עוד קצת באטמן, הפעם של פראנק מילר

החודש אחזתי בבאטמן בשני קצותיו. מחד היה 'באטמן מתחיל', הסרט האפקטיבי שעליו הרהרתי כאן קצרות לפני זמן מה, ומן העבר השני היה
Batman – The Dark Knight Returns, הרומן הגרפי של פראנק מילר (שהוא גם היוצר של sin city) שאותו קראתי בנשימה הולכת ונעתקת.
כל מי שמצוי בקומיקס אפילו מעט (ואני לא נמנה אפילו על אלה) ידע לומר לכם מיד שהרומן הזה הוא אבן דרך בספרות הקומיקס בכלל ובסיפורי באטמן בפרט. זה הסיפור שבמידה רבה אחראי לבריאתו מחדש של באטמן כדמות מעניינת באמת שיש לה צד אפל של ממש ושהשיוך שלה על הציר בין רעים לטובים איננו מובן מאליו.
הרומן הזה גם מאפשר לדמות של באטמן ציר תנועה שאיננו קים אצל גיבורי-על אחרים – התנועה הפנימית. באטמן של The Dark Knight Returns הוא קודם כל אדם, הן פיסית והן נפשית, ורק אחר כך יש עליו שכבת ציפוי של גיבור על. לפיכך זהו באטמן שאוהב ומתאבל, מפסיד ונוקם. באטמן שיודע לשנוא ויודע לפחד. שיכול להיפצע אנושות בקרב ושנזקק לפעמים לטריקים זולים כמו סכין קטנה מוסתרת בכף היד כדי לנצח.
[במאמר מוסגר, מעניין לחשוב על באטמן ברומן הגראפי הזה באנלוגיה לדמות של הארי המזוהם ולדמות השוטר ב-"על חבל דק" אצל קלינט איסטווד. מתרחש שם, למיטב זכרוני, סוג דומה של טרנספורמציה של החוקר המשטרתי מדמות שטוחה ואידילית שכולה חתירה אל האמת והצדק לדמות שיש לה יחסים מורכבים ואפלים עם עצמה ועם המערכת בתוכה היא פועלת.]
[במאמר מוסגר נוסף, חבל שהסרט "באטמן מתחיל" לא טובל קצת יותר מאשר את קצה קצות אצבעותיו באפלה הזו]
כל זה כמובן לא היה שווה כלום אלמלא היה הספר הזה כתוב נפלא ומאויר בדיוק רגשי כירורגי.
כמחווה אוהבת ליכולת הכתיבה הפנטסטית של מילר ולרומן הזה בכלל החלטתי לתרגם כאן את ההקדמה שלו, שהיא פנינה ספרותית בפני עצמה.
זהו טקסט שמופיע בפתיחת הספר ומוצג גרפית ככתבה עיתונאית מאת אחד – ג'יימס אולסן (שהוא כמובן לא סתם אחד, אבל נניח לזה לרגע). הקשר של ההקדמה לסיפור לא לגמרי ברור ברגע הראשון וככל שממשיכים לקרוא חוזרים שוב ושוב להקדמה ומגלים עוד ועוד פנים שלה ואופנים חדשים בהן היא מאירה את העלילה.
נסיר אם כן את הכובע, נקוד קידה עמוקה – ונתחיל. 

האמת העירומה / ג'יימס אולסן
ישנה המסבאה הקטנה הזו שבשעות שבהן רובנו לא מוכנים עדיין אפילו לקפה של הבוקר כבר תמצא אותה הומה ושוקקת לקוחות קבועים. 
היא נמצאת שני מפלסים מתחת לרחובותיה של מטרופוליס תחתית.
צא בתחנת שוסטר דרום, קח פעמיים שמאלה ואחרי בערך חמישה מטר אתה נמצא ממש מעליה.
אבל באותה מדה יכולת להמשיך ללכת בלי לדעת שהיא שם.
אין שום שלט. אפילו לא דלת כניסה. רק מעבר חשוך שנראה כמו זירה טובה לרצח.
קח נשימה עמוקה ולך בעקבות צחנת הסגריות והדי הבלוז מבפנים.
תגלה שזו מאורת שתיה קטנה ונסבלת למדי. אם תגיע לפני הלחץ של הבוקר רוב הסיכויים שתצליח אפילו למצוא לעצמך כסא פנוי.
 
הסימן הראשון שמשהו מוזר במקום הזה הוא הברמן. את הפרצוף שלו לא תשכח אף פעם. חתיכת הר-אדם שראה בחייו הרבה יותר מדי. גבר שבור עם עיניים אדומות יוקדות ומצח כמו קורה סדוקה שרק מחכה להתמוטט. העור שלו, שתמיד היה בצבע ליקר צהוב-ירקרק, האפיר קצת עם השנים.
יש לו קול כמו בקבוקי קוקה קולה שמרסקים אותם מתחת לדלת.
קוראים לו ג'ונס.
הוא אומר שהוא מהמאדים.
ואף אחד לא אומר לו שהוא משוגע, אף לא אחד מעכברי הברים הזקנים והעלובים האלה. וזה לא שהם פוחדים.
הם ראו ועשו בחייהם דברים שאמורים להיות בלתי אפשריים. אבל הם לא מהטיפוסים שרצים להשוויץ בזה שהם יכולים למעוך מכונית במכה או לרוץ מהר יותר מקליע או לקפוץ באויר ולהשאר שם. לא. לא החבר'ה האלה.
 
