אחד עשר קצרים לאהובי הפסיכופת ועוד כמה לילות סתם

כבר כמה שנים שאני עוקב אחרי חטיבת הטקסטים הזו של של אורית קרוגלנסקי שהפכה בימים אלה לספר. "אחד עשר קצרים לאהובי הפסיכופט ועוד כמה לילות סתם" הוא אוסף של ששה-עשר קטעים קצרים, עזים, המתעדים סידרה של מפגשים כמו-מיניים בין שתי דמויות, הוא והיא. אני כותב "כמו-מיניים" כי מה שמתחולל בין הדמויות בכל מפגש כזה הוא מצד אחד מין קיצוני מאוד, פנטסטי לגמרי, ובו בזמן הוא איננו מין כלל אלא תעוד של שרשרת התנגשויות רגשיות אלימות ומפותלות, כאילו הרים מישהו את מכסה המנוע מעל מכונת היחסים וחשף את המנגנונים המניעים אותה. 

קשה להכין מישהו למפגש עם הספר הקטן הזה. יש בו איזו  סגולה של  'אחרות' יסודית שהופכת את הקריאה בו לחוויה נדירה. אלה טקסטים שמותירים לקורא בהם רק שתי ברירות: לדחות אותם מפניו בכוח או להחשף בעוצמה למשהו חדש. יש בהם חוסר יראת כבוד מוחלט כלפי הקורא שלהם: הטקסט מושיט אליך יד, אוחז אותך בצווארונך ומושך בכוח. הפעלת כוח נגדי ונמלטת? לך לשלום. נשארת? – על כורחך אתה נגרר ונמשך ומונף ונחבט ונמרט כמו בסרט מצויר. זו כוחניות שאיננה נובעת מרוע אלא מעצם טיבם של הטקסטים האלה – כמו לשחק עם אריה.

ולא אמרתי עדיין דבר על הציורים המלווים את הספר. ארבעה-עשרה תמונות של האמן רוברטו סוטו, מרביתן של דמות גברית בודדת בגוני כחול-סגול-דיו עם הרבה לבן. היסוד החוזר בכל התמונות, האטום של הקומוניקציה הויזואלית שלהן, הוא כתם שצורתו מזכירה יותר מכל אמבה או תא. הכתמים הללו פזורים בתוך הציורים, שטים בתוכם כמו בנוזל, לעיתים שני כתמים כאלה או יותר נפגשים ומתמזגים ליצור כתם חדש, לעיתים הם מאורכים ולעיתים קטנים ופחוסים, לעיתים הם צפופים מאוד ולעיתים פזורים בדלילות. הפלסטיות הזו, התנועה הלא צפויה, האלימה-מצחיקה, של התמזגות-היפרדות, היא ניסוח ויזואלי שלוכד איזו מהות בסיסית ביחס לתנועתם הפנימית של הטקסטים הללו.

הקשר בין העבודות לטקסטים הוא שיעור נפלא על האופן בו שתי אמנויות יכולות לקיים ביניהן דיאלוג. מחד יש כאן שני גופי יצירה נבדלים מאוד, שכל אחד מהם עומד לחלוטין בפני ובזכות עצמו. יחד עם זאת, הבחירה להביא אותם בכפיפה אחת חושפת את הקירבה היסודית שיש ביניהם, את האופן שבו הם הדהוד עומק זה של זה. זו איננה קירבה "איורית", כלומר הטקסטים והציורים אינם פשוט נוגעים באותו סוג של חוויות קיום באופנים אומנותיים שונים. מדובר בשני יצירים אמנותיים שונים מאוד השרויים בסמיכות פיסית בתוך הכריכה הקשה של הספר ומתוקף כך מקיימים ביניהם יחסים המייצרים דבר מה חדש, שאיננו קיים בתוך אף אחד מהם כשלעצמו. יחסים שבמובנים רבים הם המחשה חיה ליחסיהם של הגבר והאישה שבתוך הטקסטים.

עוד מערכת יחסים אמנותית שהספר הזה מקיים  מוצגת בימים אלה בגלריה ברוורמן. האמן רומי אחיטוב יצר עבודת וידאו מרשימה שבמסגרתה מוקרנים על מסכי ענק ביצועים של כמה מן הטקסטים בספר בשפת סימנים. התערוכה ננעלת, אם אינני טועה, בסוף השבוע הבא. 

רק עכשיו, כעבור שנים ובעקבות כמה שיחות עם אורית קרוגלנסקי בביקור האחרון שלה בארץ, נפקחו עיני לאופן נוסף להתבונן בטקסטים הללו: כאנימציה מילולית שבה כל טקסט הוא סירטון קצר. קריאה כזו מגלה דבר שלא העליתי בדעתי מעולם: יש בטקסטים האלה משהו מצחיק. כל קטע בספר הוא התרחשות פלסטית כזו, שאם קוראים אותה לגמרי כפשוטה ומקרינים אותה בראש, מקבלים סרטון מצויר שהוא קודם כל משעשע מאוד. רגע אחר כך מביטים מטה – ומתרסקים (כמו שקורה לדמויות בסרטים מצוירים שנמצאות מעל תהום אבל בגלל שאינן יודעות זאת הן ממשיכות ללכת כאילו כלום). ובעקבות חווית הקריאה הזו עולה בדעתי גם כמה צר האופן בו הבטתי עד היום באנימציה. כלומר כמה כלאתי אותה בגבולות הז'אנר שלה, כלומר איך מעולם לא ייחסתי להתרחשות הפיסית חסרת הגבולות שהמדיום הזה משופע בה שום משמעות רגשית או אחרת. במילים אחרות, אף פעם לא ראיתי את הטקסט שמאחורי האנימציה, וגם על כך יש לי להודות לספר הזה.

הספר יצא בהוצאה עצמית וניתן להשיגו הן בגלריה ברוורמן במסגרת התערוכה והן בחנויות הספרים 'תולעת ספרים' (ככר רבין), 'הנסיך הקטן' (סמטה אלמונית) ו-'סיפור פשוט' (רח' שבזי בנוה צדק).

תגובה אחת בנושא “אחד עשר קצרים לאהובי הפסיכופת ועוד כמה לילות סתם

  1. חודשים עברו מאז כתיבת הרשומה המעניינת והחדה הזאת לגבי ספרי, בציפיה, אולי, שמישהו יגיב לפני. מאחר וזה לא קרה, אני נוטלת את ההדמנות הנוספת הזאת להזמין לראות את עבודת הוידאו מתוך אחד עשר קצרים לאהובי הפסיכופת, אשר תוצג במרכז לאמנות דיגטלית בחולון במסגרת תערוכה בשם עבודות בתרגום החל מה-13 לדצמבר. טעימה מהטקסטים אפשר למעשה למצוא כאן, בבלוג הזה, בו הם התפרסמו סמוך יותר לזמן כתיבתם http://www.notes.co.il/alex/archive.asp?cat=851

השאר תגובה