹד.
מַחְשָׁבָה פְּשׁוּטָה כָּל כָּךְ. פִּתְאוֹמִית
כְּאַנְקוֹר.
אַנְקוֹר.
אַנְקוֹר.
אַנְקוֹר.
עוד אַנְקוֹר.
אַנְקוֹר
אַנְקוֹר
אַנְקוֹר
אַנְקוֹר
אַנְקוֹר אַנְקוֹר
אַנְקוֹר
אַנְקוֹר.
אַנְקוֹר
אלכס בן-ארי
על שירה ועל עניינים נוספים
http://www.elli7.com/Biography.html
בעקבותיך, התחלתי לקרוא את שיריה. במבט מהאוויר אפשר לראות שורות שמצטברות והולכות עד שאי אפשר כמעט עוד להכיל את כל הרגש שמתעורר.
או במילים אחרות, זו כתיבה שגורמת לי להצטער שאני לא משורר.
שלוש שנים ועדיין ההלם. והעצב.
כל כך עצוב.
כל כך עצוב.
שיש מי שזוכרים ומזכירים. תודה.