החבר'ה האלה לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד.
חוץ מ-"נקשן" הקשיש. יושב תמיד באותו מקום בקצה הבר, נוקש באצבעותיו בקצב המוסיקה ומקשקש ומקשקש על כוחות על, הרפתקאות חובקות עולם, רשעים אגדיים שרוצים להשתלט על כדור הארץ ומה שרק תרצו.
הוא לא מפסיק לרגע לנקוש באצבעות הארורות שלו. וגם לא ללגום בקולי קולות ולפטפט על הימים ההם. ימי הזוהר.
"תור הזהב" הוא קורא לזה.
עידן הגיבורים.
 
ושאר הנאדות הזקנים, הם מהנהנים ורוטנים וממלמלים זה לזה, חוזרים ומספרים את אותן בדיחות ישנות שהם כבר סיפרו אחד לשני אלף פעם. אפילו "פנגווין" השמן, אדום כמו סלק, מצייץ איזו קללה או שתיים לפני שהוא פורץ בבכי.
ואז הם שוקעים בשיחה, ואם יש לך טיפה של שכל בקודקודך אתה תשב ותקשיב.
הם מספרים על הרפתקאות שלא יאמנו אבל נשמעים כל הזמן כמו חבורת מכונאים בפנסיה.
הם מספרים על איש פלדה. על נסיכת אמאזונות.
אבל הם אף פעם לא מדברים על האחד המרושע. האכזר. זה שלא ידע לעוף או לכופף פלדה בידיים. זה שגרם לכל שאר העולם לעשות במכנסיים מרוב פחד ולנו היה לועג תמיד על זה שהיינו כזו חבורה של קנאים פחדנים . 
לא, עליו הם לא מדברים אף פעם. מספיק שתזכיר את שמו ותראה איך הפנים של דיבני מתארכות כל כך שהלסת שלו פוגעת בבר.
 
אף אחד מהם לא רוצה לשמוע על באטמן.
האם נרצח בחשאי ? אולי החליט שאנחנו פשוט לא שווים יותר את הטרחה ?
השאלה נותרת תלויה באוויר רגע או שניים, ואז ג'ונס ממהר למזוג עוד סיבוב לעצמו ולכולם. 
 
הם חוזרים לשוחח. על הימים ההם. ימי הזוהר.
הם זוכרים.
הם היו שם. ממש בלב העניינים.
פעם.
לא מזמן כל כך.
היו לנו גיבורים.
  
את הטקסט המקורי (כמו גם צילום של כריכת הספר) אפשר למצוא כאן (צריך לגלול קצת למטה). מומלץ מאוד לקרוא ואז לחזור לכאן ולנוד בחמלה לתרגום המתאמץ לשווא לשחזר את הכתיבה המשובחת של מילר.
 

5 תגובות בנושא “עוד קצת באטמן, הפעם של פראנק מילר

  1. אחד מתענוגות המשנה הגדולים שמספקת ההקדמה הזו הוא לצוד את כל האיזכורים לדמויות ידועות שמסתתרות בה. למשל מיהו אותו דיבני ? או הפנגווין ? ונסיכת האמאזונות ? ויש עוד כמה וכמה.
    לא הייתי רוצה לגזול מאיש את התענוג הזה מחד, ומאידך יש אחד או שניים שלא הצלחתי והייתי רוצה לשמוע מה אחרים מצאו. לכן באקט של פשרה אני מחכה יומיים. בעוד 48 שעות אני אפרסם כאן בתגובות את הרשימה של אלה שמצאתי ואת אלה שלא בתקווה שבכוחות משותפים נשלים את כל הרשימה.

  2. מלמעלה למטה:
    כותב המאמר, ג'מי אולסן הוא הכתב מהדיילי פלאנט העיתון בו כותב קלארק קנט, הלא הוא סופרמן. הפרטים המלאים כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/James_Olsen

    מטרופוליס, בה נמצאת המסבאה, היא כמובן עיר מגוריו של סופרמן.

    הפנגווין הוא אויבו של באטמן בחלק מהחוברות: http://en.wikipedia.org/wiki/The_Penguin

    איש הפלדה הוא אחד הכינויים של סופרמן.

    נסיכת האמאזונות היא wonder woman http://en.wikipedia.org/wiki/Wonder_Woman

    והנה דיבני:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Elongated_Man

    תחי הויקיפדיה.

    שאלות פתוחות:
    מיהו הברמן ג'ונס שטוען שהוא מהמאדים ?
    מיהו "נקשן" (snapper) ?

    המוצא הישר ישמח את לבי.

השאר תגובה