זיכרון בתוך זיכרון

ששי. שש וחצי בבוקר. הלל, בן שנתיים וחצי, גילה בתחתית ארון המטבח את המזוודה הענקית
של המקדחה. על הכף עמדה ההכנה הזריזה ליציאה לגן, שבעקבותיה שעות ספורות של שקט יקר ונדיר. מן העבר השני היו העיניים שלו, שנצצו מסקרנות ותשוקה. ברגע של חסד פנימי הצלחתי להרפות, לוותר ולהתמסר לו לגמרי; פתחנו יחד את המכסה הגדול. עברנו פריט פריט, כינינו כל דבר בשמו ותארנו מה הוא עושה. אחר כך הברגנו פנימה מקדח אחד. הלל הראה בידו על חוט החשמל וחיברתי אותו לתקע. לחצתי לחיצה קצרה והמקדחה הסתובבה קצת ומיד הפסיקה – הוא צחק מהפתעה ותענוג. שוב. הוא שלח את ידו ונגע, תחילה בחשש, לאחר מכן בבטחון. אחר כך הסיט את ידי מן ההדק ולחץ בעצמו. המקדחה רעדה והרעימה. אשריי שזכיתי לראות את הנהרה שהתפשטה ברגע ההוא על פניו.
באותו שבריר שניה, לפתע, משום מקום, בחדות גדולה, הציף אותי זיכרון עז ומתוק: נסיעה עם ההורים בצהרי יום ששי לסבא וסבתא. עצירה בחנות קטנה שמוכרת קלטות טייפ מזויפות על גבול ר"ג-בני ברק. הורי ממתינים ואני בוחר קלטת אחת. אחר כך היציאה המאושרת מן החנות, ממשש כל הדרך את הרכישה החדשה, מסביר בידענות למה בחרתי כך ולא אחרת ומה אני מתכנן לבחור בשבוע הבא.
 
מדוע שב אלי דווקא הזיכרון הזה? ומדוע דווקא ברגע הזה? ואולי השאלה המעניינת ביותר – מדוע עלה בעוצמה כזו, כאילו שכב שם כל השנים האלה ורק המתין להזדמנות הנכונה להגיח? מה הפך את חצי השעה הזו עם הלל לנכונה כל כך עבורו?   

קצה החוט, אני מרגיש, טמון בעניין השמחה. אני מנסה להיכנס עוד פנימה לתוך הזיכרון ורואה את הורי עומדים בצד הפתח, סמוך ממש לכניסה, מפנים את הבמה לי ולמוכר. הוא נגש אלי, ילד בן תשע או עשר, ומסביר בכובד ראש מה חדש על המדפים. אני מצדי מספר מה שמעתי השבוע ברדיו ומצא חן בעיני וביחד אנחנו מתייעצים ובוחרים ואורזים בשקית ואני יוצא נרגש מן הקלטת אבל בעצם – הנה, עכשיו אני מבין את מה שלא ידעתי לספר לעצמי באותו רגע רחוק – מאושר בראש ובראשונה מן העצמאות מרחיבת החזה שהוענקה לי על ידי הורי בפשטות ובאהבה כאלה. 
זה היה, אני רואה עכשיו, רגע של תחושת עוצמה פנימית בלתי רגילה, של הבנה שהעולם מלא אין סוף אפשרויות שמצויות בקצות אצבעותיי. זה היה משכר כמו להציץ מקצהו של צוק גבוה, זה היה בדיוק כמו מה שראיתי על פניו של הלל כשהאצבע הקטנה שלו לחצה על ההדק והפעילה ברעם ורעד אדירים את המקדחה.

מה ששב אלי הבוקר הוא זיכרון בתוך זיכרון. בתוך תמונת העצירה בחנות הקלטות המזויפות צפון מה שארע שם באמת וחלף מבלי שהילד שהייתי אז היה נוכח בהתרחשותו. רוח רפאים של מאורע ששכבה שם, ממתינה להתפענח, עד לרגע הזה, עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, בו ראה המבוגר את מה שארע אז כהוייתו. 

*

אחר כך, בשולי כל הדברים הללו, נזכרתי בקריאה בספר האחרון, היפה כל כך, של ישראל אלירז "לפני הדלת, מעבר לקיץ". ספר שכולו ילדות וזמן וזיכרון וקשב והחסד הגדול שישנו בלראות את הדברים בהתהוותם. אני שב אליו ומרפרף מבלי לדעת מה אני מחפש, ומוצא:

לְאַט נוֹדַע לַיֶּלֶד עַל יַלְדוּתוֹ,
הוּא כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם.

