היצ'קוק, טריפו ומתרגמת אחת

בימים האחרונים אני מאזין באוטו למשהו מדהים למדי. מדובר בקטעים ערוכים מתוך ההקלטות המקוריות של הראיונות שערך פרנסואה טריפו עם אלפרד היצ'קוק ושהיוו מאוחר יותר את הבסיס לספר היצ'קוק/טריפו.
מהרו והורידו אותן – הן תגרומנה לכם עונג גדול (ותודה ליאיר רוה שאצלו מצאתי את הלינק לראשונה).

בלי להיכנס כרגע לתוכנן של השיחות הנפלאות האלה, אני רוצה לעמוד על נקודה קטנה שתפסה את תשומת לבי.
הראיונות מתנהלים באופן כזה שטריפו שואל בצרפתית, היצ'קוק עונה באנגלית צחה ומזכירתו של טריפו, הלן סקוט, מתרגמת סימולטנית. הסידור הזה גורם בהקלטות הראשונות לבלבול כללי אצל המשתתפים. המתרגמת לא מוצאת את האופן הנכון להשתלב בשיחה ולא פעם היא חותכת את היצ'קוק באמצע משפט או אפילו מלה. היצ'קוק מצדו לא יודע אם לעצור בכל פעם שהיא מתחילה או להמשיך במקביל אליה. טריפו, ויחד אתו המאזינים, מתאמצים לעקוב כמיטב יכולתם, וזה לא קל ואפילו גובל לעיתים במתסכל.
כעבור זמן מה, אי שם בקטע השני, המערכת מתכיילת. כל אחד מוצא את הקצב הנכון לו והשיחה מתחילה לזרום הרבה יותר בחופשיות. נדמה שהסרת המחסום הטכני מסירה גם איזה מחסום רגשי ומבחינת הנימה והתוכן היצ'קוק, ובעקבותיו טריפו, מתחילים להיות משוחררים יותר והשיחות מתחילות להמריא ממש.

ואז מתגלה דבר מפתיע. מרגע שהיא תופסת את מקומה המדויק בשיחה, קיומה של המתרגמת הופך פתאום מחסרון ליתרון עצום. העצירות שהוא כופה על שטף השיחה מאפשרות למשפטים הנאמרים להדהד בשומע למשך אותו פרק זמן קצר נוסף שמאפשר להם לשקוע כראוי. אפשר לדמות את האפקט הזה למשחק טטריס שבו הצורות הגיאומטריות שנופלות מלמעלה הן המשפטים של השיחה. קיומה של המתרגמת מאט את קצב הנפילה ובכך מעניק לשומע עוד כמה רגעי חסד שמאפשרים לו להפוך בהן עד שנמצא לו האופן המדויק ביותר לשבץ אותן בתודעתו.

לתרגום הסימולטני יש בשיחות האלה גם אפקט פורה נוסף, משלים לקודם. נוכחותה של המתרגמת מייצרת תמורה אקוסטית בחלל בו מתנהלת השיחה: היא הופכת אותו לחלל שמהדהד כל משפט שנאמר בו. העובדה הזו גורמת גם להיצ'קוק וגם לטריפו להיות מודעים מאוד לסיטואציה הפיסית בה הם מצויים, מודעות שהופכת את הדיבור שלהם לחי ודרוך ושומרת עליו מלהפוך לפטפוט נינוח. 
באופן דומה מהדהדת המתרגמת עבור המאזין את המאמץ שלו לפענח כל העת את הנאמר, "לתרגם" אותו לעצמו. בכך היא מתפקדת כתזכורת חיה בדבר נחיצותו של המאמץ הזה, תזכורת שמונעת מן ההאזנה להפוך ל"אודיו-זיפזופ" פסיבי שבו הכל נשמע אבל דבר אינו נקלט באמת.

מוזר – הנה באתי להעיר הערת שוליים בעניין אחד ומצאתי את עצמי עומד בלבו של עניין אחר. האם לא יהיה נכון לומר שלעיתים קרובות מגבלה, מרגע שמניחים לה לתפוס את מקומה הנכון, מתגלה ככוח? האם עצם הבנתנו משהו כמגבלה אינו לעיתים קרובות אלא סממן לכך שה"גבול" אותו היא מתווה איננו עובר במקום המדויק בו עליו לעבור?

השאר תגובה