13 תגובות בנושא “עקדה

  1. את מי אתה ממשיל למה, לשם מה ובאיזה הקשר בכלל?
    אתה מדבר רק על להעיר ילד סתם בלי סיבה? להעיר בכוונה או בטעות?

    אני כמעט כל לילה מוציא את אור הקטן (השבוע בן חצי-שנה! מזלטוב) בערך בין חצות לאחת בשביל שיאכל, כי אם הוא מתעורר בעצמו מהרעב אחר-כך לפעמים הוא לא נרדם והולך לו הלילה.

    כשאני מוציא אותו ואנחנו מתיישבים על הכורסה בחדר שלו הוא בקושי מתעורר, אוכל חצי-ישן ונרדם מייד אחרי האוכל. מה העקדה פה?

    כשאנחנו נוסעים לפעמים באוטו לאננשהו והוא ישן, הוא לפעמים מתעורר בדרך לאוטו ונרדם איך שמתניעים. אתה באמת חושב שאנחנו מקריבים אותו קורבן לנוחות שלנו???

    בברכה,
    זיו.

  2. לשלוח ילדים מוקדם מדי למערכת החינוך, זה הגרסה המודרנית של סיפור העקדה.

    השליט העליון (ממשלה) מורה לאברהם (אדם פשוט) להקריב את כל מה שיקר לו (את הילד שלו) רק על מנת לזכות בחינו ובחסדיו העלובים של הממסד.

    ועוד מעבירים את כל החומר העיוני הכבד לגני-הילדים, איזה עצוב יהיה שם וכבר מגיל כל גך מוקדם. זוהי ההקרבה האמיתית שאנחנו מתבקשים לעשות, ולמרות שביהדות אברהם מוזכר בהקשר האמונה כאדם גיבור, לדעתי אם הייתה שם האמא של יצחק, זאת שבאמת נתנה לו חיים, ולא אביו, לא הייתה עקדה ולא נעליים, והכותב של הסיפור המקראי גם כנראה ידע שלא יוכל למכור את החארטה הזו לנשים, אז הדמות המקריבה היא האב.

    התרבות הכמותית מנסה לשכנע אותנו שכמה שיותר הרבה – ככה יותר טוב. התרבות השלטונית בעלת הדומיננטיות הגברית\זכרית מנסה להכתיב לנו ע"י לחץ את סדר-היום שלנו בתוך הבית שלנו, זה סיפור העקדה של שנות האלפיים.

    בשנות החמישים זה היה סיפור מגיפת הגזזת, וההקרנות הזוועתיות שערכו לילדים במסווה של טיפול רפואי. ארבעים שנה אחרי, אנשים נופלים כמו זבובים מתים – זה סיפור העקדה של שנות קום המדינה, אח"כ היה סיפור ילדי תימן האבודים, אחר-כך המלחמות והילדים שנאלצנו להקריב על מזבח גנרלים תאבי-שלטון במסווה של בטחון-המדינה, ובטח אם נחפש עוד קצת נמצא עוד כמה אנלוגיות תרבותיות למעשה המאד מכוער של גזלת הילד מאמו על מנת לשאת חן בעיני השליט.

    אבל בתנ"ך לפחות, אפילו השליט האכזר וחר-האף הבין באיזשהו מקום שהוא קצת הגזים, וסיר איל בשיחים לאברהם, שיהיה לו סולם לרדת בו מהעץ בלי לחטוף עד סוף ימיו משרה.

    תחשבו על זה

  3. מערכת היחסים של אדם עם השלטונות יש לה באמת הדפוס הכללי של סיפור העקדה אם כי מערכת היחסים מול השלטונות מבוססת באופן חשוף מאוד על כפיה, פחד מעונש, אינדוקטרינציה או ציות עוור מתוך בורות ואין אונים (כך במקרה של הגזזת כנראה). כלומר יש מלכתחילה משהו לא אוטונומי בעמידה של האדם מולם, מה שמעקר במשהו את אלמנט העקדה. בסיפור המקראי אין אלמנטים כאלה. אברהם, לפחות בקריאה שלי, הוא ישות שאיננה מונעת מתוך פחד או עיוורון.
    נדהמ לי שלכן מעניין אותי יותר הרגע בו אדם שומע קול מתוך נפשו/ראשו ומחליט לקחת את בנו יחידו אשר אהב מתוך המיטה החמה ולהעיר אותו. כלומר להרוג בגסות את התנהלותו השלווה והתמימה. בכל פעם שאני מוצא את עצמי עושה את זה אני נחרד ושואל בשם איזה קול אני עושה מעשה כזה. מי הם האלוהים בתוכי שלמענם אני מוכן לפעול כך.
    נסה ותגלה. אחר כך אפשר להשוות פנתיאונים.