אִם עֶפְרוֹנִי עָבַר, הוּא לֹא יָדַע
שֶׁעֶפְרוֹנִי עוֹבֵר.

צִפּוֹר הִיא צִפּוֹר. כָּל עֵץ הוּא מִן עֵץ.

הָעֵשֶׂב הִצִּיעַ אֶפְשָׁרֻיּוֹת, שֶׁחֶלְקָן,
בְּתוֹךְ סֵדֶר הַדְּבָרִים, הֻחְמַץ.

מִמִּי לָמַד הַיֶּלֶד שֶׁיֵּשׁ טָעַם לְסַפֵּר
רַק עַל הַדְּבָרִים הַנִּמְחָקִים
תּוֹךְ כְּדֵי סִפּוּרָם?

הוּא יָשַׁב וְהִבִּיט אֶל מַה
שֶּׁאִישׁ לֹא יָדַע מַה

וְרָאָה אֶת חוּטֵי הָרְאִיָּה יוֹצְאִים מִן הָעַיִן
וּדְבֵקִים אֶל הַקֵּיצִים הָהֵם 

(ישראל אלירז, "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 12).

9 תגובות בנושא “זיכרון בתוך זיכרון

  1. אני אומרת. כי הצפת בי רגש של תום וגעגוע, בימים שהעולם סוגר ומאיים – ואפילו שוכחים כמה פשוטים דברים וחיים ומותר בם לנגוע. ובייחוד כמה אפשר כהורה שהיה פעם ילד להזכיר לילדים שלנו
    על ילדותם, כדי שהם ייזכרו בה גם כשלא יהיו עוד שם.

  2. "להציץ מקצהו של צוק גבוה" זה דימוי קצת בעייתי בהקשר זה… בסך הכל מעניין ונוגע ומעורר הירהורים.

  3. שאולי הקריאה בספר של אלירז היא זו שבכלל איפשרה לכל המהלך הזה לקרות וההיזכרות בו בסוף הייתה סגירה של המעגל הזה.

  4. הקופסא של המקדחה זה כמו לפתוח תיבת זכרונות. והסמליות של המקדחה. מילד גדול לילד קטן וההתיחסות של המבוגר לילד במקרה הזה אתה לבן שלך ובמקרה שלך של בעל החנות כלפיך. מאד מסקרן

  5. ממש מרגש. איזה יופי.

    השיר לא התחבר לי. לי קפצה השורה הראשונה בשיר של המשורר הזקן ב- "מלאכים בשמי ברלין": "כשהילד היה ילד….
    אבל זה רק כי השיר לא התחבר לי. אני חושב שהקע שכתבת מועד כשלעצמו. כל תוספת מיותרת. מזמן לא קראתי משהו כזה.

    תודה
    אורי

  6. זה מאד יפה ומאד מרגש בעיני, ובלבי. גם מה שעשית עם בנך הלל – לא התאפקתי, כתבתי את שמו היפה כל כך בעיני – וגם הזכרון שלך.
    כמו בועת סבון שמתהווה לפעמים בתוך בועה גדולה יותר. סוג של נס.

  7. ברגע של חסד פנימי החלטתי לעשות חסד כזה עם עצמי ולבדוק מה כתב אלכס ולמה הוא מופיע בבולד ברסס שלי.
    היה נראה ארוך, לפחות כמו שיום ראשון הזה הולך להיות. ואני כמובן כבר באיחור.
    החלטתי לקרוא בכל זאת – ואני מאושר שעשיתי זאת. קטמע מצויין שבהחלט יאיר את היום הזה (אם לא את השבוע כולו ובכלל) באור אחר.
    כמו שאתה כותב בתגובות, גם לי עלתה ההרגשה במהלך הקריאה ש"שאולי הקריאה בספר של אלירז היא זו שבכלל איפשרה לכל המהלך הזה לקרות וההיזכרות בו בסוף הייתה סגירה של המעגל הזה.".
    נראה מה תאפשר לי הקריאה של הקטע שלך.

    🙂 יום טוב ושבוע מוצלח.
    לירון

השאר תגובה