הרוצחים – דרור בורשטיין – יומן קריאה – 2

  • עמ' 259 – 266: פרק קצר אבל קורע את הלב בשתי אבחות חדות. הראשונה במחצית השניה של עמ' 261 בסצנה בין מלכיאל רובינזון ואשתו, והשניה היא התמונה הנועלת את הפרק, נחמן לורי הקטן ממתין שעות על הגג, בגשם, לאמו. מוזר – עמודים רבים כל כך ורק כאן, לראשונה, אני חש את הלב מתכווץ, ועוד פעמיים בפרק קצר אחד. המשותף, נדמה לי, לשני המקומות הללו הוא העדרו המוחלט של הצחוק לסוגיו; גם זה הפשוט, גם זה העמוק יותר עליו מצביע ע.מ. הצחוק הזה הוא מרחק והעדרו הפתאומי, כמו מרצפת חסרה שגורמת לרגל למעוד, מותיר באחת את הלב חשוף למגע.
  • "הרוצחים" מקפיד לשמור כל העת על מרחק בינו לבין קוראו. מרחק שמורכב מן הצחוק לגווניו, מן הוירטואוזיות הסגנונית והאדריכלית של הרומן הגורמת לקורא לנוע בתוכו כמו תיר בעיר יפה, כלומר לקרוא בו אבל בה בעת גם להביט בו כל הזמן בהתפעלות מעט מבחוץ, ומורכב גם מן המאמץ המתמיד שהטקסט הזה תובע מן הקורא שלו (מאמץ שעליו ניסיתי להרחיב ברשימה הקודמת). 
    צמד המעידות הסמוכות הללו (בין אם הן מכוונות ובין אם לאו) מאפשרות אולי, על דרך השלילה, להבין מדוע מקפיד כל כך הספר הזה לייצר את אותו מרחק. המרחק הזה, נדמה לי, מגן בראש ובראשונה על הספר מפני עצמו. בפשטות – ללא המרחק העולם של "הרוצחים" היה מקום בלתי נסבל להיות בו. כמות הסבל בו רבה כל כך והעין המתבוננת חדה כל כך שרק הצצה ממרחק בטוח, כמו גהירה מעל כלוב זכוכית של מושבת חרקים, היא בגדר האפשר.
  • עמ' 277 – שוב צחוק רם.
  • אני מוצא את עצמי חושב שוב ושוב על הספר הזה כעל מחזור עצום של שירי הייקו. מחשבה משונה. לכאורה אין שני יצירים ספרותיים שונים יותר מאשר פרק של "הרוצחים" ושיר הייקו, ובכל זאת היא מתעקשת. נדמה לי ששורש הדמיון הוא היחס של שניהם לזמן. גם שיר הייקו וגם פרק של 'הרוצחים' אינם מתרחשים בזמן הלינארי המוכר. המוקד של שניהם הוא הרגע הבודד. בהייקו זהו רגע המבט, ההרף הדומם בו מתרכב האני המתבונן עם העולם. ב-"רוצחים" זהו רגע קצר ורועש של הווה ממנו נשלחות ללא הרף זרועות הן אל העבר והן אל העתיד, יוצאות, שבות ושוב נשלחות, מצטלבות זו בזו ומסתעפות עד שהכל נעשה מערבולת אחת. כאן וגם כאן הרגע הוא נקודת מוצא, קרש קפיצה אל עבר האינסופי – גם אם באופנים שונים מאוד.
  • מסועף, מסועף הרומן הזה. דמות מסתבכת בדמות. עלילה נשזרת בעלילה. ככל שהקריאה מתקדמת נערמים עוד ועוד קשרים, הן דקים והן מהותיים, עד שמרגע מסוים הכל נדמה למין פקעת אחת של חיים, טיעון משפטי מפותל שאין ממנו מוצא. כדור בוץ שיד נעלמה טופחת עליו שוב ושוב, מהדקת ומהדקת. 
    • By אלכס בן-ארי, on 27 בנובמבר 2006 at 22:15, under על ספרים. . 2 תגובות
    פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

    תגובות

    פרסם תגובה

    שדות נדרשים מסומנים *

    *

    *