  4. הכמה מילים האלה מאפיינות את הכתיבה שלך, עד כמה שהספקתי לקרוא אותך עד היום – לתפוס אמוציה של רגע.
    התחושה היא לגיטימית, אם כי כרגע לא זכורה לי-אישית כאבא (זכור לי משהו הפוך: פעם היא מאוד בכתה בגלל שלא הערתי אותה משנת אחה"צ בשביל לראות פרק באיזו סידרה מצוירת שהיא אהבה). אני מקווה בשביל הבן שלך שהיא נובעת מכך שיש לך בטחון שיותר טוב לו בבוקר בבית מאשר בגן וכיו"ב. אם לא אז הילד הזה הוא אתה… לינק לשיר שלי שנקרא עקדה, מנקודת המבט של התרתי-כשמו-כן:
    http://stage.co.il/Stories/244248

  5. ציות עיוור הוא ה ו א המסר העיקרי בסיפור העקידה. כל עוד קיימת סיבה טובה להעיר את הילד, הסיפור מובדל מסיפור העקידה, לפחות מבחינת המעיר.
    מנקודת המבט של הילד, לעומת זאת, הדמיון רב יותר (כגרסה ביתית ויומיומית, כפי שכתבת). מעין אי הבנה גדולה – עוול, שנגרם ע"י מי שאמור להיות החומה הגדולה כנגד כל העולם (ההורה).

  6. בדיוק – ציות עוור. מתחת לכל האצטלות הלוגיות (ה"סיבה הטובה", כלשונך) מסתתר לא פעם בדיוק הציות העוור הזה. את זה מעניין (וחשוב) לראות כשזה קורה. בנקודות האלה המעיר הוא בחפיפה גדולה מאוד לסיפור המקראי.
    הצד של המוער הוא אכן פשוט יותר, כפי שאמרת אם כי חסרה שם איזו דקות שיש בסיפור המקראי. כוונתי לרגע בו יצחק תוהה על כך שאין שה לעולה. התשובה של אברהם: "אלוהים יראה לו השה לעולה בני" מציבה באפן מעניין את יצחק במקום דומה לזה שבו היה אברהם מול האל כשנאמר לו ה-"לך לך". הרושם הזה מתחזק פסוק קודם מהאופן בו אברהם עומה לפנייתו של יצחק ב-"הנני" האלוהי וכן בהמשך הפסוק בו נאמר: "…וילכו שניהם יחדיו". כלומר יצחק לא שואל יותר דבר ממש כפי שאברהם לא שואל יותר דבר אחרי ה-"לך לך" אלא מיד נאמר"וישכם אברהם בבוקר".

  7. להשקפתי סיפור עקדת יצחק (וגם ה"לך לך") מדבר על הפער שבין האחריות היום-יומית הטריוויאלית של בני-תמותה (למשל לגדל ילדים) לבין תחושת השליחות-התפקיד-ההגשמה-המותר-האדם, תחושה שהאמונה באלוהים היא הביטוי המטאפורי שלה. והדילמה הזאת מוקצנת כשמדובר באנשים כמו אברהם, שניחנים במנהיגוּת, רוחנית או אחרת, שגורמת להם להרגיש אחריות על עַם-קהילה וכיו"ב. לכל אורך ההסטוריה אנשים כמו אברהם חיים חיי גוֹלים, במידה זאת או אחרת. גולים מארצם וממשפחתם ומכל ה"נורמלי", מקריבים, עוקדים. ואצל הקתולים – אפרופו מות האפיפיור – אפילו אסור לאנשים כאלה להביא ילדים (לחילופין אפשר לומר שהם פטורים מזה).

  8. מעניין מה שאתה אומר. אפשר להסתכל על זה אם כן כמתח בין תרבויות, בין אתוסים. מקפיץ אץ הדעת לאגממנון המקריב את איפיגניה.

  9. אלכס , הצורך שלך באימג' חזק מובן לי, אבל למה לעשות עוול למושג הטעון כל כך עקדה?

    עקדה היא מעשה על טבעי(על אנושי) שמבטא את התמסרות הסובייקט המאמין .
    ההקבלה טובה רק ממרחק, כשמתקרבים ובוחנים את פני הדברים מתגלה שמדובר בהקבלה יפה בצורתה אבל לא בתוכנה.

    ולמעשה, להעיר ילד זה מאורע פחות אלים מלהעיר מבוגר. להעיר מבוגר משנתו זה כמו להחניקו בתפוח עץ הדעת.

  10. זה כל כך נכון
    לכן נשבעתי לעצמי שאני לא אעביר את ילדיי את הטקס בוקר הנורא הזה
    ולכן הם קמים ביקיצה טבעית רוב ימות השנה
    תמיד הרגשתי שזו חובתי לדאוג שלא יעקדו
    לכן הם גם לא נימולים ולא הולכים לבית ספר בתקוה שגם לא ילכו לצבא

    חן חן על התובנה

  11. אני מעריץ אותך על האומץ שיש לך לעמוד על דעותייך באופן כל כך החלטי. חלק מהכעס שלי על איך שהדברים מתנהלים, הוא בגלל שהרבה פעמים אני מרגיש שאין לי כוחות להפעיל את כל ההתנגדות הדרושה, למרות שאני יודע שבסופו של דבר זה יהיה יותר טוב.

השאר תגובה